מבבלגת לעצמי את השכל

אוצרות בחיי בתדרים של אנשים.
של חברים.
אני ברת מזל

תודה

כן כן,
מצאתי לי אלטרנטיבה
4 במאה ועוד שניים בחצי מחיר צברו לי שישה ספרים על המדף,אחד חד בתורו ייכנס לי למיטה.
רומן עם רומן...
לא רע בכלל.

מהות מופשטת
מתפשטת
מתגלה כמהות.
דוגמאות הן לבוש רעיוני,לבוש המופשט.
כשאצליח להבין את לבושיי הרעיון אפשיט אותו ואבין את האין.
העולם לבש את עצמו ע"מ שאבין רעיון.
כדי להגיע לעצם אני צריכה לעצום את העיניים,ע"מ להגיע לעצמות המופשטת,
בעצם לצמצם את הלבוש ולגעת בעצם.
דרך האין אגיע למציאות אינסופית.
אמונה היא הדעת האינסופית,והדרך להגיע לשם זה לדעת לבטל את הדעת שלי.
צמצום והתרחבות
שאיפה ונשיפה
ככה העולם פועל.
אני מרגישה שאני קיימת,זו לא אשליה,אני באמת קיימת,ההרגשה הזו ,העמוקה הזו,שאני קיימת ואני אותה אחת מהזכרון הראשוני שלי מביאה אותי להיכרות מעמיקה עם עצמי,לתחושה אחדותית כ"כ.
גם בלי מחשבות יש לי קיום

תודה רבה על ההזדמנות להתמודד עם קילוף רצונותיי
עכשיו אתאמן בלא לטבוע בתוך הרצון
אני לא הרצון
אני לא המחשבה
אני
אני

כל מה שקורה לי הוא רמז לרצון האלוהי
וכשאבין אוכל להתחבר לרצון,כשאני לא מבינה,לא אוכל להתחבר לרצון.
מודעות האין תביא אותי לנקודה שהיא מעל הרצון

פילקלאקים מחשבתיים בלילה..

יאללה לישון


בליל מחשבות סתומות .

מילים לא מחפות על הדממה בעיניי
והשקט מדובר יותר מדי בדיאלוג הפנימי
הדרך זרועה ביריעה של כפות רגליים יחפות
והחול משאיר גרגרים של זכרון
יש מפלצות שלא ניתנות לשחיטה
מאמצת אותן לחיקי ומסתבר שהידידות איתן עושה אותי יותר שלווה.
ריקודה קיצבי ומסוחרר,מנקז את הרעלים לתוך הריצפה.
השרירים רועדים במקצב שרשראות קרועות שמפזרות חרוזים במהותי
ככל שאני עושה יותר הזמן מתקדם לאט יותר.
ואת הלבן שמפציע יש לצבוע בשחור
אהבה עצמית זה כבר לא מושג זר

אז מה??
חזרתי???

היום אני היום.

יום של עשייה מילא את האויר בדיבור של הלב
אחרי מקלחת וארוחת ערב-לילה מתיישבת מול הטלוויזיה לאוורר מחשבות ולתת לעיניים להתמקד בכלום.
ישיבה מסולסלת על הכורסא,כל גפה בדיפרנט דיירקשן והשקט מתחבא מאחורי מנורת הלילה שיושבת על הספה.
טלפון...
לא מוכר
מעיר אותי מבריחת המציאות

"מה קורה איתך??"
"וואי,א' בדיוק היום חשבתי עליך.."
באמת ששמחתי לשמוע ממנו,אחרי הכל שמורה לו פינה מיוחדת בתוכי.
"תראי..רציתי לדבר איתך על משהו"(מאלתרת ציטוט,משכתבת את הרעיון הגדול,מילה במילה שמורה בזכרון שאבד)
"על מה???" תוהה לעצמי מה העניין
"אני לא יודע איך תקבלי את זה,ואולי זו תשמע חוצפה" הוא חוזר בקול רישמי משו
"נו דברררר אתה לא יכול למשוך אותי ככה...
"זה עניין די רציני ואני מקווה שלא תכעסי"
פה הלב שלי כבר דוהר..
"ואולי את תרגישי שזו חדירה לפרטיות ..."
"נווו כבר!!!!!!" האויר בשלב הזה כבר מתבלגן לי בריאות
"תראי,מה ז"א את מפסיקה לכתוב בבלוג????? יש אנשים שקוראים אותך"
בשנייה אחת,כאילו מפוח של כדור פורח הפסיק לפעול בתוכי וכל האויר בנסיגה חיובית
מתגלגלת מצחוק,עיניים נפערות לרווחה ועוטפת אותי התרגשות וצורך לחבק את א'.
"יוווו,אתה ממש מרגש אותי!! איזה קטע איתך,"
פתאום נזכרת שיש כמה אנשים שלא שייכים לכלובים שחורים,מכירים את הבלוג שלי ועושים לי הזדכות בעידכונים.
ואני ממשיכה....
"לא תיארתי לעצמי שאתה קורא,זה ממש מפתיע אותי"
"מה ז"א את לא יכולה לעשות את זה. אני מבקש ממך לחזור לכתוב,ככה לפחות אני מתעדכן קצת..."

