מבבלגת לעצמי את השכל

יום גיוס
אמא לא הגיעה,היא הייתה בדיוק אחרי ניתוח.
מדממת דמעות על הכתף של אבא,מנסה לעצור את הבכי,להסתיר את הצורך להישאר ילדה.
טירונות,מדים כל התסריט שכל אחד מכיר
לאט לאט גם הרעל נכנס,כשנתנו לי לירות בעוזי. מגניב רצח,אבל לא בשביל מלחמות,מקסימום טומב ריידר.
קורס צפטי"ות.תפקיד סודי,ולא,זה לא צופה על ציפורים,לא היו ציפורים בסיפור,ההפך.
ביקשתי חטיבה וכמה שיותר רחוק מהבית ככה יהיה לי יותר קרוב ללב.
אבל מה לעשות שהציבו אותי בפאקינג אוגדת מילואים רבע שעה מהבית,בבסיס פתוח שרק אני בתפקיד סגור (והטבחים,והתורנים והאחות הג'ינג'ית ומיצי החתול)
מגיעה לבסיס,חום של נגב ונקודות של ירוק זית בגוון מדי ב'.
מגיעה לכ"ס....
יש ניחוש לראשי תיבות??
כלא סורי? כפה סחור? לא ולא.
"כתב סתרים"
ראשי תיבות שצופנים בחובם חדר אחד גדול,מכשירים סודיים,אסור לפתוח חלונות,אסור לאף אחד להיכנס פרט למורשי כניסה,אסור לי להשאיר את החדר לבד.
אני ועוד מישהי,למשך שבוע שלם באותו חדר,ישנות,אוכלות,אעלק משרתות בצבא.
משרתות של כלוב.
התפקיד היה שבוע שבוע,למען איזון חירפון.
מגיעה לבסיס,צעירה...
"את נשארת שבת.."
סבבה
יום שישי בבוקר מגיע,אני מתעוררת. הצפטי"ת שחולקת איתי משמרת לא בחדר,אני מחכה לה.
מתה להשתין,היא נעלמה....
אין לי למי להתקשר,הדקות חולפות,הופכות לשעות,הרעב מתחיל לקרקר לי את הבטן,שלא לדבר על השלוחית שמתפוצצת,העצבים מתחילים לעלות,חוסר אונים מתחיל לחלחל. אין לי למי לפנות,לא מכירה אף אחד,אסור לי לצאת מהחדר.
הצפטי"ת המתחשבת החליטה לצוץ בשעה 6 בערב. אני עם דמעות בעיניים דופקת לה מבט כועס,לא אומרת מילה.
בערב חתכתי הביתה לכמה שעות,ברב טוב ליבי הבאתי לה אוכל מהבית,נכנסת לכ"ס,מגלה שיש מישהו שיושב על המיטה שלה,אני מבינה שאני צריכה ללכת לישון.
המיטות שלנו אחת ליד השנייה בצורת ר'.
אני עם השמיכה על הראש,שומעת נוזלי כוס מתחכחים. הבת זונה מזדיינת איתו בלי בושה..
ואני בוכה בשקט.
ככה התחיל השירות שלי
שלושה חודשים הייתי בהלם ,מהטראומה לא דיברתי עם אף אחד בבסיס.
היה לי נוהל בוקר קבוע,יוצאת עם תה,יושבת 10 דק' על המדרכה,חווה אור שמש ,מעשנת סיגריה,ונכנסת לכוך למשך כל היום.והלילה.
צה"ל.
אחרי שלושה חוד' העיפו את השרמוטה מהכ"ס. והחליפה אותה מישהי מדהימה,שבזכותה עברתי את השירות בשפיות.
היה לא קל
לוקחים ילדות בשיא שלהם,וכולאים אותם בתוך חדר תחת כותרת של תפקיד חשוב.
מדברות עם אנשים דרך צוהר של דלת מברזל,ישנות עם מכשירים פולטי קרינה,ונותנים להם צ'ופר שבוע -שבוע.
אני באמת לא מאמינה שלא עשיתי כלום בזמנו בשביל לצאת משם
באיזשהו שלב ציירנו גרפיטי ענק על אחד הקירות בכ"ס -גוונים כתומים עזים של זריחה,עץ ועל כל זה רשמנו freedom בענק.
תקופה מטורפת.
גידלנו חתול בכ"ס,גם עכברים החליטו לגדול שם,שלא לדבר על ג'וקים. אבל לפחות הם אירחו לנו חברה.
התקופה הזו,בדיעבד כמובן,ואך ורק בדיעבד,לימדה אותי להתמודד עם פחד שכלל האוכלוסיה נראה לי מפחדת ממנו (וסליחה על ההכללה) -הפחד מלבד,משקט.
אין לך לאן לברוח,אתה סגור בין ארבע קירות,ולא רק שאתה סגור,אתה מבודד ואין לך אפשרות לעשות עם זה כלום.

