מבבלגת לעצמי את השכל

מחר זה קורה.
חוזרת אל הישיבה עם הרגליים המקופלות,בלי נעליים בתוך הכיתה
מקשיבה בשקיקה לכל מילה שיש למורה שלי לומר
לעט ולדפי הפוליו
ולאנשים
לאנשים המדהימים שכולם יחד בונים אינטראקציה מהממת.
יחידה במינה.
אנחנו הכיתה הסינית שהצליחה להזיז הרים במכללה
מגובשים וחרוצים
"כיתה יאנגית"
כך המורים נוהגים לכנות אותנו.

*
לא מצליחה להירדם
דווקא היום
הגוף עוד מפוצץ רסיסי אנדרנלין אחרי 12 שעות עבודה היום
הראש לא מפסיק לעבוד
והלב חוגג.
נרגש לקראת מחר.

הכנתי את התיק
הבגדים גם מוכנים
השעון המעורר מתקדם לו במהירות הבזק אל הצלצול
ואני איפה?
בבלוג.
אם הייתי עולה לכיתה א' עכשיו
אמא לא הייתה מעיזה לאפשר לי לשבת בשעה כזו מול המחשב.
אבל אני ילדה גדולה.
שהייתה מתה להיות קטנה לעיתים.

נו?
אז סיגריה ולישון?

שהכבשים יחכו.

יש בי צורך להינגע
הפעם לא הצורך לגעת.
רוצה להיות פסיבית,רוצה שמישהו יגע בי
שיתחום את גופי אל תוך ידיו
ככה אדע איפה הגוף שלי נגמר
או מתחיל
רוצה להיות ילדה קטנה
בתוך ידיים גדולות.
לא בהכרח גדולות פיסית.
שיהיה בהן מספיק רוחב להרגיש איך.
להרגיש איך אני רוצה שיגעו בי.
לא בא לי מגע נוטף תשוקה
בא לי מגע שממחיש הגנה.

אתה בא?

ועוד קצת נושמת
הפעם על אמת.
לא רק בכדי למלא ריאות.
הפעם לשם החיות.

המפרש שועט קדימה
אני מדביקה אותו לאט.
כי ככה החלטתי.

אחרי שבוע של אטרף,סיימתי לעבוד
הבית צח ומצוחצח,ערב שישי עם ניגוני פסנתר וסקסופון עדינים ברקע.
רגוע לי.
הפעם על אמת.

מוכנה ומזומנה לנסיעת ה לילה שלי
יש רוח לוטפת,האוירה מטפטפת
ואני מפטפטת.
עם עצמי.

הגעתי היום לעבודה,וחיכה לי מכתב
"מכתב? בשבילי? ממי?"
וואו.
מכתב.
יש בו משהו כ"כ קסום,כ"כ אינטימי,כ"כ אנושי.
מעביר כ"כ הרבה מהבן אדם..
הדף שלו,השורות שלו,העיפרון שלו
הכל בשבילי.

פתחתי בסקרנות..
אפילו התרגשות

חיכה לי מכתב ממישהי שאיכשהו ישבה אצלי שבוע שעבר בבית,הייתה לנו שיחה מדהימה,היא גרה כאן בקיבוץ.
במכתב היא הודתה לי על ערב מקסים שהיא חוותה בביתי,על דברים שנאמרו,ועל מי שאני.
בנוסף היא כתבה שם :"אני רוצה לנשום כמו שצריךויש לי הרגשה שתוכלי לעזור לי עם זה,אני לא מתביישת ,מפחדת ממך. וזה טוב לא? אז כשיתפנה לך ערב ויהיו לך אנרגיות להכיל אותי אז דברי איתי,אני אשמח"

כ"כ החמיא לי
אני שלומדת את עולם הטיפול,והולכת לעסוק בזה בעתיד מגלה שאני גם עוסקת בזה מבלי "להתכווננן לזה
אני מטפלת במהות שלי,ככה נולדתי,ככה זה מהדהד בכל מקום שבו אני נמצאת.
זו ההוכחה הכי טובה בשבילי,זו המתנה הכי גדולה שאני יכולה לקבל.

אלו האותות שאני נמצאת על השביל שלי.

כיף.

להבין מה עובר עליי.

אתמול ישבתי עם חברה שאמרה לי "את פאקינג חזקה! כ"כ חזקה"
היא הזכירה לי.
לפעמים בין כל ההתמודדויות,אני שוכחת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת
יותר נגמרת.
כשאני עומדת מול מראה אני לא רואה אותה. גם לא אותי.
אבל רק לפעמים.
כשאני עומדת מול אנשים
אני רואה אותי הכי חזק שיש
מול כל אחד אני רואה צבע אחר שלי
אתמול,כשהרגשתי חלשה,
נזכרתי כמה אני חזקה.
אפילו דרך החולשה.
לא תמיד זה טוב לחשוב ולנתח את הכל
גם רופאים צריכים לישון
מרפה
מרפאה
אותי.
אני לא לבד,גם בהכי לבד שלי
לא...
אני לא לבד.
נזכרת שהזנחתי את מע' היחסים שלי ביני לבין אנוכי.
יש גם את עצמי,ואותי.ואת אני.
אז איך לבד?
אני להקה...
לעיתים אקוסטית,לעיתים רוקיסטית
גם פילהרמונית.
לעיתים.