את המשך השיחה גנזתי...
אבל קטע!
עצם השיכחה בחשיפה גורמת לי להקיא מילים בלי חשבון,וזו הסיבה שיצאתי לפגרה -משהו הפסיק להיות חשוף במידה שמחטאת לי ת'נשמה,משהו היה מאופק וחושב מדי...,
הרצון לכתוב לעצמי הוא הכי טהור,הכי נוקב,הכי אמיתי,הוא התראפיה שלי
והתראפיה הזו היא היא הסיבה שאני כאן. ותו לא.
הוא פשוט הזכיר לי בצורה שניתן להגדיר אותה הפוך על הפוך שאני אוהבת את זה. ואם אחרים נהנים אז זה עוד משהו שעושה טוב,אבל זו לא המטרה העיקרית.
אני כאן כי אני מטהרת את התוך שלי תוך כדי כתיבה חסרת בררנות ובחירת רעיונות.

והוא מיסטר א' מלך שתמיד יודע להראות לי אותי
ולך מיסטר א'-אני אוהבת אותך והפוסט הזה מוקדש לך

תהנה מהנקיונות מחר.

לעת עתה הבלוג מתיישב על הגדר
ושותק.
נקיון המילים צריך להיות רק עבורי.
עברתי דירה תחת תחפושת אחרת.

שאו ברכה

זה כ"כ לא פשוט להתמודד עם אינסומניה

יש את הימים האלו שאני מביטה למראה ורואה אישה כ"כ יפה
ימים שבהם אני פוסעת ברחובות שזזים ,מלאים בתנועה ואני רק נושמת את השמש עמוק לתוך הבטן.
השמיים בסוף המסלול יגלו לי את סודם הגדול שאני יודעת כבר מזמן.
לפעמים אני יודעת את הכלום.
לפעמים לא יודעת כלום
לפעמים מרגישה את הכלום.
וזה הכל.

קיבלתי הבוקר משב רוח רענן.

ועלתה בי מחשבה שכל פעם שאני מדליקה סיגריה
אני סוגרת רגש שהיה צריך להיפתח.

אולי הגיע הזמן לשאוף שאיפות נקיות,נטולות עשן מנטרל.

והיה שהתעוררתי עוד לפני שנרדמתי לתוך ההקיץ שהביא אותי אל מחוז השום דבר.
שיממון שהתנועה זרה לו.
שום דבר ששוכן בשום מקום.
משהו הזיז אותי לשם. לא כי רציתי,אלא כי השתוקקתי.
ע"מ להבין דברים אני צריכה לא להבין אותם.
הארנב של עליזה רץ לקראתי ואומר לי כי עוד בור של עייפות הולך להפיל אותי מחר.
כמה בורות אלוהים ישמור.שומר שלא אפול.
הוא רץ.הארנב. כמו בשיר ההוא.
כשמשהו נוצר בתוכי,יש עירנות ששוללת מגופי את ה מנוחה. המיינד ער כאילו בקרוב תימצא באר הנפט המיוחלת.
אוצרות גלומים בתוך קרקע תמימה.
הלוואי והייתי יודעת משהו
הלוואי ולא הייתי רוצה לדעת

גרורות נאצלות על ידי נשלחות בתוך רשת מסתבכת של נוירונים. בין ניצוצות מפגש של תאים אפורים אני מרגישה איך תופח לו רגש,רגש שהולך להדיר שינה מעיניי,שסותר את מנוחתי כמו שיער המגיב לרוח.
נפלא,
גם ככה העולם הריגשי לא מטופח עכשיו,
הוא דומה לגינה מוזנחת שעשביה שוטים,שותים לרוויה.
הגנן -יתעתד להגיע באביב
והתפרחת מתכוננת
אז בינתיים קצת אקשן בצבעי מזוכיזם ריגשי יקשטו לי את הלילה בעירנות.

אישה אחת שרה את נשמתה ללא מילים
ולי אין מה לומר פרט לכלום.
יגיע יום ולא אחפש לכתוב עולל?יי שום דבר כאן.
מבטיחה
וזו לא הבטחה.
המציאות לבטח תתקיים לכשאתקיים. טיפה יותר.

שכחתי כבר איך זה מרגיש
והרי ברור שלרגש אין מדדי זיכרון,
השיכחה הריגשית זו פשוט גומיה שמותחת את הזמן ויוצרת מרחב מהנקודה האחרונה שבה הרגשתי את העולם הריגשי שלי בעוצמות לנקודה שבה אני נמצאת היום,שבה הכל קורה ועדיין משהו ברגש מוזנח ורדום.
זה לא נאמר בכאב,זה לא נאמר מתוך רחמים עצמיים,זו בעצם סוג של שקיפות לכאורה.
אבל הכל לכאורה.
או לכעורה.
הרי ברור שכל התחפושת הקשוחה מסתירה רצון להתנפץ לאלף חתיכות וליפול שדודה לשמיים
מרב קלילות.
סדקים בכתפיים רוצים איחוי של יד מונחת. מונחת חסרת משקל .
רטט עדין
זה כל מה שאני צריכה
רטט עדין שיוליד בתוכי עוצמות שרק הרגש גורם לי להוציא.
הכל קיים כבר בתוכי,הכל נמצא שם בקופסא שחורה שרק מחכה להתרסקות מבורכת שתפיץ את האור.

זה דיבור בשם הנשמה
שהיא הזכה,
מעולם לא תדבר כך.

הכל לשם הצורך
שבאורך
השאיפה
בכל זאת,אחרי שצוחקים שואפים חתיכת מנה של חיים.

מתגעגעת.

אל עצמי
בעיקר.

קצת לכלוך שיוצא בשביל לנקות מדפים מאובקים.