אז חושלתי.
אני יודעת מה זה להתמודד עם עצמי,כשאין למי או לאן לברוח,אני יודעת להתמודד עם חוסר האונים שיש לפעמים בלבד,אני יודעת לחכות בסבלנות. כי הכל זמני לא?
השתחררתי.
לא רק מהצה"ל
השתחררתי ממי שלא הייתי. דמות שקטה וכבויה שלא ידעה את עצמה.
ככל שמכבים אותך יותר,או ככל שאתה מכבה את עצמך יותר (זה לאלקטרו),מנגד נולד דחף להדליק,להבעיר,לשרוף את מה שאתה לא.
בהתחלה הדלקתי גפרור,אז בחופשת שיחרור ירדתי לעבוד באילת. לבד.
לא רואה ממטר,משהו בבטן מתחיל להידלק. ניצוץ קטן,לימים למדתי שהסינים קוראים לזה ming men
אחרי אילת חזרתי הביתה,כי הפסיק להיות לי שם טוב.ארבעה חודשים הספיקו לי,לא משכתי עוד חודשיים בשביל לקבל את המענק,כי הלקח הגדול מצה"ל היה לא להישאר במקום שלא טוב לי .
אז פאק עם הכסף,אני ממשיכה.
חזרתי לב"ש,עבדתי...
חסכתי
ועפתי להודו
שוב לבד.
לא רואה ממטר,לבד על המטוס,הגפרור הפך ללפיד
נוחתת ב2 לפנות בוקר,ריח מוזר באויר,עולם שלישי. לא מפחדת מכלום.
חצי שנה של שיכרון חושים,של היכרות כמעט מעמיקה שלי עם עצמי,והחיוך חזר,הדלק נשפך לי לתוך העיניים ונדלק בהן הניצוץ .של החיים.
בהודו החלטתי שאני הולכת אחרי חלומות
אז קניתי בהודו את הקישוטים לבית שלי בצפון. כי ככה חלמתי,לעבור לצפון.
אחרי ארבעה חוד' בארץ מצאתי את עצמי בצפון,לבד.
לא מכירה אף אחד,ילדה דרומית שעושה הסבה צפונית,בקושי יודעת מה זה עמק הירדן וכבר עם דירה שכורה ליד הכנרת ,נירשמתי ללימודי שיאצו...
במהלך הלימודים החלטתי שאני רוצה את הדבר האמיתי.בשבילי כמובן,רפואה סינית.
אחרי שלוש וחצי שנים,מהנקודה הזו של חיי,שאני יושבת ,שוב לבד,מול המחשב,עם דממה דקה ברקע -זו הייתה החחלטה של חיי.
יש לי דבש בחיים,אני מקשיבה ללב,ברגעים קשים אני לא נופלת לתהומות,כי אני שלמה במקום שבו אני נמצאת.
יחד עם זאת
באמת שמיציתי את הלבד.
יש אנשים מדהימים שאספתי לי בדרך,אחד אחד גוש זהב טהור.
אחרי הכתיבה של הפוסט הזה אני גם יכולה להבין את ש' חברתי הטובה כשהיא אומרת לי שהיא אחת הנשים הכי חזקות שהיא מכירה.לעיתים אני שוכחת את זה,אבל עמוק בפנים אני יודעת שיש לי כח סבל או כח חיים( -תלוי איך מסתכלים על זה) חזק בטירוף

אבל עכשיו,שזה עכשיו שנמשך כבר כמה שבועות בצורה מזוככת ואמיתית בא לי משהו קרוב יותר. הכי קרוב. הקרוב ביותר.
ואני באמת בוחרת לא להיות לבד יותר.

