פתאום שמתי לב למשהו משותף לשלושת התמונות בדף הפרופיל שלי. בואו נביט בתמונה הראשונה לצורך הדיון. הדבר הכי סקסי בתמונה הוא כמובן המבט של הייזל. הכאב, ההתמסרות לכאב, המחוייבות לתפקיד באקט המשפיל, קשר העין למצלמה. ניקוד מלא.
אני מעוניין להתמקד בדבר השני הכי סקסי: הידיים של הבועל חסר הפנים. יד אחת מהצד, יד שניה מלמעלה. זווית של תשעים מעלות בין הידיים מייצרת מנח אופטימלי לשליטה עדינה במיקום ובתנועה, כמו שיודע כל מי שהחזיק בידיו כלי רב עוצמה כמו מברגה או גוף רוטט. יש משהו מרסן ומנחם בלפיתה הזו, שלא באמת מגבילה גופנית (בוודאי לא כמו משיכת שיער או חבלים), ועדיין איכשהו משקיטה ומבססת את המיקום הסביל.
זה מזכיר את הטיפולים האלטרנטיביים האלה בהם לוחצים על מרידיאן בבהן השמאלית כדי לרפא מיגרנה. מעולם לא האמנתי באמיתותם; תמיד האמנתי במה שהם באמת – דרך לבני אדם לתקשר בצורה מרומזת, נפש לנפש. לנתק את הראש לכמה רגעים ולתת למישהו להפר את האוטונומיה הגופנית שלנו ולשהות בנו לזמן מה.
זה סוג השליטה שאני מחבב יותר מכל: מציאת הנקודות שאפשר ללחוץ עליהן במינימום מאמץ, שיאפשרו לי לעשות ככל העולה על רוחי בלי למהר, ולה להישאר בעולם משלה, חסר דאגות ואחריות ויכולת החלטה.
זה לא מקרה ששלושת התמונות הן זיון בדוגי. האישה מונחת כחומר גלם על שולחן עבודה, מרותקת למקומה על ידי פין קשיח ולפיתת מצבטים, ורב האמן דופק עליה בסבלנות עד שתהפוך ליצירת אמנות. בתנוחות אחרות ניתן להשיג את האחיזה הזו במבט, בהוראה, בחיוך, אפילו בשכיבה על הגב והמתנה. בדוגי, מתבקש להניח את קצות האצבעות על הגב התחתון, יד שניה על השכם, לשלב אגן באגן בדיוק מולקולרי, לנשוך את העורף ולנהום את הנהמה שאתה מת כבר להוציא מאז הגשם הראשון. אל תעשי כלום, חמודה. אני מטפל בהכל.
(ההבדלים בין שלושת התמונות מעניינים גם הם ופורשים מנעד כלשהו: הפרקטי, הרוחני והאגרסיבי. אולי אתעמק בשלושת אלה מתישהו בעתיד.)
