המנטליסטית

אחרי יותר מדי זמן שלא התראינו, אני מגיעה אליך. 

אתה פותח לי את הדלת עירום ונעול. 

אני מברכת אותך לשלום בסטירה מצלצלת, ושולחת יד לאשכים שלך, מוחצת אותם בחוזקה. התגובה שלך תמיד מצליחה לשעשע אותי. ההתכווצות הלא רצונית, התעוותות הפנים. 

"אחריי!"

אני נכנסת לחדר השינה. אתה עומד בדום מתוח ואני מתפשטת. נותר רק לחלוץ את הסנדלים שלי. אני מתישבת על המיטה ומסמנת לך עם היד. אתה כורע ברך וחולץ אותם. 

אני מורה לך לנשק את כפות הרגליים שלי ואז נשכבת על הגב. 

"אצבעות". 

אתה עולה למיטה, מתמקם בין הירכיים שלי ומתחיל לעסות לי את הדגדגן בעדינות. 

"תוסיף לשון". 

אתה מציית, ואני מתפתלת ונאנקת בהנאה. ללא ספק, אילפתי אותך היטב. המגע רך ונעים, הלשון מיומנת. אתה כלב טוב. 

המילה החמישית שאני אומרת לך היא "די" כשאני גומרת. 

אתה משתופף בקצה המיטה בצייתנות. 

הדקות נוקפות. אני נרגעת לאיטי. מתהפכת על הבטן. 

"מסאז'". 

שעה מתחילת המפגש, נאמרו בדיוק שש מילים. שש אפס. 

עוד שעתיים יחלפו לפני שתאמר את המילה הראשונה. שתיים ברצף. הראשונה היא "תודה"  והשנייה "גבירתי". 

אני אוהבת שאתה אומר את המילה האחרונה. 

כל גיל ומאפייניו הוא. 

נשלט צעיר וחסר ניסיון, מה התרוץ שלו לחיזור נלהב ועיקש שמתפוגג? נבהלתי. זה חדש לי. Shit got too real.

נשלט בשנות השלושים לחייו, איזה זמירות הוא מזמר? אני מחפש קשר רציני. אני רוצה אישה וילדים. שולטת זה רק בין חברה לחברה. ואת גם מבוגרת ממני בעשור.

נשלט בשנות הארבעים, גרוש עם או בלי ילדים, מנוסה ובשל, מה זה בשל, עוד שניה רקוב, מה הוא אומר אחרי שנעלם באמצע שיחת ווטסאפ ומפציע שוב אחרי ארבעה ימים? ההורים שלי הגיעו לביקור אז הייתי צריך לסיים. וריאציה: הבנות שלי הודיעו שהן בדרך. אבל אני רציני! אני בשל! אני אפצה אותך!

תגובתי לכולם, יהא גילם אשר יהא: יאללה, ביי. עם כל גודלה של הממשלה הנוכחית, עדיין לא התמניתי לשרת ההזדמנויות השניות, לראש הוועדה לחרטות חארטות או לחברה בקבינט האחיות הרחמניות.

ואז חוסמת. כי אין באמת עם מי לדבר. 

"אני תמיד נהנה לשוחח עם דמות אימהית", כתב לי מישהו כשניסיתי לסיים את שיחתנו שלא הובילה לשום מקום.

אני אלהורית. אין לי ילדים. מה הופך אותי לדמות אימהית חוץ מהגיל שלי? משהו בפרופיל שלי, בהודעות שלי בפורום או בבלוג שלי משדר אימהיות?

אמא שלכם דמות אימהית, תרתי משמע. 

עכשיו, כשאני מלמדת בזום, אני רואה את עצמי כל הזמן.

מבוגרת, שמנה, מלבינה. מבחירה, אגב. הפסקתי לצבוע לפני שבעה חודשים. 

הניגוד ביני לבין הסטודנטים שלי, צעירים בשנות העשרים לחייהם, חד ומזעזע.לפחות בהתחלה. 

מאז שכתבתי בפרופיל שאני מחפשת מישהו למפגש פעמיים בשבוע בביתו בשעות הערב, מספר הפניות אליי צנח. 

עוד ארבעה חודשים אני בת 50. ביולוגית, כרונולוגית, מנטלית.

ואתם יודעים מה? זה סבבה לגמרי. זו הקלה מטורפת. לא זה שחיי המין שלי כנראה הגיעו לקיצם. זה שהפסקתי להחזיק את הבטן, לצבוע את השיער, לנסות להאחז בנעורים. ובנערים.

אם יקרה הנס, והמקבילה הכלובית של אריאלה ממפעל הפיס תפנה אליי, מה טוב. אם לא, גם טוב. לא סתם השלמה ושלמות נוצרו מאותו שורש.

