הבלוג של monk - דברי ימי מנזר

PRESSURE

לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2007 בשעה 17:43

You used to call me paranoid
PRESSURE
But even you can not avoid
PRESSURE
You turned the tap dance into your crusade
Now here you are with your faith
And your Peter Pan advice
You have no scars on your face
And you cannot handle PRESSURE

Billy Joel - Pressure

ארבע השורות האחרונות, זו הסיבה שהבאתי את הציטוט מהשיר הזה.
אנשים מלאי עצות, מלאי תובנות, על החיים שלי , על מה שעובר עלי, על איך צריך להתמודד עם כל זה. אבל אין להם את ה"צלקות" על הפנים, הם לא צעדו צעד אחד בנעלי וכנראה שהם גם לא יצעדו לעולם. יהודה עמיחי כתב על זה "מאוחר בחיי אני בא אליך ומסונן בהרבה דלתות ונגרע במדרגות. כמעט לא נשאר ממני." באמת לא נשאר הרבה להציע, רק שאריות אני.

12

פוסטים מהמגירה

לפני 17 שנים. 10 באוגוסט 2007 בשעה 17:22

דברים שלמדתי מאתרי היכרויות:

1. כשבחורה נראית לא משהו בתמונה, היא כנראה מזעזע עד מפלצתית במציאות.
2. כשבחורה שמה תמונה בה היא מצולמת בזוית בלתי אפשרית, זו כנראה הזוית היחידה שבה היא נראית טוב.
3. יש הרבה נשים בודדות במערכת החינוך.
4. הפרופיל מבוסס על סיפור דמיוני, כל קשר בין תוכן הפרופיל לבחורה הינו מקרי בהחלט.
5. אם בחורה מאתרת אותך בתוכנת מסרים מיידיים, בלי שנתת לה את היוזר שלך, זה הזמן להוציא צו הרחקה.
6. אם כתבת שמעשנים ומסוממים הם מחוץ לתחום מבחינתך, הרבה בחורות יחשבו שאתה כנראה לא באמת מתכוון לזה, אתה תתרגל לריח והטעם, או שלא ניסית את הסם הנכון.
7. אם כתבת שאתה לא מבקר אף פעם בבית כנסת ואתה לא אוכל אוכל כשר כלל, זה הזמן לכל הבחורות המסורתיות לפנות אליך, כי רק זוגיות איתן תציל את נשמתך החוטאת.
8. (זה, האמת, היה בפוסט הראשון שלי בבלוג) אולמות הקונצרים והאופרה "מפוצצים" בנשים צעירות, הן כנראה יושבות ביציע סודי ובלתי נראה, כי בחיים לא נתקלתי בהן שם במציאות.
9. (בודהה עדי שאין לי בעיה עם נשים שמנות, אבל) מלאה= לוויתן, רזה =שמנה, חטובה=חטיבה, רכה = שמנה....בקיצור, קצת אמת בפרסום.

_________________________________________________________________________

***מאום לא ניתן במתנה/ויסלבה שימבורסקה***

מאו?ם לא נ?ת??ן במ?ת?נ?ה, ה?כל בה?שא?ל?ה.
אני טוב?ע?ת ב?חו?בו?ת עד מ?ע?ל ל?ראש.
א?ח?י?ב לש?ל?ם ב??י ע?צמי
ת?מו?ר?ת ע?צמ?י,
ב??ע?בו?ר ה?ח?י?ים ל?מס?ר א?ת ה?ח?יים.

ס?דרו? א?ת ה?ד?ב?ר כ??ך,
ש?ה?ל?ב לה?חז?ר?ה
וה?כ?ב?ד לה?חז?ר?ה
וכ?ל א?צב??ע ב?נ?פר?ד.

מא?ח?ר מ?ד?י לה?פ?ר א?ת ת?נ?א?י ה?חו?ז?ה.
החו?בו?ת י?ג?בו? מ?מ?נ?י
ב?י?ח?ד ע?ם ה?עו?ר.

אני מה?ל?כ?ת ב??עו?ל?ם
ב?ק?ה?ל ג?דו?ל ש?ל ב??ע?ל?י-חו?ב.
ע?ל ח?לק?ם מ?ע?יק חו?ב
ב?ג?ין ה?כ?נפ?י?ם.
א?חר?ים יש?למו? ב?ע?ל–כ??רח?ם
ת?מו?ר?ת ע?ל?יה?ם.

