אוושת הרוח, צרצרים, וסוליות הסנדלים שלך על החצץ הם הקולות היחידים שאת מסוגלת לשמוע. את מרגישה אותי מושך אותך לעצירה.
"את יכולה להוריד את כיסוי העיניים."
את מביטה מסביב. מגרש העפר מנוקד בסלעים גדולים, עמודי תאורה (חלקם פועלים ומטילים עיגולי אור לבן ומסנוור), שולחנות פיקניק מאבן, ביתן קטן מבטון. גדר תיל גבוהה מקיפה את הכל. הכל אפור-לבן וחשוף. בלי מקום להסתתר.
"תורידי הכל," אני אומר ברוגע. את עוצרת את נשימתך לכמה שניות. הקולות של מכוניות נוסעות בכביש המהיר נשמעים קרובים באופן מאיים. מה הסיכוי שמישהו יבוא לפיקניק באחת בלילה, לנקודה המכוערת ביותר בסביבה?
המעיל הקצר נזרק על הקרקע, וגם השמלה הארוכה. אין לך עוד דבר להוריד מתחת. אני משחרר את החגורה, פותח את כפתורי החולצה, ומתפשט מולך. עורך מצטמרר באויר הסתיו הקריר.
"הגיע הזמן לברוח, קטנה. אחת." את מביטה מסביב. אין כאן הרבה מקומות לברוח אליהם. "שתיים." את יכולה לרוץ מאחורי הסלע הגדול, אבל אז לא תראי מהיכן אני... "שלוש." את מתחילה לרוץ.
===============
קרסולייך שרוטים. כפות הידיים מדממות מכמה מעידות ונפילות בדרך. את עוצרת מול הגדר, אוחזת בה לרגע, מתנשפת, מנסה להסתובב ולהמשיך לרוץ. יד גדולה לופתת את זרועך. את מועדת, מסתובבת חצי סיבוב ונוחתת על הברכיים. כאב צורב מבשר לך שגם שם איבדת קצת משכבת העור העליונה, וזה ידמם. קול של טפטוף נשמע מסביבנו. טיפות גשם גדולות מתחילות לפגוע בקרקע. את קמה ומתפתלת, גונחת בכאב, והזרוע שלך משתחררת. לפני שאת מספיקה להימלט, כאב עז בקרקפת גורם לך לצעוק ולמעוד לאחור. אחת הידיים שלי קבורה בשיערך. השניה לופתת את המותניים ומרימה אותך בגסות כמו בובת סמרטוטים.
===============
ברכייך וידייך טובלות בבוץ קר. טיפות גשם ניגרות על גבך. מאחורייך, דמותי הכורעת הולמת בך במהירות ובכוח. היד עדיין מושכת את שיערך לאחור ומאלצת אותך להביט מעלה לעבר הגשם. את מתייפחת, והטיפות הזולגות בין שפתייך מעט מלוחות. את מרגישה את הכאב בתוכך כשהאיבר פותח אותך בהלמות קצובות. הוא מצטרף לשרירים הנאנקים, לשריטות המדממות, לבוץ החלקלק המרוח על גופך, לקור הצורב.
למשך כמה רגעים את מרחפת. הפחד, ההשפלה והכאב מתערבבים כולם והופכים לאור לבן כמו של עמודי התאורה, רק שהאור הזה נובע ממך, שוטף את כל המגרש והופך אותך למשהו שאינו אישה, אלא סוג של אישה. כל הנשים שניצודו ונפתחו בגסות בפינות מבודדות מתעוררות בתוכך, ואת מתכווצת מסביב לאיבר העבה של כל הגברים שהלמו לתוך אישה קטנה מהם בלי מעצורים, וכשאת גומרת, הזעקה שאת משמיעה היא שאגה פראית שהתחילה לפני מאות אלפי שנים.
================
את עומדת בתוך מעגל של אור לבן ובוהק. את זורחת כמו הלבנה. הזרועות שלי, כהות יותר, עוטפות אותך. השיער שלך מגיר מי גשם במורד הגב העליון. השפתיים שלך מגירות זרע חם במורד ירכייך. מסביבנו קול הגשם שכך. הילה של חום גוף מרחיקה מאיתנו את הקור. אני מנשק אותך.
"אישה יפה שלי," אני לוחש. "טרף ראוי."
אנחנו מרימים בעייפות את הבגדים הספוגים בבוץ מהשלוליות על הרצפה והולכים, עירומים, לכיוון הרכב החונה. מבעד לשיחים אפשר להבחין באורות ולשמוע קולות מכוניות שעוברות בכביש לצידנו. זה לא מפריע לך.
