לפני 17 שנים. 23 במאי 2007 בשעה 14:41
יום שני היה עמוס ומוח השתולל במחשבות לכאן ולכאן.
הבחינה: עליתי שוב לבירתנו, לחלק השני של הבחינה. התכוננתי נפשית לחלק הזה והעברתי עשרות תשריטים בראש על האופן שבו הוא יתרחש. המציאות הייתה מוצלחת, אך כל כך עלובה קצרה ומאכזבת לעומת ההכנה והחששות לפני. כל כך עלוב שזה היה כמעט מעליב. פחות מחמש דקות של השאלות הכי בסיסיות שיכולות להיות. לא ברור לי איך אפשר להכשל במבחן הזה, אולי בהרכבים אחרים זה יותר קשה.
בית הקברות: כיוון שסיימתי את המבחן מוקדם מהצפוי, החלטתי שאולי אני בכל זאת הספיק להגיע לקבר ביום השנה וטסתי לבית הקברות. כבר שלושים שנה שאני הולך לבית הקברות הזה, מדהים לראות איך במשך השנים הוא גדל ומצטופף. לאט לאט, העצים נעלמים, הכבישים מוצרים, ודוחסים עוד ועוד אנשים (לשעבר) לים המוות הלבן.
בית הקברות הזה הוא ללא ספק חלק מנוף ילדותי. המסלול הקבוע כל שנה, נכנסים, פונים ימינה, בכביש שמאלה אחרי שדרת הקהילות, מגיעים לשדירת עצים ושם הם נמצאים. אח"כ הסיבוב הקבוע אצל שאר המשפחה. הבדיחות הקבועות, חלקת הגרוזינים, חלקת הרופאים, המצבות המגוכחות של אנשים (יסלחו לי כל הפוליטיקלי קורקט, אבל באמת יש שם מצבות מגוכחות), הכל במן טקס קבוע וחולני.
כחצי שעה לפני שעת הסגירה הגעתי לבית הקברות. בצעד מהיר אני עוקף את הנודניקים של ה"קדיש" שאורבים לך בכניסה, פונה ימינה ואח"כ שמאלה לפי הנוהג,מדבר בטלפון תוך כדי התעלמות מאיזו משפחה שצריכה עוד יהודי לקדיש (מצאו להם ממי לבקש). ומתחיל לחפש את השדרה. אני רואה שדרה, אבל היא נראית לי רחוקה מידיי, הרהורי כפירה עוברים בראשי, האם אני מתחיל להזדקן ואפילו את הדרך הזאת אני כבר לא זוכר? כמובן שהתשובה היא שלילית. פשוט עקרו את שדירת העצים, כמו גם את כל הספסלים שהיו, וביטלו את הכביש שהיה צמוד לקבר. אני ממצליח לאתר את המקום שבו השביל היה. רק לפני חצי שנה באתי לכאן לביקור, לשביל כמעט כל זכר, רק אוסף קברים חדשים מסגיר את מיקומו, עכשיו כבר יותר פשוט למצוא את המיקום. באתי אליהם לבד, רציתי לעדכן אותם קצת על מה שמתרחש בחיים שלי. אני לא באמת מאמין שהם שומעים אותי, אבל קשה להפטר מהרגלים ישנים.
אופרה: נישואי פיגרו - Le Nozze Di Figaro(מוצארט), DVD ביצוע משנת 1994 עם ג'ון אליוט גרדינר מנצח. שעתיים וחצי של הנאה צרופה!!! פשוט מעולה!
אנקדוטה אחרונה, אתמול בעודי מוציא כסף מהבנקוחור (ככה היינו קוראים לזה פעם), ניגש אליי בחור חרדי עם שלושת ילדיו ושואל אותי: "סליחה, אתה יהודי?" אנימתאר לעצמי שהוא רצה לנזוף בי על כך שאני מוציא כסף בחג (טוב שהוא לא ידע לאיזו מסיבה אני הולך). אם הייתי יותר עצבני מהשאלה והוא לא היה עם ילדים, הייתי אולי עונה לו "כשהגרמנים חיסלו את המשפחה שלי, היינו מספיק יהודים בשבילם". במקום זה עניתי לו "כן" והלכתי.
נ.ב.: היה מאוד נחמד אתמול במסיבה. בשלב כלשהו התחיל סשן הכרות (לאיש צללים, כמוני, זה סשן כואב במיוחד), שהתחיל בקטן (נילי) ולאט לאט התפתח. נחמתי היא שהרוב היו כל כך שיכורים בשלב הזה, שממילא הם לא יזכרו. ותודה לאליס על הטרמפ אח"כ :-)