ב?טו?ר ה?חו?ב?ה
כ??ל א?ח?ת מ?ר?קמו?ת?ינו?.
א?ף לא ר?יס או? ג?בעו?ל
למ?שמ?ר?ת עו?ל?ם.

ה?רש?ימ?ה מד?י?ק?ת
ונ?רא?ה כ?י נ?ו?ת?ר
ב?ח?ס?ר כ??ל.

א?ינ?נ?י יכו?ל?ה לה?ז?כ?ר
ה?יכ?ן, מ?ת?י ו?מ?דו?ע?
ה?סכ??מת??י לפת??ח?
ע?בו?ר?י ח?שבו?ן ז?ה.

א?ת ה?מח?א?ה נ?גדו?
א?נו? מכ?נ?ים נש?מ?ה.
וז?ה ה?ד?ב?ר ה?י?ח?יד
ש?א?ינ?נו? כ??לו?ל ב??רש?ימ?ה.

"סוף והתחלה" תירגם רפי וייכרט הוצאת גוונים

תמיד לפני מילואים, אני נהיה נוגה ושואל את עצמי שאלות קיומיות. למקרה שאם בטעות יקרה לי משהו, מישהו יוכל לאמר "הוא ידע". כולם "יודעים", אבל לרובם לא קורה כלום, אבל זה לא מעניין לאמר על מישהו שלא קרה לו כלום שהוא "ידע" שיקרה לו משהו ובעצם קרה לבחור לידו...אולי בגלל זה לא כותבים על זה הרבה בעיתונים.
בחזרה להעניינינו, אולי זה כל הכדורים המתעופפים להם מסביב, אולי זה ההיסטוריה המשפחתית, אבל לפני מילואים זה זמן מצויין לשאול את עצמך שאלות קיומיות.שאלה אחת תמיד עולה "עולמו של מי יחרב אם יקרה לי משהו?". לצערי הרב, הפעם לראשונה, התשובה היא לאף אחד. אני לא מדבר על האנשים שאוהבים אותי ואין ספק שאני אחסר להם, אני מדבר על אותם מעטים שמוות שלך יקרע להם את החיים. כשהיו לי הורים, אז הם היו ברשימה הזו, כשהיו לי אהבות משמעותיות בחיי, גם הן היו ברשימה הזו. עכשיו אין כלום.
אז זהו, חיינו בהשאלה ועכשיו אני משאיל את המושאל. במקרה הכי גרוע, אני לא משאיר חצאים לא שלמים או חובות מאחוריי, אולי כמה אנשים שמשהו ממני ישאר איתם (כמה קלישאות בפוסט אחד).

_____________________________________________________________________

10 דברים שאני רוצה לעשות (כשיהיה לי זמן):

1. לשחק בפליימוביל.
2לצלם
3.. לטייל בסין.
4. לסדר את הבית והניירת שלי.
5. לעבור דירה.
6. לקחת חופש.
7. לרענן את הכישוריםן שלי בפוטושופ
8. לחזור להודו.
9. קעקוע נוסף
10. ללמוד לנגן בפסנתר.

18

יין וינג

לפני 17 שנים. 21 ביולי 2007 בשעה 3:54

&mode=related&search=" class="ng_url">

&mode=related&search=

Pantera - Cemetary Gates

Reverend, Reverend,
Is this a conspiracy?
Crucified for no sins
No revenge beneath me
Lost within my plans for life
It all seems so unreal
I'm a man cut in half in this world
Left in my misery

The reverend he turned to me
Without a tear in his eyes
It's nothing new for him to see
I didn't ask him why
I will remember
The love our souls had
Sworn to make
Now I watch the falling rain
All my mind can see
Now is your (face)

Well I guess
You took my youth
I gave it all away
Like the birth of a
New-found joy
This love would end in rage
And when she died
I couldn't cry
The pride within my soul
You left me incomplete
All alone as the
Memories now unfold.

Believe the word
I will unlock my door
And pass the
Cemetery gates

Sometimes when I'm alone
I wonder aloud
If you're watching over me
Some place far abound
I must reverse my life
I can't live in the past
Then set my soul free
Belong to me at last

Through all those
Complex years
I thought I was alone
I didn't care to look around
And make this world my own
And when she died
I should've cried and spared myself some pain...
Left me incomplete
All alone as the memories still remain

The way we were
The chance to save my soul
And my concern is now in vain
Believe the word
I will unlock my door
And pass the cemetery gates

זה נראה כל כך רחוק עכשיו, ימי שלישי ברוXן. אהבתי את התקופה הזו, למרות שאז הכל נראה נורא ודכאוני. ופנטרה תמיד היו בראש רשימת הלהקות האהובות עליי. אפילו עשיתי מוהיקן כמו של פיליפ (וכמעט עפתי מהתיכון בגלל זה) איזה ילד מתלהב הייתי.