עכשיו נותר לי....

אל תשאיר אותי לבד יותר.
הגיע הזמן

אתמול
עולה על טרמפ אחרי העבודה
סובארו לבנה
נהג,שתי נערות יושבות במושב האחורי,מסתבר שגם הן נקלעו לטרמפ הזה.
הן יורדות לפניי,אני ממשיכה איתו. הוא מביט בי,בוחן את הגופיה החומה והג'ינג שהגוף שלי עוטה על עצמו
"את יפה.."
מזהה מבטא ערבי.
הפלאפון ביד שלי,ככה זה בכל טרמפ. לכל מקרה שלא יקרה.
לא מתייחסת למחמאה שלו,כמעט מחייכת,רק בשביל הנימוס.
"תגידי???" הוא שואל "את מכירה אולי נערת ליווי בקריית שמונה??"
הלב מתחיל לרוץ,הבטן מקרקרת ,ולא מרעב,הסרטים שבראש לחצו על הפליי. ואני כבר מכוונת את הפלאפון להתקשרות . אני לא הולכת לרדת מהטרמפ הזה
עונה לו ב"לא!" החלטי וברור.
הוא מבין שאני לחוצה ומסביר "פשוט לפני חצי שנה אישתי נפטרה מסרטן כבד"
החמלה שבי מנסה לחפש סדק אל מול חומת הפחד. אני לא נותנת לה ביטוי,לא עונה לו.
הוא ממשיך..
"את יודעת איך זה,בן אדם רגיל לדפוק כל יום,ופתאום אין לי את זה,זה כמו שמישהו מעשן ופתאום מכריחים אותו להפסיק,מאז אני רק מחפש לזיין". הוא דיבר מלוכלך,מיוסר,לא רואה אותי ממטר.
אני ניסיתי להרגיע את עצמי ולהשאיר לפחות שבב של אופטימיות שאני לא אהיה אחת מהסטטיסטיקה.
לא מלקה את עצמי על עלייה לטרמפ הזה,אלוהים איתי-אני אומרת לעצמי
ואז הוא אומר לי "את יודעת מה אומרים כשהזין עומד השכל בתחת" ...ואני כבר בסרט שהוא מכין אותי נפשית לאונס.
מתחננת בתוכי שאני ארד בשלום.
הגוף שלי מכווץ,העיניים מתחילות לעבור על סימני זיהוי של הרכב,איך הוא נראה,מה תלוי על המראה,על השפם והעיניים הקטנות.
אני מגיעה לתחנת ההורדה שלי,הוא עוצר. אני יורדת,נושמת לרווחה. הפעם עברתי את זה בשלום. רק שלא תהיה עוד פעם.
אלוהים אוהב אותי,ואני צריכה לשקול בכובד ראש עם מי לעלות לטרמפ הבא.
אין לי ברירה. פה בצפון למי שאין רכב זה קצת בעייתי.
.

שתדעו לכם,יש גם צדדים יפים בעלייה לטרמפ.
זה להיכנס לתוך עולם של מישהו בזמן נסיעה,נופים חולפים על פניי,אותם נופים כל הזמן בתוך רכב אחר,בתוך סיפור אחר. סוג של תקופה,שאני מניחה שתחלוף בעוד כמה שנים.
.
כבר ארבע שנים שאני עולה על טרמפים
תעשו לי טובה,מי שקורא את הפוסט הזה,שידפוק איזה 3 פעמים על עץ,שיגיד חמסה חמסה,ויקווה שלא יקרה לי כלום.
פתאום תחושה לא טובה אופפת אותי,ובאמת שאני משתדלת לא לעלות על טרמפים.
.

