לפני 18 שנים. 20 ביולי 2006 בשעה 21:34
מרב בלוגים רואים רק בלאגן.
השתגעם??!!
מבבלגת לעצמי את השכל
על הזין שלי אם אתם קוראים או לא.לפני 18 שנים. 20 ביולי 2006 בשעה 20:13
אז כרגע אין לי בית,אין לי בית בלב,אין לי בית פיסית
זרוקה .
זרוקה לא באמת ,פה אצל חברים בת"א,סופגת אוירת מרכז בועתית לחלוטין,
נדהמת מהקצב האחר,מהחיצוניות ששולטת,מהניסיון של אנשים כאן לא להיות במיין-סטרים,כולם פה מתחרים מי יותר מוזר ושונה (ויסלחו לי כל התל אביבים כן?)
יש משהו בעיר הזו שמשתלט עליך גם אם אתה הכי מתנגד.
העיר לא נחה לרגע.
מטורף..
ובין כל המלחמה הבלתי צפויה הזו,נוצרה אצלי גם מלחמה פנימית.
מלחמה שבה הורדתי קטיושה על בן זוג שהיה איתי חודשיים.
נפרדתי ממנו דווקא עכשיו,אולי ה"דווקא" מיותר כאן כאן במשפט,העניין הוא שפתאום הכל נראה לי כ"כ בהיר אל מול אותו בחור,נפלו המון אסימונים(לא כמו הקטיושות תירגעו)
והזדכתי עליו.
זהו,אין לי משהו חכם להגיד,סתם עוד אוסף של מילים בסגנון "יומני היקר"
.
רוצה בית.
נמאס לי להיות צב.
לפני 18 שנים. 13 ביולי 2006 בשעה 0:36
הירח המלא הזה חורט בי את אורו
אסוציאציה חיובית אל מול תחושה פנימית קשה
הירח משטה בי וגורם לגאות לעלות על גדותיה.
תמיד הייתי מים
היום יש בי מים שמציפים את הרגש לנחשול עוצמתי שסוחב אחריו כל חלקת אדמה יציבה.
הסרטים בראש רצים,תעופות של מחשבות חגות עליי כמו נשר המחכה לפגר.
וכמה כיף להאשים בזה את הירח.
מנסה לפזר חול על המים והכל הופך לבוץ.
לחות דביקה שקשה להוציאה.
הנסיך הקטן ישן לו עכשיו במיטתי וכ"כ בא לי חיבוק ממנו...
אבל הוא בשלו,וכמה שיש לי "ביחד" עכשיו בבית,אני הכי לבד שיש.
לכו תסבירו את זה.
אנחנו תמיד נהיה לבד
כל השאר זה אשליה.
לפני 18 שנים. 9 ביולי 2006 בשעה 21:22
עד לעוד ארבע שנים.
חשבתי שזה יהיה החודש הארוך ביותר
עד שנשבתי בקסמי הכדורגל(סתם מתייפיפת-הכל תירוץ לצפות בארבע ראשי של השחקנים החתיכים)
לילה איטלקי הלילה.
לפני 18 שנים. 7 ביולי 2006 בשעה 11:12
לפעמים,
כשהדחף דוהר והצורך גובר
אני נישאת על ענן השקט הקר
לפעמים,
כשהמים מתקרבים
האדמה מתרחקת ממני
ואתה...
מביא לי קופסא עטופה בסרט אדום
ובתוכה יש לי שלווה,יש לי להבה
שלא שורפת אותי.
לפני 18 שנים. 1 ביולי 2006 בשעה 19:54
מציצה לחלון...
מולי יש בניין,חלונות חלונות,מכל חלון משתקף אור בצבע אחר,מכל חלון נשפכת אוירה אחרת
בכל חלון יש משהו אחר.
היום בא לי להשתבלל. להתנתק מכל מה שקשור למלל מיותר ומחופש.
יום קשה עבר על כוחותינו,
בימים כאלו אני מתפללת שהזמן יעבור,מתפללת כבר להגיע הביתה,לדפוק מקלחת טובה ולעשן סיגריה שלא נגמרת.
