שחר לא חשב שהשיחה תתקדם למקום לא צפוי עד שאמילי התיישבה על המיטה שלה. הוא ישב על אחד הכיסאות בחדרה במעונות הפנימיה, והיא, במקום להתיישב על הכיסא מולו, התיישבה על המיטה. הגוף שלו קפא באותה חרדה שהרגיש בכיתה ז', כשנשלח יחד עם הדס ברגמן לשבע דקות בגן עדן בחדרה שבקומה השניה. היום הוא ידע שהמבוכה שהרגיש אז היתה מכוונת. פיצ'ר של המשחק. היא מתכוונת להביך אותי עכשיו?
זה לא היה מסובך, אם רצתה. הוא היה נבוך כבר בכל פעם שפנתה אליו באופן שגרתי, בעניינים לימודיים או חברתיים. הבנים מהמגמה הקניטו אותו; כולם היו חרמנים על המדריכה החדשה, הבלונדינית עם העיניים הכחולות והמבטא האמריקאי, וכולם שמו לב שהיא נתנה תשומת לב מוגזמת לשחר. ועכשיו היא היתה שם, מולו, יושבת על המזרן ומחייכת אליו.
"אז תגיד, שחר, שמעתי שאתה וכמה חברים רוצים להקים להקה?"
בלבול החליף את ההתרגשות לרגע.
"אני ולירון וגיל חשבנו. נפגשנו כמה פעמים לחזרות." לירון הוא לא נגן כל כך טוב, רצה לומר לה, אם כי לא היה בטוח למה. לירון היה זה שהצליח לשוחח איתה וללמוד כמה פרטים: היא היתה בת 25, עלתה לישראל בגיל 19, שירתה בצבא, עשתה תואר ראשון בתל אביב, ונפרדה בקיץ מהחבר שלה. החבר היה מבוגר ממנה בשלוש עשרה שנה. היא לא הולכת להתעניין בתלמיד ביישן למוזיקה והיסטוריה מכיתה י"א 3, הוא אמר לעצמו בפעם המי יודע כמה.
אמילי הטתה את ראשה הצידה והניחה את ידיה על המזרן מאחורי גבה. "אני הייתי בלהקה כשהייתי בתיכון, אתה יודע? ניגנתי בגיטרה ושרתי קולות ליווי. תמיד רציתי לשיר ולהיות סולנית."
שחר ניסה להתעלם מהקול בתוכו שהזהיר אותו מהכיוון שהשיחה הזו הולכת אליו. הוא העדיף להתרכז בדרך שבה החולצה נמתחה על החזה שלה. רצועות החזיה נראו בבירור דרך הסריג הדק. היה אפשר להבחין בגוון בהיר דרך צבע התכלת—לבן? ורוד?
"מה אתה אומר שאני אצטרף אליכם לכמה חזרות? רק כדי לראות איך זה. אתם שרים שירים מקוריים?" היא הסתכלה ישר בעיניו. אם שמה לב למבטים שלו, היא הסתירה את זה.
"כן, כולנו כותבים שירים ואני מלחין," שחר הגיב בקול מונוטוני, ואז הוסיף משפט שידע, כבר אז, שיגרום לו לכעס, אכזבה ותסכול בעתיד: "ואין לנו סולנית. האמת היא שחיפשנו."
אני. בעצם אני הסולן. הקמתי את הלהקה כדי לשיר ולנגן ולהופיע. זו הלהקה שלי. הוא חזר שוב ושוב על המילים האלה בראשו. חזותו החיצונית נותרה קפואה. שפתיו לא זזו. עיניו נותרו מרותקות לצורת השדיים הזקופים. אין סיכוי שהיא לא רואה שאתה מסתכל.
"זה מדהים!" המבטא שלה גרם לה להישמע תמיד שמחה באוזניו, כאילו כל מילה בעברית שהיא אומרת היא תודה לכך שהוא מעניק לה את המתנה האדירה שבשיחה איתו. "אולי נראה שאנחנו זורמים ביחד ואני אהיה הסולנית שלכם! אם בכלל תסכימו לקבל מדריכה ללהקה שלכם," היא צחקקה והתמתחה וזרקה את ראשה לאחור, מה שהחמיר אפילו יותר את המצב. הפטמות הזדקרו בבירור דרך שכבות הבד. זה כאילו היא עירומה. זה כאילו אתה רואה לה את השדיים.
אמילי קטעה את רצף המחשבות הבלתי נשלטות. "אז תזמינו אותי לחזרה הבאה שלכם? תגיד לי לאן לבוא. תודה, שחר, אתה מהמם!" היא קמה מהמיטה וניגשה אל הדלת, פתחה אותה והביטה אליו בחיוך רחב אף יותר. שחר קם והלך כסהרורי אל הדלת. לפני שהספיק לצאת מהחדר אמילי אחזה בידו ונתנה לו נשיקה מהירה בלחי, הודתה לו שוב, הבטיחה לו שיהיה כיף וסגרה את הדלת מאחוריו.
רק כשהגיע לחדר שם לב לזקפה הענקית במכנסיים שלו. מה הסיכוי שהיא לא ראתה? זה היה הרגע שבו הבטיח לעצמו שלא יהיה באותו החדר איתה אם זה יהיה תלוי בו.