חוץ מהטרמפים ,המון נוסטלגייה ממציפה אותי לאחרונה.
השבוע חוויתי געגוע
אני לא אוהבת להתגעגע,יש בגעגוע עצב. עצב כ"כ מתוק,שמרב שהוא מתוק הוא מכאיב לי כ"כ.
אולי כי פעם הייתי טיפוס שנאחז בעבר,היום יש השתדלות להביט אל המחר,אבל לפעמים הגעגוע של המבט לאחור מכה בי את מתיקותו.
סה"כ זה סימן טוב,אני פשוט זוכרת דברים מתוקים,גם את המרים אני זוכרת כמתוקים אז למה לא להתגעגע לפעמים??.
.
עוד משהו שאנ'לא אוהבת זה לחכות
לאחרונה יוצא לי לחכות הרבה. יש משהו כ"כ סטטי בלחכות מצד אחד,ומצד שני יש ציפייה כ"כ אקטיבית.
תמיד אהבתי ניגודים,כמו לרקוד על שתי חתונות,לחוות שתי תחושות במכה.
אמביוולנטית כבר אמרתי??
.
היום ראיתי את היפיוף הניצחי שלי במכללה,הוא לא ראה אותי.
אני עדיין מחכה לו,וגם ממשיכה ללכת
אני מוכנה ללכת מרחקים רק בכדי לגלות שמש חדשה.אני גם שוכחת שהשמש היא אותה שמש.
"אין חדש תחת השמש"- ככה פעם קראו לבלוג שלי.
התגליות תמיד קיימות,רק צריך לגלות אותן. מזל שמגלים. מזל שהן מצריכות חשיפה ע"מ להתגלות...
אחרת מה הטעם??
יש מישהו שגורם לי לחלום עליו כל פרק זמן. לחלום בהקיץ
לו הייתי מציירת,הייתי מציירת את החיים שלנו לתוך תמונה אחת
הנוסטלגייה שלי ושלו תמיד גורמת לי להתגעגע לתקופה שלא תחזור,אולי בגלל זה אני לא משחררת אותו מליבי. כבר למדתי להתאפק,לא לשלוח לו איזה קומץ מילים בSMS ולחכות לתשובה ממנו שמטעינה אותי למשך חודש. אני כבר מחוסנת,בדיוק כמו שאדם לומד לחיות עם כאב,אני למדתי לחיות עם געגוע.חבל שאין תרופה לגעגוע.
יגידו אנשים שהזמן מרפא. בתחושת געגוע חזק המשפט הזה לא תופס,אפילו מפספס את מהות הריפוי.
ריפוי הוא נגיעה,גיעה בכאב. זמן לא נוגע,הוא רק מתרחק .
מרחק נגיעה.