" class="ng_url">

Red House Painters - Katy Song

some escape some door to open
this path seems the blackest but i
guess it's the soonest
but there in the clearing i
know you'll be wearing
your young aching smile and
waving your hand
can't go with my heart when i
can't feel what's in it i
thought you'd come over
but for some reason you didn't
glass on the pavement under my shoe
without you is all my life amounts to

a final sleep no
words from my cutting
mouth to your ear or
taut wicked pinches
from my fingers to your bitter face
that i can't heal
i know tomorrow
you will be
somewhere in london
living with someone
you've got some kind of family
there to turn to
and that's more than i could ever give you

a chance for calm
a hope for freedom
outlet from my cold solitary kingdom
by the forest of our spring stay
where you walked away
and left a bleeding part of me
empty and bothered
watching the water
quiet in the corner
numb and falling through
without you what does my life amount to?

היינג, הרד האוס פיינטרס, היה אחד הדיסקים הראשונים שרכשתי בלי שקיבלתי עליו המלצות מאחי, אלא נתקלתי בקליפ שלהם ב-MTV והתאהבתי. עד היום כשאני עצוב ועגמומי המוסיקה שלהם פורטת עליי ומשכיבה אותי לישון.

&mode=related&search=" class="ng_url">

&mode=related&search=

Suede - Metal Mickey

well she's show showing it off then
the glitter in her lovely eyes
show show showing it off then
and all the people shake their money in time

she sells heart, she sells meat
oh dad, she's driving me mad, come see

we shake shake to the trumpet
and through the slippery city we ride
skyline swine on the circuit
where all the people shake their money in time

she sells heart, she sells meat
oh dad, she's driving me mad, come see

הפוסט הזה מאוד רחוק מהיכן שהוא התחיל. הוא התחיל בשיחה על פנטרה ועל שנות השמונים ומשם עבר למסע מוסיקאלי אסוציאטיבי אל תקופת התיכון, אני לא חושב שהייתה עוד תקופה מאז שספגתי כל כך הרבה מוסיקה, מחשבות, רעיונות, ועוד כל כך הרבה דברים. היה מסע מרתק וכייפי אל המקומות ההם, אל הזכרונות הצלילים לפעמים גם אל הריחות והתחושות של אותם ימים.
אני עייף מידיי מכדי להמשיך לכתוב, אבל כל כך הרבה רץ לי עכשיו בראש שזה באמת חבל שזה לא יועלה על הכתב.

8

מיותר

לפני 17 שנים. 17 ביולי 2007 בשעה 5:13

כמה מיותר הופך בלוג כשאתה כבר לא אנונימי. זה כמו לכתוב ליומן כשאתה יודע שכל המשפחה קוראת בו. כבר לא תכתוב בו את הדברים שבאמת יושבים לך על הלב. טוב, אולי זה רק אני. אולי יחסית למחצנות של אנשים כאן, אני מופנם. אולי לא. אולי אנשים מחצינים משהו שהוא לא הם, כדי להסוות את מה שמכאיב להם באמת.
איך אומרת ריקי "החיים הם כמו אופניים, אם קל מידיי- סימן שאתה בירידה".
הרבה מילים רצות לי בראש בימים האחרונים. בעיקר אכזבה ועלבון. אולי הייתי צריך לכתוב שאני בטוח שמכל דבר לומדים ושבסוף אני ארוויח מזה משהו, אבלנמאס לי מלקחים ולימודים.

11

אמש בהיכל התרבות החטיפה מההרמון

לפני 17 שנים. 15 ביולי 2007 בשעה 21:13

הסולנים היו מדהימים, התפאורה מינימליסטית ובטוב טעם, התזמורת נפלאה (על אף שעיצוב הבמה החמיר את בעיות האקוסטיקה של האולם). בקיצור, היה סיום נפלא לעונה מצויינת.
טוב שזה היה אופרה ולא קונצרט, כי אופרה דורשת תשומת לב ולא מאפשרת לברוח במחשבות. ועדיין, היה לי עצוב.

