נתי נשען לאחור על שולחן העץ הכבד ומביט בציור על הכן. הוא מבין את מה שחגי אומר: מוכשרת, ולא מאתגרת את עצמה.
"זה מאוד מדויק. משיכות המכחול, הקומפוזיציה, האור על המים. מאוד... אימפרסיוניסטי."
הוא מביט בקומפוזיציה הנגלית לעיניו: הציור על הכן בגוונים של תכלת, אפור ולבן. מאחוריו הקירות השחורים של חלל האמנות עם מריחות הצבע הישנות שכבר שינן בעל פה. בתוך זאת דמותה של ליה עומדת בגבה אליו: צוואר ארוך, כתפיים דקות, זרועות בהירות. מתניים וישבן שהרומנטים היו יוצאים בשבילם לדו-קרב קטלני. היא תמיד נראתה ככה? הוא מזדקף חזרה וניגש לעמוד מאחוריה, לא בטוח לגמרי למה עשה זאת.
"ליתר דיוק, זה נראה כמו עבודה של תלמידה מוכשרת מבחינה טכנית, שקיבלה משימה לחקות סגנון אימפרסיוניסטי. מאוד יפה. עשוי טוב. זה לא את. את מסוגלת ליותר."
הוא מביט מטה, אליה, ומנסה לאמוד את תגובתה. כתפיה נעות בעדינות בקצב נשימה איטית. הזרועות משולבות מתחת לחזה. המבט נעוץ קדימה בציור. מזווית הראיה שלו היא נראית קטנטנה. אולי הוא צריך להיות יותר עדין איתה. ידו נשלחת מעל לכתפה ומצביעה על נקודה בציור בזמן שהשניה נחה על הגב העליון.
"הבחירה כאן נהדרת. העין נמשכת לפינה הזו, ואפשר ללכת לאיבוד בריצוד של האור."
הוא מרגיש כעת את הנשימה שלה בקצות אצבעותיו. מבעד לבד החולצה הדק הוא מרגיש את השקע בין השכמות ואת רצועת החזיה. כבר במהלך השיעור, מוקדם יותר, הבחין בצורה הבולטת מתחת לחולצה, הרגיש את עיניו נמשכות אל האור שסימן בבירור את עצמות הבריח במשחק של אור וצל, וכשרכנה קדימה ופצחה איתו בדיאלוג לגבי אוונגארד בתחילת המאה העשרים, הריצוד העדין התפשט מטה לכיוון --
היא מוציאה אותו מהחלום בהקיץ.
"לפעמים אני מרגישה שאין לי מה להגיד," היא אומרת. הגיחוך שנפלט מפיו אמיתי. הוא מסתובב וצועד חזרה אל השולחן הגדול במרכז החלל, מנצל את השניות עם הגב אליה כדי לחשוב מעט ולסדר את הג'ינס באזור המפשעה. הוא פונה אליה ונשען שוב לאחור. היא מסתובבת אליו ומביטה בו.
"אני מבטיח לך שיש לך," הוא אומר. הוא מהרהר שוב לרגע. "מה דעת המשפחה על הציורים שלך? אמא? אבא?" היא לא צריכה לענות במילים. המילה "אמא" גוררת אדישות, ו"אבא" כיווץ. זו הבושה, נתי יודע. ברוב המקרים, צעירים עם כישרון לא מפתחים אותו בגלל בושה.
"מה לגבי חברים מהמגמה? מורים? חברות מבית הספר?" היא מושכת בכתפה.
"חגי ושלי בקושי מתייחסים אלי, נותנים לי רק מחמאות על הטכניקה, ואז אני מקבלת 85 בתעודה. לא מבינה מה הם רוצים ממני בכלל. וחברות שלי לא מתעניינות באמנות." הוא מהנהן בהבנה.
"אז הנה מה שאנחנו נעשה. זו המטלה הראשונה שלי אלייך. תשכחי מציור לרגע. בשבוע הבא תביאי לי שלושה דברים שחשובים לך. זה יכול להיות צילום של מישהו חשוב בחיים שלך, תמונה של אמן או מישהו מפורסם, אולי מקום, או כל דבר אחר, צעצוע, בגד, ספר, מה שבא לך." צריך לבנות איתה את הביטחון הזה בהדרגה. לגרום לה להבין שיש מישהו שרוצה לראות אותה. אחרי זה נעבוד על האמנות. היא מהנהנת במבט ישיר, כמעט מאתגר. הוא מחייך. להפתעתו, היא מחייכת אליו חזרה.
"עכשיו לגבי השיעור. הצלצול קטע אותך באמצע נאום ארוך - אם אני זוכר נכון, בדיוק קרעת לגזרים את פיקאסו?"
היא מגלגלת עיניים ונושפת. סומק מופיע על צווארה. הוא מכיר את הסימנים האלה. זו תהיה שיחה ארוכה.
