מבבלגת לעצמי את השכל

מתקיים בספירלה.

תחשבו על זה

פתאום אני מבינה...

שלהיכנס לזוגיות מפחיד אותי לא רק בגלל שאני מפחדת לאבד את האינדיבידואל שלי..

אלא מפחידה אותי התחושה לאבד את דלתות הבחירה:
לתהות כל פעם מחדש על קנקנו של אדם חדש מסקרן שאני מכירה ולשאול את עצמי האם אני רואה אותו כבן זוגי.
מן חופש בחירה נצחי,שמשאיר אותי בארץ "נדמה לי",אבל שומר אותי רחוק מהקלחת הבחירית .

עכשיו אני מבינה למה הרבה חושבים שיש לי כנפיים.
אני מכורה לאטופיות דמיוניות,ונראה לי שהגיע הזמן להתעורר,כי האגדות שאמא סיפרה לי בגיל חמש לפני השינה - יש סיכוי שהם שקר לבן של אם שרוצה לצייר לביתה הקטנה עולם ורוד.
כמה פתטי לחכות לאביר.
מצידי שיבוא על קורקינט.

פתטי להאמין בזה?
מפחיד לגלות שכן.

מה אומר מה אומר
או כמו שאומרים "לפעמים המציאות עולה על כל דמיון".
יש מצב.

לוחשת לו הלילה ...
חזונות יוצאים מבית החזה. חזון. חזה. חזון. חזה.
ובחזה שוכן הלב,ושוכנות הכנפיים של הריאות שמפיצות את המרווחים של הנשימה לדם.
הכל הרמוני.

בתקווה שיום אחד גם אני.
כלומר במאה ועשרים שלי.
לכש...
אביט מלמעלה...

ועד אז,יש לי עבודה לעשות

😄

לילה טוב טוב טוב

לא,זה לא יאומן.

חוזרת מהופעה של שלמה ארצי מעמק הירדן.
יום סטודנט,יום של שיגועים,אלכוהול וכנרת.
אה וחצי ירח לקינוח.

חוזרת הביתה,שוטפת פנים
נהנית מהרגליים המלוכלכות שחפרו בתוך גבעולי הדשא שנקרעים
מדליקה רדיו
ו...
ההופעה ממשיכה
שלמה ממשיך לשיר לי.

ורגע אחד לפני הרמתי עיניים וצרחתי בלב "הושענא!"

מישהו שם למעלה שומע.
אני יודעת.
בודאות.

הרבה יותר רגוע.

נושמת..
כמעט לרווחה.

יום שיש לקראת הצהריים
היא אחרי ניקיונות ומטלות השבת

הם הלכו לקנות לה חולצה,ככה בשביל ההרגשה הטובה.גם ככה אין לה מקורות סיפוק להרגשה טובה במהלך היומיום (חוץ מהעבודה שלה-ששם היא מלכה אמיתית)

חנות הומה מאדם ובדים,מוסיקת בומים ברקע,היא מודדת לה להנאתה חולצה במקסימום 50 שקלים.
הוא עומד עם התיק שלה על כתפו,מלווה אותה.
צלצול מהנייד שלה רוטט לו בתוך התיק ומעיר את כתפו משנתה...שלא לדבר על המחשבות שלו.
הוא מעביר לה את הנייד לידה,הנייד נשמט מידה ומתפרק לו על הריצפה.
הוא אוסף אותו כמו תינוק חבול ומרכיב אותו בדאגה.
שואל אותה מי זה היה??
היא טוענת שהיא לא הספיקה לראות ושאח"כ היא תבדוק.
הוא מבקש ממנה לבדוק מי זה היה..
היא מתחילה להרגיש זכרונות שדחקה מטה עם מכבשים מתחילים להציף את גופה.
היא משיבה לו שתבדוק אח"כ.
אבל מאוחר מדי
המבט שלו כבר שינה את הבעתו . "נהיה לו המבט של הרוצח" היא מתארת לי את זה בידיעה שאין עוד מישהי שמכירה את המבט הזה כמוני. וכמוהה.
אח"כ החולצה הייתה רק סמל. כי היא לא קנתה,הכל כבר מיותר.
הם עולים לאוטו...
"מי זה היה בטלפון? יש לך עיניינים??"
השד שבתוכו התעורר.
היא כבר לא אותה אחת שמתכווצת כתגובה למחשבותיו החולניות.
היא יודעת שהבן הבכור שלה היה זה שהתקשר,אבל היא לא תגלה לו,כי נמאס לה להסביר את עצמה.
רק בוקס בא לה לתת לו. היא שותקת.
"יש לך מישהו??"
כשהיא מספרת לי,אני מרגישה את הלסת שלי מתכווצת,את השיניים שלי כמעט נשברות ואני שומעת את עצמי מקללת אותו. את אבא שלי. את הבן זונה.

הכל צף בי...
לא מסוגלת להכיל את זה. היא מספרת לי,ואני ישר הופכת להיות בת 17,זו שהפרידה בינהם,זו שאספה כוחות מאלוהים יודע מאיפה ודחפה אותו בכדי שלא יגע בה כשהיא מקופלת על הריצפה מהבעיטות שלו.
הרי היא על תקן שק איגרוף. על תקן רכוש פרטי,והוא יעשה בה כרצונו.
כי מחוץ לבית הוא אפס. אפס גמור.