להזדקן בחן. להיות אותנטית עם עצמי ועם העולם. הרבה יותר חשוב לי מכל דבר אחר. 

הסוף. 

פנה אליי נשלט בצ'אט. 

דיברנו קצת. מקום מגורים, עיסוק. 

התנתקתי מהצ'אט. שלח לי הודעה אדומה. 

היום התחברתי. פנה אליי כאילו מעולם לא דיברנו. הזכרתי לו שפנה אליי. לא זכר שום פרט ממה שסיפרתי לו. אני, כמובן, זכרתי הכל.

הפרופיל שלי נראה לו מוכר. זכר שפנה. אמרתי לו שזה מראה שהוא לא רואה אותי כאישה אלא כשולטת. שהגישה הזו לא עובדת טוב עם נשים. שאנחנו צריכות להרגיש שפנו אלינו בזכות משהו מעבר לתואר שולטת. 

את צודקת, ענה האיש. צריך להכיר. חשובה כימיה. אני מצטער. תסלחי לי?

אצלי אתה כבר שרוף, עניתי לו. אבל בפעם הבאה שאתה פונה למישהי, נסה ליישם. 

אז מה את מטיפה לי?

לא יאומן. אם אני לא בעניין של לפגוש אותך, אז כל מה שאני אומרת לא רלוונטי? אתה ממש נסיך.

איך אפשר להאמין למילה אחת שיוצאת מהפה של נשלטים אחרי אינספור שיחות כאלה? ואז עוד מתלוננים שאנחנו חשדניות ובררניות. 

כל עוד יש איתנו סיכוי, אנחנו חכמות, צודקות, מעניינות וייחודיות.לא מספיק כדי לזכור את שמנו, אמנם. ברגע שאין, אנחנו סתם מטיפות ומבזבזות לכם את הזמן. 

כפי שכתב היוצור שנייה לפני שנחסם, "על מה יש לנו לדבר אם את לא מעוניינת לפגוש אותי?" 

צבי מגדל היה ארגון פשע יהודי שסחר בנשים. הוא פעל שישים שנה. נציגי הארגון הגיעו למשפחות יהודיות בפולין מוכת העוני והפוגרומים והציעו לבנותיהן להגר לארגנטינה כדי לעבוד עבור משפחות יהודיות אמידות או להשתדך לבניהן. 

בהפלגה לארגנטינה, הנערות, רובן בנות 13-18, הוכו ונאנסו כדי לשבור את רוחן. עם הגעתן, הן נמכרו במכירה פומבית למרבה במחיר, כשהן מוצגות לעיני הקונים בעירום. 

הארגון פעל במרכזים שונים ברחבי העולם עד 1930. עדת מפתח בהפלתו היתה רחל ליברמן, אלמנה שעבדה בזנות בארגון, נחלצה ממנו, פותתה להתחתן עם צעיר נאה שפעל בשליחות הארגון, ולאחר נישואיהם הוחזרה לעסוק בזנות בכפייה. 

החלק שהכי העציב אותי הוא שרבות מהמשפחות לא הסכימו לקבל חזרה לחיקן את בנותיהן משנודע להן במה עסקו. 

לאחר שסיימתי לקרוא על הארגון הזה ולא להאמין, צפיתי בתכנית של אורלי וגיא, תחקיר ההמשך לפרשת איה נאפה.
הסרטון שהופץ של הנערה מקיימת יחסי מין בהסכמה עם הנערים? זיוף. זה סרטון משנת 2015 שנלקח מאתר פורנו ישראלי.
כל מסכת השקרים שהפיצו עליה היתה מכוונת היטב. תביעת הביטוח, תלונות השווא הקודמות.
המנוולים הכינו את החדר מראש. הצמידו את המיטות. אנסו אותה ויצאו ללא פגע, כשהיא עצמה עוברת ייסורי גיהנום.
המצב לא משתפר. אלה בני עשרים. תרבות האונס חוטפת שטוזה מתנועת me too ומיד מחזקת ביצורים. חינוך הוא המפתח. חינוך בבית וחינוך בבית הספר. ואני לא רואה את זה קורה. איזה יאוש.

ואז, כדי לחסל אותי סופית, שודרה התכנית "רק בהצבעה" בחינוכית 23. היה עימות בסוגייה האם רק לבנים מותר להציע חברות לבנות. הבן, בן 13.5, טען שכן. הבת טענה שלא. בעימות, יש לכל צד שתי דקות, וכל צד אומר נימוק אחד בכל פעם. הבן התחיל, הבת ענתה. ואז הוא אמר לה, "את רוצה שאסביר לך את זה מדעית?".