2

רק לא "עד מאה ועשרים"

לפני 17 שנים. 30 ביוני 2007 בשעה 21:02

הרפואה מודרנית הצליחה להאריך את תוחלת החיים בצורה משמעותית. רופאים וחוקרים, כנראה צעירים באופן יחסי, מוצאים תרופות חדשות ופתרונות לבעיות רפואיות בסיסיות אשר קטלו בנו בעבר. התוצאה היא שבמאה האחרונה תוחלת החיים עולה בהתמדה ואחוז האוכלוסיה הקשישה מקרב הציבור עולה באופן משמעותי.
בעוד תוחלת החיים עולה, איכות החיים והטיפול במחלות הגריאטריות של אותה אוכלוסיה מבוגרת, לא השתפרו באותה יחסיות (אני לא טוען שהם לא השתפרו כלל). כך נוצר מצב שהסיכויים להציל אדם בן 70 מהתקף לב עלו, אך הגוף שלו, המוח שלו, השרירים שלו ממשיכים להזדקן וברכת חיים ארוכים אותה קיבל, היא במקרים רבים לנטל עליו וגם, לא נעים לאמר, על משפחתו.
כל ביקור אני יוצא מדוכא. הגוף הבוגדני הזה, הדעיכה האיטית, השקיעה אל הכלום. כמו למחוק כל יום דף מיומן החיים שלך, לאט לאט, בזחילה מדכאת, היא מוחקת עוד יום, עוד שם, עוד מקום, כל אלה לא יאבדו לעולם. ספק אם מישהו ירגיש בחסרונם, אפילו היא לא. הגוף, לצערה הרב, דווקא בסדר, אולי בסדר מידיי. קשה לתאר איך מרגיש אדם בסוף חייו, נכון הזמן של כולנו כאן קצר והחיים זו מחלה סופנית...בלה בלה בלה, כולנו נמות בסוף...אבל היא לא תמות בסוף, היא כבר בסוף, למות זה דבר קרוב וכמו שויליאם שאטנר אומר, בגיל מסויים "אחריות לכל החיים", זו לא אחריות כל כך ארוכה...
לאדם צעיר (יחסית), המציאות הזו לגמרי זרה (אלא אם כן אתה גוסס מסרטן או משהו...טפו טפו טפו). אני לא מסוגל להבין או להרגיש את מה שמרגיש אדם שיש לו שנים ספורות, אולי חודשים ספורים, והמוח שלו מתרוקן לאט לאט, הוא מאבד את העצמאות שלו, הוא מאבד את עולמו, העולם מצטמצם לחדר, אולי זה לא נורא, אולי זה נורא רק לי,כי היא במילא לא זוכרת שהיא לא זוכרת. או לפחות היא לא תזכור את הבדידות והאובדן עוד הרבה זמן. להיות מודע לדעיכה של עצמך, זה קשה, זה עצוב, זה הדבר האכזרי ביותר שהחיים יכולים לעשות לך.
אז לא, רק לא "עד מאה ועשרים", קודם תדאגו שזה יהיה עד מאה כעשרים.

2

פוסט מהאוב

לפני 17 שנים. 28 ביוני 2007 בשעה 5:30

הפוסט הזה נשאר כטיוטה כמה חודשים טובים, אולי הגיע הזמן לאוורר אותו.
כשתסיימי לבקר את כל העולם, אולי תקדישי מעט זמן לראות את ערימת הזבל, עליה את עומדת.
כשתסיימי לעקוץ, לחבוט, להציב מראה כעורה אל מול פני העולם, אולי תבחיני שהמראה חצי שקופה וחלק מהכיעור מגיע ממך.
בעודך יורקת על עליבות תתי האנוש, המסתובבים בינינו, את מגיבה חצי סקפטית, חצי מוחמאת לתגובות הרבות של אלה, אשר מסווים בצורה לא חיננית (או שכן) חרמנות בתחפושת של עניין מזוייף ומשפטי מפתח של פילוסופיה בגרוש, שהם יודעים שאת רוצה לשמוע. אולי לא רוצה, אבל האמת הבסיסית והבנאלית שחבויה בהם מגיעה גם אלייך.
ולפעמים את נופלת ברשתם ולפעמים הסקפטיות מנצחת (אך משאירה אותך עם תחושת החמצה).
ואחרי כל זה, את מוצאת את עצמך לבד.
החלק הבאמת עצוב, מבחינתי, שקל לי יותר לראות את הדברים האלה עלייך ולא על עצמי.

5

monk

דברי ימי מנזר

כמה מחשבות קצרות

חה! אני עוד חי!

אז אמרתי שאני הולך לישון, אז מה?