בימים כאלו אני צריכה לכתוב.
לכתוב לעצמי.
לא לכם,לא בשביל לתעד רגעים,אלא לשפוך,להקיא את הכל עד שאגיע למקום שבו הדמעות נעצרות.
בימים שכאלו אני מתקפלת,מרגישה שמישהו דורך עליי,כאילו הייתי סיגריה שמועכים על הריצפה.
וכן...בימים שכאלו אני דרמטית .
לא,אני לא מחכה לניחומים,מזוכיסטית אנוכי ויודעת שגם יש רגעים כמו היום.
פשוט יודעת .
וזה זמני. גם את זה אני יודעת.
גם להתבוסס במיץ זבל של עצמי אני יודעת.
הייתי צונחת עכשיו בכיף מאיזה מטוס בגובה 30,000 רגל....להרגיש את עצמי נופלת ונופלת עד לרגע הריחוף,להרגיש את הגוף שלי בוער מאנדרנלין.
הייתי.
אבל אני לא
לפני 18 שנים. 1 ביולי 2006 בשעה 10:14
מישהו למען השם יכול להסביר לי מה עושים נגד שפיכה מוקדמת??!!
לפני 18 שנים. 25 ביוני 2006 בשעה 7:29
אם יש משהו שאני לא אוהבת הוא אי ודאות.
להיות בין המייצרים..
לא יודעת מה יהיה
לא מתכננת מה לומר לך
מחכה לשמוע מה יש להגיד לי.
לא רוצה הסברים מפוברקים,רוצה לשמוע אמת
לא רוצה שתפחד לשלוח מילים שאולי לא אוהב לשמוע
רק תהיה אתה.
בבקשה.
אני כבר אסתדר
אני מספיק חזקה להתמודד מולן
ואני יותר מדי חלשה בשביל לשמוע תירוצים,הם עושים לי צמרמורת.
רק תתקשר כבר
לא מסוגלת לחכות יותר.
אוףףףףףף
לפני 18 שנים. 24 ביוני 2006 בשעה 22:22
צא ממני שזיף בגרון
אתה חונק אותי!!!
תגורש ההרגשה המגעילה לאלתר!!
לפני 18 שנים. 23 ביוני 2006 בשעה 23:29
יושבת בבית,החשכתי הכל..,כן,קצת חשוך לי פתאום לכן אני מוצאת את עצמי מחפשת סינכרון עם כל מה שמחוץ לעטיפת עורי.
אבל לא לשם כך התכנסתי .
אני כאן בשביל לנצור במילים את מה שנצרה אתמול נשמתי,את מה שנצרו רגשותיי ואת מה שנצרו אוזניי... לזר פרחוני של זכרון יפייפה מאתמול.
אתמול שנגמר לו כ"כ מהר,אתמול שכ"כ חיכיתי לו והנה,היה חלום.....
כחלום הרמוני כ"כ שלא רציתי להתעורר ממנו...
תוהים על מה אני מזיינת את השכל כבר כמה שורות????
אז בשתי מילים:
רוג'ר ווטרס.
נקודה.
נכון שאין מה להוסיף יותר?
אין ספק...
מה שהרגשתי אתמול ,החוויה השמימית הזו רחוקה מלהיכנס לנעליהן של המילים,רחוקה אלפי שנות אור מכל תיאור שרק אבחר.
ובכל זאת...
***
קסמה של מוסיקה,מה שהיא יכולה לעשות לאנשים!!!
*****
אז הדרך להופעה הייתה רצופה בתרחישים,
נתחיל מזה שארבעה חבר'ה(אני אחת מהם)-מחליטים יום לפני המופע שאין מצב לפספס את ההופעה(מה לעשות,סטודנטים שהשיקולים הכלכליים כמעט ניצחו אותם) ,יום המופע-אחרי שיעור יוגה על הבוקר אני נכנסת להתקלח במהירות הבזק,תוך כדי מנסה להתקשר לחברות כרטיסים-כל הקוים קרסו,ובכל זאת נכנסים לאוטו ונוסעים....תרבות ה"יהיה בסדר"...
