מבבלגת לעצמי את השכל

הייתי מזזיינת לו את הנשמה
גם את הצורה

אבל מה לעשות שפי הטבעת שלו זו לא הטבעת היחידה שיש לו...

עם סימני שינה על הידיים
זה להתעורר בידיעה שישנתי כמו מומיה
זו הידיעה והתחושה שסוף כל סוף השינה שלי נפלה ממשקל כובד העייפות ואיפשרה את עצמה.
סוף סוף ישנתי טוב
.

בוקר

היא מתקשרת אליי כשבשמיים נשאר אבק של אור מהשמש
ממש כשהכוכבים מנצחים את החושך ,והירח מתחיל להתחזק
"אני בדיוק מכינה ג'וינט,בא לך?
וואי סבבה,מתאים.
כמובן שאפילו שאנחנו גרות מרחק של נגיעה אחת מהשנייה וההיינו כל היום יחד בלימודים ושאנחנו הולכות להיפגש אוטוטו אנחנו נסחפות לשיחה בטלפון.
בתוך בליל של מילים היא אומרת "בואי נצא לטיול רגלי"
אני בתשובה אומרת לה תביא ת'ג'וינט.
יורדות למטה,שתינו עם בקבוק של מים ביד,משלבות ידיים והולכות לאיטנו בשבילי הקיבוץ הפורח.
אויר נעים וקריר.כן כן קריר,אחרי שרב גדול.
גם האויר בנשמה מתחיל להצטנן,נשאר לנו רק מבחן אחרון ואנחנו בחופשה.
בשבועיים האחרונים אנחנו אחת בתוך התחת של השנייה,יושבות כל היום על השולחן בבית שלי ולומדות למבחנים. אנחנו אחלה צמד ללימודים למבחן , גם במבחנים של החיים אגב,
פתאום הלחץ ירד ונפער לו פתח שגורם לנפש להרפות מעצמה.
מתפנות לנו לשיחות נפש ,מעבירות אחת לשנייה את הג'ויינט,מדברות על החיים,על הקשיים,על הזדהויות למינהן...
בדרך נקלעות למסיבת סיום של בית הספר האזורי של הקיבוץ. קהל גאה של הורים מתרכז בתוצרים שלו על הבמה . כל ילד שם אחד ומיוחד לזוג הורים בקהל (במקרה האידיאלי כמובן).
הטקס מסתיים ,שקט שורר על הבמה ורק מחיאות כפיים נשמעות
זה היה פתאום רגע כ"כ מיוחד בשבילי
אור קלוש נשפך על קהל ההורים ורואים רק ידיים שמפיקות צליל אנושי כ"כ יפה.
כפיים
ואני חושבת לעצמי כמה יפה זה.... שפה אוניברסלית,אתה רוצה להודות ,להריע,אתה פשוט מביע את זה בקול אדמתי של זוג ידיים שיוצאות מהלב....
לב פועם בתוך מחיאות כף.

כ"כ יפה

אנחנו כ"כ יפים כשאנחנו בטוב.

כ"כ

ויהי בוקר
ויהי ערב
יום חמישי.

חודש שלם של התרסקויות
שלושה מפגשים
שלושה עולמות
עלומים

ואני רוצה להיעלם
האפתיות כבר אפתית לעצמה

אמנם לא מפחדת ליפול
אבל אני אחת השקרניות הגדולות על עצמי.

רועדת מלהביע רגש.

האגו שלי מתגלה כגלדיאטור במסווה של מרקם חמאתי
והפה גדול מדי.
הגוף רוצה להתכווץ,פעור ופצוע.
כח רצון מול ייאוש מנהלים כרגע מלחמת שלום. הסכם ייחתם בקרוב,קודם משא ומתן
או מסע ומתן.

פסנתר נוגע בי עכשיו ועיניים אדומות יבשות רוצות מים מלוחים.
גם ים המלח מתאדה עם השנים.
ותמיד יש סיכוי לדבר באהבה על כאב חי.
רק דיבור,אפילו אילם ,מביא למודעות.

רצף תובנות קטועות ממוחי הקודח נאספו לצרור מבולבל
והלילה אתרום את השקט לנשימות המתוחות שלי
בתקווה שכך יהיה.

לילה

"אהיה כמים
ומן המים תבוא ההתחשלות
גוף
נפש
כוונה
ורגש
. "

לתוך בכי זה אחד הדברים שהכי עצובים לי בעולם.
זה מזכיר לי תקופות רחוקות של אבדון בתוך השדים של עצמי.

לא רוצה רחמים
אני רוצה רחם
שיכווץ אותי כמו כדור צמר ויעטוף כל עצב שמעצבב לי את העור.
ולא להרגיש כלום פרט לזה
לא לחשוב כלום
לא להיות פשוט.

אפילו לא לרגע

מרב החוסר
אין מה למלא

" ... דרור לנפש פת לדל ... "

שאול טשרנחובסקי

איך להסביר את המהלכים שקורים לי לאחרונה?
איך?
אני מרגישה שאני חייבת להוציא עכשיו את הקרביים של עצמי (חוקר,זה קורה לכולם אגב) ואני מפחדת להיחשף מדי,להרגיש כמו חיה פצועה ומדממת על העפר האבקתי.

לא,אין בי כאב כרגע
אין התקרבנות שרוצה לכתוב את עצמה בהתבכיינות בבלוג
יש משהו אחר
הרבה יותר ערטילאי שקשה לי לתפוס אותו במילים והגדרות.

המהלכים האלו,
זורקים אותי כמו כדור טניס מקצה עולם אחד לקצה עולם אחר. ממש ככה,אין יותר מדויק מזה.
יום אחד קורה לי ככה,יום אחריו ההפך הגמור
הכל מעורפל ובהיר כאחד
הערפל ניבט לתוך אופק בהיר.

ואני מתחילה להשתגע מזה
רוצה לא רוצה
מרגישה לא מרגישה
עושה ולא עושה

תחושות של סופים והתחלות.

הכל לסירוגין.

אני רוצה שתהיה לי אדמה,לא רטובה מדי,לא יבשה מדי
בדיוק כמו האדמה שהייתה בביקוריי בתור ילדה במושב שבו התגוררה סבתי
ריחות של ילדה שצריכה להיות ילדה,כי היא באמת ילדה. - חבל שלא ידעתי את זה אז.
מצחיק,חשבתי על זה השבוע שאחת מהשאיפות שלי בחיים היא להיות יותר ויותר ילדה ככל שאתקדם כרונולוגית. ככה נשארים צעירים... לנצח....

אם מישהו שומע אותי באי שם ... בין העליונים לתחתונים ..
אני רוצה אמת.
אמת.

א

מ

תודה.