אתמול היה לי יום קשה בעבודה
מרב שסומכים עליי,השאירו אותי לבד
לא אחראי משמרת,לא בעלי המקום,לא ברמן..
אני לבד.
לא פציתי פה..
משמרת שלמה..
פירפרתי כמו נמלה
הייתי הברמנית,הייתי המלצרית
אפילו פיפי לא יכלתי לעשות.
למה?
כי פאקינג "היא מלצרית טובה"
למה?
כי פאקינג לא הרמתי ידיים ואמרתי "אני לא יכולה להסתדר לבד"
8 שעות של לחץ במסעדה..
השף מציץ מבעד למטבח
יצא אליי ואמר לי :"אני רואה אותך..."
הוא התחיל לעזור לי לעשות פוליש..
ביוזמתו.
לא התלוננתי בפניו
הרגשתי את הגוש מצטבר בתוכי
לראשונה אחרי הרבה זמן הרגשתי שאני עצבנית
הרגשתי איך החיוך מול הלקוחות הופך ליותר ויותר מאולץ.
יכלתי לקבל אוסקר.
בסוף המשמרת
כל האחראים למינהם הגיעו..
המבט שלי אמר הכל
הם נבהלו..
איפשרתי לעצמי להיות שקופה סוף סוף
שיראו את מה שיש לי לומר גם בשפת גוף.
כשהם הגיעו..
אמרתי להם :"אל תדברו איתי בכלל,אני בחוץ ,הולכת לסיגריה"
יצאתי החוצה..
אחרי 8 שעות שאפילו הפסקת אוכל לא הייתה לי
הרגשתי עבד,הרגשתי מנוצלת
הרגשתי שאני לא מהטיפוסים שעושים סצינות
אני אחת שצריכה לדבר.
מנהל המסעדה יצא אליי
שאל אותי למה לא התקשרתי אליו,לבקש שיגיע..
אני???
אני צריכה ליזום את זה? המסעדה הזו שלי או שלך?
כמובן שלא אמרתי את זה בקול.
ואז אחראית המשמרכת שלי הגיעה..
הוצאתי הכל
יותר נכון הקאתי הכל
שונאת להקיא
אבל אין על ההקלה של אחרי.
זה מה שנקרא להשתנות מתוך הקושי..
לא כזה קשה להראות את מה שיש לך להגיד.
סוף סוף.
מסתבר שהשתנתי...

שמתחילים כביכול כרגיל..
"עוד אחד לאוסף"

ואז.
כמו כלום
מגיעה לה הפתעה בצורת מפגש שפשוט משנה מהלך שלם.

אתמול היה לי אחד כזה.

:)

אחרי שלושה חודשים של פיזור
אני מתחילה לאסוף את הקצוות הסוררים

הבנתי כמה אני חלק מהלימודים וכמה הם חלק ממני.
הבנתי כמה שמסגרת מתוך בחירה כמסגרת -מסדרת לי ת'חיים.

עם כל ההצהרות שלי "שמסגרת היא לא בשבילי"
אני מבינה שאני חייבת כזו
אבל שתהיה כזו עם צבעים חמים בתוכה
צבעים שצומחים כמו עץ
מסגרת תלת מימדית.

זהו
יום ראשון חוזרת ללימודים.
המח מתחיל לסובב גלגלים
החלודה מתפוררת
והחיות חוזרת.

התקופה הסוררת נגמרת ומתחילה שנה של עשייה
שנה קריטית,של קליניקה,של מגע,של מים עמוקים.

מאחלת לי הצלחה,אני צריכה אותה
מלקטת את שבבי האמונה שלי בעצמי,כי חלק ממנה נפל לרדיוס הרחוק ממני
ומטעינה מצברים..

יש!

שמישהו אומר לך שגרמת לו להבין דברים.

התחתונים.

המסיכה מוסרת.
זה הכי שקוף..
רק לא לעצמך.

כשאתה לא אתה
אתה טוחן מים
סוג של דון קישוט..
רק מול רוח.

כשאתה לא אתה
החבל נכרך סביב צווארך ללא מאמץ.
ח?בל.

כשאתה לא אתה
אתה לא סתם לבד
אתה בודד.
מתבודד.
מבודד.
את עצמך.
מעצמך.

כשאתה לא אתה
יש שזיף בגרון
רק שהוא לא באמת שם.

כשאתה לא אתה
אתה גם לא מישהו אחר
אתה בגזרת הנעלם.
אפילו לא..
אתה פשוט לא קיים.

לאהוב.


כמה זה פשוט.

מחבואים.