ישנם 3 ימים בשנה שלא משנה כמה אנסה בסוף יצאו הדמעות,
יום ההולדת של אבא שלי
יום השואה
יום הזיכרון
אבל המוות הוא חלק בלתי נפרד ממני, על כל אדם שמכירה כבר מדמיינת את הרגע בו הוא מת.
על כל אדם יודעת את רמת הקושי שתהיה לי, מה ארגיש, איך להוציא, לשחרר...
גם יודעת מי יהיה שם לתמוך ובמי אצטרך אני לתמוך...
יודעת איך להתמודד ולמי יהיה כל כך קשה, שאני אמתח כתפיים ואהיה מוכנה....
יודעת איך אספר לבנות שלי על כל אחד ואחת, יודעת כמה חזק אצטרך לחבק, יודעת הכל...
כבר הכל מסודר לי בראש, הלוויה, שבעה, 30, 11, שנה... ולחיות ולחיות ולחיות. ראש מעל המים.
על כל אחד ואחת מיקיריי כבר התאבלתי לא פעם אחת, כבר בכיתי את מותם, כבר כעסתי על לכתם..
יש כאב שמספיקה היכרות אחת איתו ואתה יודע לכאוב, להיחנק ולנשום יחד, לצחוק ולהסוות בכי...
אני צופה בטלוויזיה כמו כולם רואה את זה שאיבד אב ובוכה איתו חזק חזק, מבינה אותו כל כך.
את זה שאיבד חבר מזילה דמעה ומתקשרת לחברות שלי, לבדוק דופק...
יש מצבים שלא מצליחה לתאר, שלא מצליחה להבין איך להתמודד, שתוהה איך בכלל אפשרי להמשיך..
רואה את אלה שאיבדו את בנם או ביתם ובמקרים מזעזעים איבדו יותר ולא מצליחה להביך איך הם עומדים על הרגליים, מזה מתייפחת ממש, מתמלאת בפחד כזה שמרעיד ברכיים, הבקשה היחידה שלי מהיקום עד לתקופה האחרונה הייתה או שאמות אני ראשונה כדרך הטבע או ששתיהן יחד כי לא אצליח להחזיק את האחת כשהשניה לא איתי, כי לא אצליח לקום מזה לעולם, וזה לא פייר שאחת תגדל בצל המוות כי אמא שלה לא יכולה לתפקד... בשבילי זה בלתי נתפס.
יש גם את סיפורי אהבת חיי, בשנים קודמות היו דמעות אבל ללא הבנה, מבחינתי זה היה לאבד בן|ת זוג שזה בהחלט קשה לכשעצמו, אהבת חיי היה נשמע לי כמו משהו שאומרים על מתים... מאז שהכרתי אותה מבינה, כל כך מבינה, אותו פחד משתק ושולחת הודעה, אני אוהבת אותך נסיכה שלי, רוצה להוסיף אל תמותי ומוותרת. אני רואה את ההיא בטי ווי ולא מצליחה להבין איך, איך אפשר? מאיפה החמצן? איך מתפקדים השרירים?
אני בן אדם מעוות שברגע שמישהו נכנס לליבי אני רואה אותו מת, ככה הלב מבין אבל עדיין בן אדם וישנם 3 אנשים בחיי שלא אשרוד יום אחד מבלי לדעת שהן נושמות ואם אדע שטוב להן זה יהיה בונוס מקסים.
יש לי בקשה חדשה לייקום, תניח לנו לחיות בשקט.