מהצפון הרחוק,חום פצצות נסיעה של שלוש שעות לכיוון לטרון,צחוקים,התרגשות,דיבורים ושטויות אופפים את חלל הרכב, הרבה זיעה- נסענו בלי מיזוג...,ובקבוק מים אחד שכבר נהיה לו חם בעצמו.
מגיעים לכביש לטרון ועם הכביש גם הפקקים מגיעים,התקדמות יותר איטית מהליכה של צב ,סדר מופתי,עיסקאות ברטר עם שאר הרכבים :" תביאו לנו מים קרים אנחנו נביא לכם סיגריות"...
ובלופ מגיעים למתחם.
לא יאומן איזו הפקה רצינית. כמויות מטורפות של מכוניות- ניראות ממש כמו מפגש משפחתי של נמלים שמצאו שוקולד מתוק .
אנחנו כבר שומעים שנגמרו כל הכרטיסים ואני מחליטה להשמיע את תפילת "שמע ישראל" ואומרת לחבק'ה-אל דאגה-אנחנו נכנסים.
שעתיים,שעתיים של חיפוש והתקדמות למטרה הנשגבת: כרטיס אחד מצאנו,עוד אחד ועוד אחד והנה,הכרטיס הרביעי הגיע (לא אלאה באיך השגנו,מה שכן באנשים שמכרו לנו אותם הרגישו טוב טוב את החיבוקים הלחים והנשיקות החמות שלנו) צרחות של שמחה,כמעט שאפשר היה לראות את הכנפיים שהלב הצמיח מרב אושר...
נכנסים למתחם..
פשוט לא ייאמן.
מעולם לא חוויתי עוצמה של כמות כזו אדירה של אנשים
וכולם יפים ,פשוט כולם
מכל הסוגים,מכל המינים:אנשים מבוגרים,משפחות,ילדים,צעירים ...
מדהים לראות איך מוסיקה היא סוג של אלוהים- מחברת כ"כ. כמו דבק עדין שמדביק את כולם...
.
מתמקמים...מתחילים לטפטף כמויות של אלכוהול לדם,וכמה מקלות ריחניים שמנווטים לריאות ומשם הישר למרכז המח...
והנה..
זה מגיע.
הוא עולה..
צרחות,הדים של קולות, אין אצלי ברקע העיניים כלום למעט אנשים,אנשים ואנשים
האוירה מחשמלת,כולם עפים באויר..
ורוג'ר מנצח עם להקתו על כולם.
שלוש שעות של שכרון חושים,אי אפשר לתאר
אני מוצאת את עצמי בכל שיר ושיר נוצרת,נאחזת ברקע ואומרת לעצמי :קדימה זה הזמן ליישם באמת את הקלישאה של ה "כאן ועכשיו" ,תהיי רק כאן! רק כאן! אל תברחי לשום מקום עם מחשבות רחוקות,פשוט תאחזי.
הרגשתי שאני תופסת את הרגעים האלה ומחבקת אותם קרוב קרוב אליי.
פפפפייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי
לא ,אי אפשר לתאר זאת במילים,מנסה אבל הכל מתגמד.
אז אעצור כאן...
רק חשוב לי לציין - שפשוט הרגשתי גאווה,התגאתי ב54,000 אנשים שהם תחת ההגדרה "ישראלים"
שידועים בזדונותם על הכביש ופשוט לראות את האדיבות,הסבלנות והסובלנות אחד כלפי השני,את החיכיון המורט בפקקי ענק אחרי ההופעה ,שלווה ורוגע מופתיים.
כל הכבוד לכם אנשים......
זה היה כאילו פיזרו שם אבקת קסם על כולם.
והנה
זה נגמר,עבר חלף
ואני?
אני הייתי שם
ונשארו הרסיסים בתוכי...
מ ד ה י ם.
תודה