תשמעו, Poor Things הוא סרט נהדר. מזעזע, נוקב וקורע מצחוק. אמה סטון מעולה במידה לא נורמלית וגם שאר הקאסט טוב.
על פניו, הדמות הראשית הזכירה לי כמובן את הנימפה. ראשית, היא היתה דקה וקטנה, ואיבריה היו מיטלטלים מעוצמת הזיון באופן שהזכיר לי מאוד את הצורה בה הגוף של בלה נזרק בפראות בסצינות הסקס הבוטות. שנית, היא היתה עניינית ולעיתים קפריזית לגבי סקס: היינו מתחילים לראות סרט, היא היתה עוצרת לכמה דקות, רוכבת לי על הזין, גונחת בקול רם, ומתיישבת לצידי להמשיך לצפות כאילו לא קרה כלום. הגוף שלה בידי, הקולות שהשמיעה, הצורה בה התבטאה וכו' בהחלט דמו לדמותה הבתולית של בלה בסרט.
מצד שני, הדיאלוג הזה בין בלה לבין המאהב שלה יותר הזכירה לי דווקא אותה.
"למה אנשים לא עושים את זה כל הזמן?"
"ובכן, אם יורשה לי להסתכן בשחצנות, זה עתה זויינת בשלישית על ידי הטוב ביותר. סביר שאף גבר אחר לא היה מספק לך את ההתעלות שקיבלת ממני. חבל בשבילך."
"טוב, אז רק איתך אעשה קפיצות שמחות!"
"קפיצות שמחות. אני מת על זה."
"אוקיי, נחתי מספיק. שוב."
"שוב? למרבה הצער, אפילו לי יש גבול. גברים לא יכולים להמשיך בלי סוף."
"האם זו בעיה פיזיולוגית? חולשה של גברים?"
"ובכן... כנראה שכן."