אני לא רואה שום התקדמות במעמד האישה, ביחס החברה למין. 150 שנה של ניצול, אכזריות, החפצה ושוביניזם, והסוף לא נראה באופק.

כאישה בכלוב, אני זוכה ליחס דומה. מסגבירים לי, לא מכבדים גבולות שלי, לא מכבדים סרוב שלי. מצד אחד, מה שמושך הרבה גברים לפנות אליי הוא הפרופיל והבלוג. מחמיאים לי על הכתיבה ויכולת התאור. מצד שני, ובלי לראות שום סתירה, מתיחסים אלי כשחקנית פורנו להשכרה. בובת מין חסרת דעת ובינה. לא בא לך? יבוא לך, דינה, יבוא לך.

הגדיל לעשות מישהו שכשאמרתי לו את שמי, אמר שזה שם יפה. שעתיים אחר כך הוא שכח אותו כליל. מה, לא קוראים לך שולתט עחזרית? ולמה זה ששכחתי את שמך פוסל אותי? זה אומר שאני לא רואה אותך כאדם? הבלים. בואי אסגביר לך למה את טועה.

גברים רוצים סקס מנשים, אבל אז מסמנים עליהן אות קלון של קלות, פותחות רגליים, זונות, זולות. נשים רוצות סקס לא פחות, אבל למדו בדרך הקשה שעליהן לבחור בין סקס לכבוד. 

נשלטים בכלל חיים בקונפליקט. הזין רוצה שולטת, הראש והאגו מרגישים המין החזק, עלק דומיננטיים. הם חייבים למדר כדי לשרוד פסיכולוגית. חברה,  אישה, קשר זה עם ונילית. סקס יצרי עם שולטת. וברגע שאחרונת טיפות הזרע ניגרת, הם חשים בושה, אשמה ודחייה. רוצים להתרחק ככל הניתן מהמצב, מההיבט הזה של עצמם. מהלילית המדיחה שפיתתה אותם. 

אמרתי לבן זוגי שגם אם הייתי מעלה לפרופיל תמונה של פרס נובל כפול שבו זכיתי, תעודת חסידת אומות עולם על הצלת ילדים יהודים בשואה ותעודת סיום דוקטורט בהצטיינות יתרה, זה לא היה משנה לאף אחד כהוא זה. אולי גורם להם לבקש ממני לחבוש את הכובע השחור מטקס הסיום בזמן שאני חודרת אליהם עם סטרפאון ומשפילה אותם במילים שהם הכתיבו לי מראש. 

אישה. 2020.

עוד שבוע מגיע אל סופו. 

הוא החל בבחור שהעתיר לייקים ותגובות מפרגנות על פוסטים בבלוג הזה ממש. עברנו למייל ואז לווטסאפ. ואז לטלפון. 

כל הזמן הייתי צריכה ליישר אותו. להסביר לו שהטרמינולוגיה של תנאי סף מעוותת. שכימיה חשובה יותר מהכל. שאני לא מתחברת לדיכוטומיה הקלישאתית הזו של ביום יום אני מנהל דומיננטי, ובבית מחפש מישהי שתנהל אותי. בסוף נמאס לי וחתכתי. 

למחרת הוא התנצל ואמר שירד לו האסימון. שהוא הבין שהוא צריך להכיר אותי וללמוד אותי ולהקשיב לי כמו שהוא עושה עם נשים שהוא מכיר מחוץ לכלוב. שוחחנו במהלך היום, אבל בכל פעם שסיימתי את השיחה, חלפו דקות ספורות בלבד לפני שהוא שלח לי הודעות זימה. כששוחחנו בטלפון, הוא ניסה לשאול אותי שאלות על עצמי, אבל בעומק סנטימטר. בלי שום דיון או העמקה. ספרים, סרטים, ספורט. צ'קליסט. 

חוץ מזה הוא היה סחי משעמם ומיינסטרימי להחריד. 

חתכתי. 

נקסט. 

היום שוחחתי עם בחור חביב. הוא אמר שראה שכתוב לי בגבולות פוט פטיש, ושהוא פטישיסט, אבל שזה לא אישו. 

נחשו מה? זה היה אישו. כל מה שהוא תיאר שהוא אוהב כלל את כפות הרגליים שלי. בפה שלו, סביב הפנים שלו, על הזין שלו. אמרתי לו שא', זה דיל ברייקר וב', מה שהוא רוצה ואוהב לא רלוונטי בשיט. 

אז בחור א' ראה אותי כאוביקט למרות שניסה להרחיב את הפרספקטיבה, וכשעמד לו, שזה רוב הזמן, לא הצליח להתאפק ולא לשתף אותי בחרמנות שלו. בחור ב' ראה אותי כמגשימת פנטזיות, כשהפנטזיה שלו כתובה לי בגבולות כדיל ברייקר. 