.
לבת שלו יש נקע בקרסול
הוא אפילו לא התקשר לשאול לשלומה...
הם לא מדברים בינהם,היא רק שומעת את ההתנהלות שלו מהצד של אמא שלה..
כבר יומיים שהוא כמו רוח רפאים,נכנס מהעבודה,מתקלח,יוצא עד 3 לפנות בוקר וחוזר חלילה.
איך הוא מעז לשאול אותה אם יש לה מישהו?
כמה כמה אפשר לתת לקנאה להשתלט עליך?
מסכן.
היום הוא התקשר למגשרת. לזו שיש לה נקע בקרסול. לבת היחידה שלא קוראת תיגר עליו רק כי היא מרחמת עליו,רק בגלל שאין לה אומץ להיכנס בו ונפץ לו את האמת בפרצוף כמו המראה שהוא ניפץ כשהיא הייתה בת 17.
אין לה אומץ.
4 פעמים הוא ניסה להתקשר...
4 פעמים היא ברחה מהתמודדות.
כל צילצול היה לה יותר קשה.
איזה קרע נפער בתוכה
מצד אחד אמא שלה... שחיים שלמים היא חיה בכלוב של זהב
מצד שני אבא מתוסכל,שכ"כ רוצה אהבה
ומצד שלישי....
היא מביטה על החיים שלה
כמה קשה לה להיכנס לזוגיות . כמה משקעים נשארו בתוכה. והיא בכלל חשבה שהיא עברה אותם.

.

הלילה...

אין בי שקט.

וזה בסדר.

נראה לי...

צמד מילים שמפתיע אותי לגלות אותו מחדש.

לוקה בחסר...

כמה ליקויים של חוסר.
האם החוסר הוא ליקוי לכשלעצמו?
לא הגורם לחוסר?
לא אוהבת את המילה ליקוי.
ניקוי ,שיקוי ,חיקוי,
רק לא ליקוי.

ועוד של חוסר

.
פחד במסווה של חוזק
זה הליקוי הכי לוקה בחסר.
והוא בעצמו לא יודע מזה

זהו!
התחרפנתי!
הקרסול המזדיין הזה ניטרל אותי מלדבר,מלעבוד,מלהיות בחברת רקע שהוא לא אני.

הפתרון היחידי הוא לדבר עם עצמי בבלוג עלום וסתום בתוך רקע שחור ומלא באנשים בודדים.

צריכה לרקוד,המוסיקה לא מזיזה אותי
הנשמה מתגעגעת לאללה יודע מי
עצובה
שמחה
מאושרת
מחורפנת
ביניינים של בריחות חוסמים לי ת'אויר,ומחר אני אנשום קצת כנרת.
מזל שיש לימודים.
מזל נאחס שאין חיבוקים.

אז מותר לי לפרוק ת'חרא שלי עליכם,מה יש?
שזה בעצם על עצמי
שזה בעצם לא מפרק כלום.
אפילו לנקות קשה לי,מדדה עם בצקת ושטף דם מטורף ברגל של הצד של הלב.

משפחת הלבד.
יש דבר כזה בכלל?
אוהו...
אני יכולה לעשות על זה תזה בבית הוריי...
כמה מסרים שגויים קיבלתי בתור ילדה
כמה מכות ראיתי
כמות דיממה נפשי
אין תשובה
לא מאשימה אף אחד. אבל בוכה מדי פעם. גם זה קורה בקושי.

אין שאלה.

רק שיגיע שינוי כי אני נחנקת מרב אויר ריק.
תכולה של שאיפות ריקות,ללא בסיס
הכל אגדה,
רק לא דאגה.

העייפות תתעורר לה מתישהו,סתם יום כזה
מכירה אותי
ולא מפחדת
גם ככה הכל קפוא.

מחר אמרו שיהיה שרב

.

אני רוצה את אמא

שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי
שהוא נזכר בימים הטובים שלנו
שאני תמיד מופיעה לו בתוך מערכות יחסים אחרות שלו
דווקא בגלל זה
העפתי אותו מהלב שלי
כי יש פער כ"כ גדול בין לדבר ללעשות.
בסה"כ אחרי המילים האלו הוא קיבל את המציצה של חייו
ואח"כ...
התפוגג לי מהחיים
כהרגלו..
אז הפער פער את עיניי
והוא לא שם יותר.

שקרנית!

איך אני אוהבת להתעורר בבוקר,
כשאין לי מטלות לשאר היום
ולרצות לנקות את הבית בשמחה וששון.
זה קורה רק כשלהקות הקרדיטים מתקרחנות על המזנון
ושהפטרוזיליה מנקדת את הכיור בירוק
.
הגיע הזמן לנקות.
אין כמו ריסט אחת ל...

קולי נמשך אל הדממה.

הדיבור
בנוי משתיקות
מחיתוכי הברות לתוך שתיקה

......

בשתיקה יש אחד.