"בסדר."
זה לא בסדר. הוא היה מוכן מאז יום רביעי שעבר. המחשבות הסתדרו בראשו בתכנית מסודרת, מתוחה כקפיץ של שעון המחכה לאות הזינוק. הוא היה ממוקד וחדור מטרה. בשיעורים, עם הילדים, בנהיגה, עם שירי, בקניות בסופר – כל אספקט בחיים שלו היה יותר נוכח ויותר בשליטתו.
הוא רק לא התחשב באפשרות שליה פשוט לא תעשה את מה שאמר לה לעשות.
תסריט של ארבעים וחמש דקות – יותר, אולי, כתלות בהתקדמות שהיה מצליח לעשות איתה – מתפוגג בבת אחת. לפתע הקולות המרוחקים של התלמידים וחברי הסגל האחרונים, בדרכם החוצה מבית הספר, נראים לו קרובים מאוד. לוחצים. כאילו כולם רואים את המחשבות שעוברות לו בראש מבעד לחלון המוגף והדלת הנעולה.
הוא מריץ תסריטים בראש. זו תמיד היתה חולשה אצלו: להגיב ברגע לשינויים לא צפויים. כמעט כל החלטה בחייו התקבלה אחרי תכנון מדוקדק.
פאק איט, הוא חושב לעצמו. אם היא לא לוקחת את זה ברצינות, היא צריכה להבין מה זה יעלה לה. היא צריכה להבין מה יש לה להפסיד.
"אני לא מבין איך אני אמור להיות מסוגל ללמד אותך אם אני לא יכול לראות אותך."
היא מתחילה לענות, "בשבוע הבא אני אזכור," באותה הנימה שהוא מכיר טוב מדי. זו הנימה שגורמת לו לרצות לחייך, לחשוב לרגע ולהחזיר לה בשאלה מורכבת שתערער את הנחות היסוד שלה. אין לו מצב רוח לנימה הזו עכשיו.
"קודם כל צריך לוודא שבכלל יהיה שבוע הבא," הוא קוטע אותה בחדות. לא מתאים לו לחייך, לא מתאים לו אתגרים אינטלקטואליים, לא מתאים לו איך שזה מתקדם, ולא מתאים לו הטישרט הרחב שבחרה ללבוש היום.
מאוחר יותר, בבית, יחשוב על הרגע הספציפי הזה בשיחה, על הסיטואציה בה החליט לעשות את מה שעשה, ויקלוט מה היא הזכירה לו. נערה מרדנית בבגדים לא לגמרי תקניים, באור חלקי, עם וילונות מוגפים. זו היתה שירי, במגורי הקצינים, ביום שרדפה אחריו עד לחדר שלו בעניין שולי ומיותר, למרות שאיים עליה בתלונה אם תיכנס למגורים. הוא לא זוכר מה היה התירוץ שלה לפלוש ככה לחדרו; הוא זוכר רק הבזקי זיכרונות של הליכה מהירה בשביל המסומן בבלטות שחוקות שהיה צריך כבר להחליף, ואז אותה עומדת, שותקת, על רצפת הלינוליאום של החדר שלו. הוא זוכר שהבין שהיא לא הולכת להמשיך לדבר אבל גם לא לצאת מהחדר, נחושה מספיק בדיוק להישאר ולא מספיק לעשות שום דבר אחר.
ושהיא בידיו. הפעם הראשונה והאחרונה בה שירי היתה באמת, לגמרי, בידיו. מאוחר יותר התמונה תעלה ותחיה בזיכרונו, חדה, כמו גם קולו שהפך לנמוך ועמוק, כמעט כמו גרגור.
"בואי הנה."
ליה מתקרבת, כמו שידע שתעשה, בדיוק כמו ששירי התקרבה אליו אז. הוא מרים את ידו ומניח אותה על כתפה, אוחז בשרוול החולצה הרפויה.
"למה את פה?" הוא שואל. כעת כשהוא מביט מטה אליה קולו שקט ונמוך אפילו יותר. הוא מלווה את השאלה בניד ראש קל שמבהיר שהוא לא מצפה לתשובה. שלוש שנים של פיקוד על חיילי שריון ושמונה שנים מול תלמידי בית ספר לימדו אותו היטב איך לבטא בלי מאמץ אכזבה עמוקה הפוגעת ישר בבטן הרכה.
"את לא רוצה להיות ציירת," הוא ממשיך, "את לא משקיעה את כל הזמן הזה בשביל כמה נקודות בתעודת סוף השנה."
האצבעות שלו מושכות מטה את שרוול החולצה וחושפות את הכתף. הוא מלטף את העור הלבן בעדינות. ידו השניה נשלחת מטה ומרימה את שולי החולצה. קצות האצבעות מוצאות את המותן מתחת, קמור וחלק. הוא מתקרב אליה עד שגופו כמעט נוגע בשלה. ידיו, הוא נוכח לדעת, פועלות מתוך זיכרון שרירים. אבל אין חולצת מדים שצריך לפתוח, ואין חגורת ב' הדוקה. יש שם רק חולצת טריקו רחבה וכפתור מכנסיים מתכתי בין אצבעותיו. והיא שם. עטופה בשכבה חיצונית דקה וקלה להסרה כמו נייר עטיפה זול.
"אני רוצה להיות גאה בך," הוא אומר לה באותו סבר פנים חמור. הוא פותח את הריצ'רץ' באיטיות. "אני רוצה לדעת שאני יכול לסמוך עלייך," ידו מטיילת במעלה הכתף ומתווה את רצועת החזיה, מלטפת את הצוואר, ונחה על לחיה של ליה. "זה כל מה שזה. רק לדעת שאת רואה בעצמך את מה שאני רואה בך." היד השניה נמשכת מעלה ונחה על בטנה. קצות האצבעות נוגעות בקושי בגומי של התחתונים. הוא מרגיש את החום הנובע ממנה לתוך כפות ידיו. ואז הוא עוצר, ככה, בתנוחה הזו, וממתין כמה שניות.
"אני יכול לסמוך עלייך, ליה?" הוא אומר ומחכה לתשובה.