מה יהיה, גברים? 

בשביל גברים, כל מה שכתוב בגבולות הוא לא דיל ברייקר. בסך הכל גחמה. 

אצלי אי אפשר להיפגש, מה לעשות. לכן כתוב בפרופיל שלי בגבולות לא ממוקמים שגרים רחוק. 

הנה הניסוח המדויק: אצלי כמעט ואי אפשר להיפגש, אז חשוב שאצלך יהיה אפשר.

מספר הנסיונות לשכנע אותי להיפגש בחדרים לפי שעה גבוה יותר משיעור ההידבקות בקורונה.

הגדיל לעשות האחרון. טוען שהוא בנישואין פתוחים. שאל אם זה בסדר. עניתי שאם אפשר להיפגש אצלו, אז כן. 

אה, למען האמת זה חדש אצלנו. אבל אולי בהמשך יתאפשר. 

אז לא. 

אפשר להיפגש בעוד מקומות.

לא.

נו, מקום מפגש זה דיל ברייקר? באמת!

נחסם. 

עוד מקרה מצער של טמטום חשוך מרפא נכנס לסטטיסטיקה. אם אתה לא מבין כמה סליזי ודוחה זה להיפגש במקום כזה, וזה היינו הך בעיניך למפגש בבית שלך, כנראה שאתה באמת לא בשבילי. 

וכן, נשים וגברים. גברים מתיחסים לנשים בביטול. כל סיבה סופר לגיטימית לדחייה שלהם נענית בתגובה מזלזלת  ומבטלת. נסתדר. יהיה בסדר. נמצא פתרון. 

כמו ההוא שהתעקש שזו לא בעיה בשבילו להגיע מנתניה. כולה חצי שעה. הגיע באיחור "כי היו פקקים ולא מצאתי חנייה", ואחרי שגמר מיד אמר שהיה לו יום ארוך וקשה והוא עוד צריך לחזור לנתניה. 

אני מציעה לכלובי להציע פראמין ושקית הקאה מתנה לכל אישה שרוכשת מנוי. ואולי גם להוסיף אופציה של "דושבאג". הרבה פעמים היא יותר מדויקת מ"נשלט". 

כמו בסדרה "החיים הסודיים של גן החיות" שמשודרת כעת.

וכן, הם בלתי נסבלים בדיוק כמו זכרי האלפא (נחתומים שמעידים על עיסתם) שמותירים אחריהם שובל טסטוסטרון רירי במסדרונות הכלוב האפלוליים.

ואם כבר נחתומים, אין הנחתום מעיד על גיסתו כבר היה? 

מחוץ לכלוב, קשה לנו הנשים. בכל דיון, ובמיוחד באלה האינטרנטיים, מסגבירים לנו, מקטינים אותנו ומקצצים את כנפינו כל אימת שמתגלעת אי הסכמה בינינו לבין גברים.

בכלוב יש אשליה שיחסי הכוחות שונים. פונים אלינו, חלק מהפניות אפילו נחמדות, מחמיאים לנו. נשלטים נשבעים לנו אמונים ומבטיחים להתמסר אלינו. 

אבל זו רק אשליה. אלה אותם אנשים. כשאנחנו נשים דעתניות שמגיבות על פוסט בפייסבוק, ייכנסו בנו ברבאק. כשאנחנו ניק של שולטת בכלוב, יתחנפו אלינו. 

אבל מילים יפות ללא כיסוי לא צריך לקחת ברצינות. צריך לגרד ממש מעט את הציפוי הנוצץ, ומתחתיו מתגלה הגבריריות המכוערת. זו שאף פעם לא מודה בטעות, לא לוקחת אחריות, לא מתנצלת. 

נניח, כל מי שפונה אליי בצ'אט וברור שלא קרא את הפרופיל שלי ולא פתח את הקישור לפוסט בבלוג שמסביר איך לפנות אליי. אף אחד לא מודה שהוא לא קרא את הפרופיל. ולגבי הקישור, לא נפתח, לא הבנתי, רציתי לראות קודם כל שאת פה ועונה. 

ואם באמת קראת את הבלוג שלי והוקסמת כה, איפה הלייק שמוכיח זאת? איפה תגובה עניינית?

שורה תחתונה, נשות כלוב יקרות: אל תשלו את עצמכן. אל תתפתו להודעות מפוצצות והבטחות. תעמידו את אביר החלומות במבחן קטן, וכשהוא נופל מהסוס על הפרצוף והשריון הנוצץ מתכסה בוץ, אל תהיו מופתעות.