הכרתי פה מישהו. היינו יחד כמעט שלוש שנים. הייתי בת 44, הוא היה בן 28. סטודנט. עבד בשמירה בלילות. גר בבית הוריו.
מקץ שלוש שנים, הוא סיים את הלימודים, אבל לא עבר את מבחן ההסמכה שדרוש כדי לעבוד במקצוע. המשיך לעבוד בשמירה בלילות. המשיך לגור בבית ההורים.
שוחחתי איתו על התקיעות הזו. ניסיתי להבין למה הוא לא מתקדם, לא שוכר דירה, לא מוצא עבודה שיותר הולמת את גילו ויותר קשורה לתחום שלמד.
קיבלתי תשובות שרק המחישו לי ביתר שאת שהוא תקוע מחשבתית. שהוא חי בפנטזיה שהפער בינה לבין המציאות רק הולך וגדל עם הזמן. כלכלית, הוא יכול להרשות לעצמו לעזוב את בית ההורים ולשלם שכירות, וודאי בדירת שותפים. לא שם הבעיה. הבעיה היא אצלו בראש.
נפרדתי ממנו. זה היה לפני שנתיים וחצי.
היום הוא פנה אלי בצ'אט. עדיין גר בבית, אבל באוגוסט יהיה תאריך מעבר. עושה סטאז' בתחום שלמד, אבל עדיין לא עבר את מבחן ההסמכה.
עדיין בהכחשה לגבי המצב והסיבות לו. גם בקשר אלינו. עברו שנתיים וחצי, והוא עדיין מקווה שנחזור למרות שהייתי מאד ברורה לגבי זה שאין סיכוי בכל שיחה שהיתה לנו בשנתיים האחרונות.
עצוב. פשוט עצוב. ופתטי. גבר בן 33 שחי חיים שמתאימים לבחור בן 25. שלא מבין שהוא תקוע. שלא הולך לטיפול או עושה עבודת עומק אלא משקר לעצמו שהוא מתקדם, שאו טו טו הוא מתחיל לעוף.
ובנימה פסימית זו, כולי תקווה שאני עצמי אתחיל טיפול בקרוב, בפעם השלישית בחיי, כדי להתמודד עם הסטרס ועם אופן ההתמודדות הכושל שלי עם סטרס.