געגוע

תרופה??
בינתיים שינה תתן לי הפוגה

הריקנות מתפשטת

כבר בפוסט הקודם יש רקע ליום של אתמול.
יריית הפתיחה הייתה טלפון ושיר מזמר מפי ש' חברתי הטובה. אני כ"כ אוהבת לקרוא לה ככה כאן,זה עוטה עליה גלימת מיסתורין מספר כלשהו.
היא אמרה כנרת.
אני החלטתי שאם היא מתייחסת ליום ההולדת שלי כחגיגה ,אז מי אני שאדכא את החגיגות??!
הרגשתי שאני רוצה להיות פרחונית,ניגשתי לארון,הוצאתי שמלה קייצית ופרחונית שלא לבשתי מעולם,קניתי אותה מרב שהיא יפה ולא ויתרתי עליה גם היא רק מקשטת לי את הארון (כל אחד והפטיש שלו)
יצאתי אל הדרך,קבענו להיפגש בראש פינה.
עוצרת לי טרמפ מישהי מבוגרת עם ערמת ספרים על המושב בקידמי,אני מחליטה לשאול אותה אם אני יכולה להציץ. היא מחייכת ומאשרת
לוקחת בידי את הספר.
סיפור ילדים
אח"כ אני גם שואלת אותה אם היא כתבה אותו. הרגיש לי שהמילים האלו שלה גם בלי להכיר אותה
היא חייכה וסיפרה לי על הספר
היא עוסקת בתראפיה בטבע,והספר היה על המלחמה האחרונה
על יער ועל עצים ועל חיות היער ועל שריפה,ועל גשם שמחדש את העצים השרופים.
היה שם מוסר השכל לילדי הצפון שחוו את המלחמה האחרונה.
ירדתי בראש פינה,ש' אספה אותי עם הרכב שלה והגישה לי גבעול ירוק בעל שני פרחים מדהימים וכתומים.
יורדות לכנרת,מחפשות חוף אחר,נכנסות בשביל עפר,נכנסות לאוירה הטרופית של עמק הירדן
יום כ"כ יפה,מגיעות לחוף של גלשני רוח
מחזה יפייפה של גלשנים שהתברכו ביום טוב . רוח חזקה.
נזרקות על החוף,צופות
הכנרת כ"כ יפה ,היא החליטה להתקשט בטורקיז וכחול עמוק. שמש נשברת בנצנוצים על גלים קטנים,ריח דגי באויר והר ארבל אחד שנראה באופק.
אח"כ קפצנו לבעז בקיבוץ שבו הוא מתגורר. חבר מהלימודים שפעם גם היה בתוכי. אבל זה כבר סיפור אחר.
אחרי כוס קפה,התקלחנו אצלו ויצאנו לכיוון מצפה הימים,השף במסעדה שש' עבדה בה מזמין אותה לארוחת ערב על חשבונו.
החוויה הייתה מדהימה,בטוב טעם. תרתיי.
קולינריות משובחת,שני בקבוקיי יין בוטיק נלגמו לנו לתוך הדם,שיחה לתוך חצות הליל עם ט' השף, וקדימה נוסעות לפאב של ינקל'ה,שם מחכים שני חברים.
יושבים לנו על הבר,צחוקים,שיחות ברומו של סקס ומשקעים מהילדות,בין לבין צוחקים עד איבוד הכרה..
ש' כבר שיכורה,עד כדי התנדנדות. אנחנו מחליטות לוותר על חצי שעה נסיעה לטובת הזרקות אצל צור,עוד חבר מהלימודים.
מגיעות אליו הביתה,ש' מבקשת ממני להיכנס איתה לשירותים,היא צריכה להשתין.
היא מנסה לנשק אותי
רק בשביל הפרוטוקול,כבר התנשקנו בעבר,והיה מדהים
ועוד סעיף קטנטן לפרוטוקול- יש לה חבר,לסבית היא לא,אבל יש לה איזושהי פנטזיה לחוות אישה. כמו לכל אישה כנראה.
אני עוצרת אותה ומבקשת ממנה לחדול בטענה שהיא שיכורה מדי,ודי לא ככה.
היא אומרת לי כמה שאני יפה,ואני מרגישה איך הגוף שלי מתרכך ומבקש להתמסר אליה.
אחרי שהמים באסלה ירדו לקחתי אותה למיטה,היא מדברת אליי בחושניות ורוצה שאני אשכב עליה,אני מבקשת ממנה שתפסיק ושתלך לישון. אני מורידה ממנה את הג'ינס בכדי שיהיה לה נח,והיא לא מפסיקה לחרמן לי את הצורה ולוחשת לי :"את נחש,זה מה שאת עושה לכולם,את כ"כ סקסית ,את כ"כ יפה ,למה לא?? את יודעת שאני מחפשת את האישה שאיתה אני אגשים את הפנטזיה שלי,והנה,מצאתי אותה,זו את. למה לא? זה לא יפגע לנו בחברות"
אני מתנשפת יושבת עליה ואומרת לה ש' מספיק,אני לא רוצה,את שיכורה מדי. היא מושכת אותי אליה ומתנשפת לי באוזן,אני מבריחה מהמצור שהפלתי על עצמי יד אל החזה שלה,היא כ"כ רכה וסקסית.
היא הופכת אותי ונשכבת עלי,משתפשפת עליי,אני הודפת לא הודפת אותה מעליי,לא מבינה בכלל מה קורה פה,לא מאמינה שזה קורה לי עם החברה הכי טובה שלי,על גבול גילוי עריות.
ועדיין,אם היא הייתה קצת פחות שיכורה,הייתי טורפת אותה.
האקט שם היה מטורף,זו תשוקה שאין לה מילים,זה רגע שאין לו תיאור. הוא פשוט קורה
רגע כ"כ נזיל וחד פעמי,כ"כ בתולי ואסור.
היא השתפשפה עליי,אני נאבקת לא נאבקת.
היא גמרה,או לפחות הרגישה כמו..
היא רצתה שאני אגמור,לא הסכמתי.
שלחתי אותה לישון...
ותהיתי לעצמי
מי אני.

