אני נזכר בכאב שהסבתי לעצמי. כשילדים מהישוב החליטו לטמון לי מלכודת, הלכתי לתוכה בשלווה. חזרתי בוכה הביתה, וההורים שלי לא הבינו מה קרה. לא יכולתי להסביר, כי לא היו לי המילים: העולם היה מקום מכעיס ומכאיב, ידעתי כבר, ורציתי תירוץ לכעוס ולכאוב.
מאוחר יותר, בגיל 22, הייתי עדיין נכנס למלכודות בעיניים פקוחות. הייתי בקשר עם נטע ונטע, אחת חיילת צעירה שגדלה בקיבוץ בצפון ועשתה את צעדיה הראשונים בדרך להשכיב את כל גברי ירושלים והסביבה, השניה סטודנטית בוגרת שרצתה להוסיף אותי לקצה הרשימה בזריזות ולהמשיך הלאה לאכזבה הבאה. הסיפור איתן נגמר בכל פעם באותה בעילה אכזרית; hatefuck לפני שהכרתי את המונח. בדרך לשם היה בעיקר כאב. מניפולציות, בכי, האשמות ואיומים שהטעינו אותי בוודאות השחורה לגבי העולם והזקירו לי את ההוכחה הניצחת שלמרות שאני כועס אני עדיין אוהב, כלומר רוצה, כלומר נמשך, כלומר מזיין.
הייתי מכשיר עינויים בשבילן, והן היו בשבילי, והכרתי כבר אז את ערכו של סבל טוב. כשאחת היתה מתייבשת חזרתי אל השניה, ולכל אורך הדרך דאגתי שידעו על כל פמפום, כל גניחה והתזה של נוזלי גוף, שההשוואה והביקורת העצמית יפלחו אותן בשמי כשאני לא בסביבה לעשות זאת בעזרת הזין והלשון. בסופו של דבר נטע נפגעה ממני יותר מדי, ונטע הבינה שלא נותרו לי דרכים לפגוע בה. מערכות היחסים התפרקו באחת ונותרתי לבדי לחפש את הסבל. אז נולדה האימרה: אני מזיין רק דברים שאני אוהב או שונא. עיקרון שאני משתף רק את חלקו הראשון בדרך כלל. ויש לא מעט לאורך השנים שהיו בשתי הקבוצות גם יחד.