בת 26

חולמת שאמא שלי מגלה לי כינים בראש
חולמת על גוויות מלאות בתולעים ורימות
ואז טלפון קוטע את הסיוט האקסטרימי שהחלטתי להביא אל חלומי

"מן האוירון אנחנו נברך אותה..
למי יש יום הולדת ?
לה לה לה לה לה ..."
מחייכת לה
החברה הכי טובה שלי שרה לי בעודני ישנה
בזכותה התעוררתי מחוייכת,איך אפשר שלא להתעורר מחוייכים לשיר יום הולדת.
אז ככה הוא התחיל
אחרי 26 שנה
והיום לא בא לי על חשבונות נפש ,היום אני בשמחה
וככה תראה כל השנה שלי

ואמן של כל אחד מאיתנו

אז מזל טוב לי

ועכשיו תסלחו לי,יש לי כנרת לבקר.

קה.

זה אחד הדברים הבלתי ניתנים לפיצוח.

השתוקקות
זו אחת משאיפות חיי.
כ"כ אוהבת להשתוקק
וזו הסאדו מזוכיסטיות לשמה בשבילי.
הכאב שבלרצות
הרצון הדוחף
הנשימה שהודפת את בית חזה
ההתאפקות הבלתי נשלטת.
יש דבר כזה בכלל????!!
.
להרגיש נאהבת,רק לא על ידי מי שבאמת את אוהבת.
צובט את ההורמונים
מכווץ את הלב
מגמד כל תחושת גובה
מעיף אותך אל השמיים
והחיוך כמו מים,נוזל מהפנים כאילו ניתנה לו זכות לראשונה.
כמה אושר יכול להיות מהול בתוך השתוקקות עצובה אחת.
הכל נשגב מבינתי
מבקשת,ולו רק פעם אחת שהאהבה תחזור להיות חברה שלי,שתחזור לקרב אותי לבטחון,ולא להרחיק אותי מעצמי.
אתה
הרגת והחיית אותי
באהבתי אליך.
לך.

אחרי הזכרון,אחרי העצמאות
חוזרים לשיגרה היומיומית.
הגיע הזמן לנקות את הרצפות
את הקרדיט שחיה לה באבק על המזנון
ולקרצף טוב טוב עם הכלור

פליי על המוסיקה
קוקו בלוף
ויאללה
לניקיונות

הלב התמלא לו היום באהבה
תודה לאלוהים
על האנשים שזימן לי ,שמזמן לי ושיזמן לי
על מנגינת החליל שהוא מחלל לתוך חיי
על הסיפור שהוא רוקם בשעליי
על האהבה הגדולה שיש לעולם להציע
על הזכות שלי לראות בגובה העיניים
לתוך עיניים
על התמימות והאמון שאני נותנת
על כל הקושי שעברתי
על האומץ,על הבטחון על התכלית
על הבחירות שלי.
על הצורך להודות.

תודה

אז ככה
יום הזכרון .
טלוויזיה
סיפורים כ"כ עצובים.
השנה הרגשתי שאני לא מסוגלת לעבוד ביום הזה,שאני פשוט רוצה ומרגישה צורך להתייחד עם עצמי אל מול הסיפורים שנותנים הצצה זעומה למשפחות השכולות בטלוויזיה.
יום שלם,יושבת,רואה סרטים ,בוכה,חושבת,לא מעכלת,שואלת שאלות שלא תמיד יש עליהם מענה.
אח"כ מגיע גם טקס המשואות.
ערב לפני ,בערב יום הזכרון,הלכתי לבדי לטקס יום הזכרון שיש כאן בקיבוץ.
עומדת,גאה כ"כ שאני חלק מההוויה הישראלית שדועכת לה עם השנים.
הרבה חשבון נפש מול המדינה,מול עצמי,מול המציאות הישראלית הכ"כ הזויה שכולנו חיים אותה.
מודה על כך שאני לא חלק מהסטטיסטיקה הרחבה של משפחות השכול.
.
היום,בבוקר-משמרת בעבודה.
למי שלא יודע העבודה שלי היא בספא מאוד יוקרתי פה בצפון. בטיפולים.
.
הטיפול האחרון שלי היום היה לי לחוויה,לשיעור,להתרגשות ולתחושה שאין לי זכות בכלל לקטר על ימים שלא טוב לי בהם.
פרופורציות אנשים,פרופורציות.
הלכתי לחדר ההמתנה להביא את המטופל האחרון שלי למשמרת.
א'.
שואלת מי זה א'?
הוא קם לקראתי,צולע.
אני מזהה כוויות בחלקי הגוף שלא מכוסים בחלוק הלבן.
מזהה פציעות,אך עדיין לא יודעת מה עבר הגוף הזה.
נכנסים לחדר,אני מסבירה לא' איך לשכב על המיטה,אומרת לו שאני יוצאת,אני אתן לו להתארגן ואני אכנס תוך דקה
בזמן שיצאתי מהחדר,קלטתי פרוטזה.
יצאתי מהחדר,לקחתי אויר ואמרתי לעצמי שעם כל הקושי,את הולכת לתת לו את הטיפול של החיים שלו.
אני מדברת מהמקום הכי כנה שלי,הכי לא מתייפייף ואומרת שזה קשה לטפל בגוף עם עיוותים.
תמיד קיוויתי שזה לא יגיע,אבל היום,זה הגיע וזה חלק מהמקצוע שלי.
נכנסתי לחדר,הלב דפק.
בדר"כ שואלים את המטופל אם יש לו בעיות רפואיות,במקרה של א' השאלה הזו הייתה חסרת טאקט,אז אמרתי לו :"א' אתה רוצה לספר לי ?" שנינו הבנו על מה אנחנו מדברים
הוא השיב שהוא נכה צה"ל.
עוברת עם ידיי על גופו,סדין לבן מכסה אותו.
חושפת את הסדין אחרי מעבר על כל הגוף ומגלה כ"כ הרבה צלקות.
חורים בידיים עד העצם ממש,צלקות מכוויות בדרגה קשה,עור מחוספס,ניתוחים...
תחושת גועל עלתה בי תחילה,מלא מחשבות מתרוצצות בראש :איך את הולכת לגעת בו? תתעלי על עצמך,
לאט לאט אני מרגישה איך נפתח בתוכי מקום של הכלה,פתאום הגוף הזה הוא סיפור,הוא רסיסים המעידים על כמה חזק האדם שגר בתוכו,הידיים של מתרככות,הכתפיים משתחררות,הכל אצלי מתחיל לעטוף אותו,נוגעת בחורים שעל הידיים,מטפלת בו והכי רוצה לחבק אותו. מחבקת אותו אליי גם בלי שידע.
א' שוכב על הבטן,ואז שמעתי אנחה ממנו
שאלתי אותו אם כואב,ואז הוא אמר שלא,לא כואב לו,אבל הוא נזכר.
שתקתי.
אחרי שתי שניות זרקתי לחלל האויר :"א' אם אתה מרגיש צורך לספר,לדבר אתה יכול. אני מקשיבה"
ואז הוא התחיל.
מלחמת יום כיפור.
הוא סיפר לי את הסיפור שלו
סיפור כ"כ מדהים,איש גדול מהחיים,הלך כנגד כל הסיכויים ,אוהב כ"כ את החיים,מעריך אותם.
מבין מה זה להיות קרוב למוות,מבין מהו טוהר,מה זה אנשים שמחלציפ אותך מהתופת,מה זה להתמודד עם כריתת רגל,שריפה,חרכים,חורים בגוף .לשכב שלושה ימים כשאתה מסומן באיקס-הוא לא יחיה.,מה זה להדליק סיגריה כמשאירים אותו לבד בשטח כשהמרפק עף לו מהפיצוץ.
זמן הטיפול הסתיים,נשארנו לדבר עוד חצי שעה,הוא בכה,אני בכיתי,הוא מחה לי את הדמעות.
וואי
איזו חוויה
בסוף הטיפול עזרתי לו להלביש את הפרוטזה,עברתי תהליך כ"כ עמוק בשעת טיפול
כשהוא יצא הוא נתן לי נשיקה ואמר :"עברת היום שיעור"
נסערת,מרוגשת,מאוהבת באיש מדהים שלא אשכח לעולם.
כ"כ הרבה דברים עוברים עליי עכשיו
כמה כח יש לחיים
כמה אני אוהבת את העבודה שלי
כמה זכיתי היום.

יום עצמאות שמח לכולנו.