|
|
|
ככל שאני מתנזרת מסקס יותר זמן, כך אני מוצאת גברים רבים יותר מושכים.
מצב נוכחי: צופה במערכון ישן של מונטי פייתון וחושבת שבעצם ג'ון קליז הוא לגמרי סבבה. 🤦
תעשו את החשבון לבד.
אז מתברר שיש מודל נפוץ בקשרים.
בהתחלה, יש חיזור. בשלב הזה, הגבר משקיע זמן ואנרגיה בלתי נדלים. הודעות טקסט ושיחות טלפון בנפח של כמה שעות כל יום וערב.
מרגע שקובעים להיפגש, מתחילה ירידת מתח.
אחרי הפגישה הראשונה, השנייה או השלישית, תלוי מתי מגיעים למיטה, עוברים משלב החיזור לשלב התחזוק.
השלב הזה כולל כמה הודעות טקסט ביום. לא יותר. השיחות פחות עמוקות. בעיקר תכנונים למפגש הבא.
תאמינו או לא, רק השבוע הבנתי את זה.
לתומי, חשבתי שאחרי שנפגשים ונרשמת התלהבות הדדית, הרצון בתקשורת יגבר.
לתומי, חשבתי שמי שדיבר איתי כל ערב בטלפון עד שהייתי רווייה לחלוטין, שבאמת ובתמים התעניין בי והקשיב לי, חלק איתי טראומות, לא היה מאוים מהאינטליגנציה שלי אלא להיפך, חי מוזיקה כמוני, שאחרי הפגישה הראשונה מיד שאל מתי תהיה השנייה, שהלך בקצב שלי ולא לחץ, שצפה איתי בדוקו מוזיקלי בפגישה השנייה שנמשכה 5.5 שעות, ובפגישה הבאה בסרט על מוזיקה שאני אוהבת והוא פחות מכיר, הוא מישהו שאחרי הפגישה השנייה ימשיך ככה.
וגיליתי שלא.
וכשהתקשורת הצטמצמה, חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. לא היה לי מושג מה. לא הבנתי שמבחינתו הכל דבש, וזה המודל. מבחינתו הכל היה בסדר ונהדר.
אבל אני לא הרגשתי בסדר ונהדר. הרגשתי כאובה, עצובה ונטושה. לא הבנתי למה, והייתיי בהמתנה וציפייה מתמדת. ממש לא דרך כיפית להעביר יום.
כשהצפתי את התחושות האלה, הוא לא הבין. וכשהוא הבין, הוא אמר לי שאת כל הזמן הזה בהתחלה הוא פינה וייצר עבורי. על חשבון דברים אחרים. ועכשיו מן הסתם יש ירידת מתח.
ואני אמרתי, לא צריך לדבר שלוש שעות ביום. אבל לדבר כל יום בסוף היום, שעה, אני רוצה וצריכה.
השיחות שלנו הרי היו כיפיות. צחוקים, עומק. עשינו פעם שיחת טקסט שלמה שכולה שמות של שירים. כמו שהוא אמר שלעולם לא יחסרו לנו נושאי שיחה בפגישות, ככה גם בטלפון.
והוא לא היה מוכן להתחייב לשעה ביום. פשוט לא. והוא אמר שזה רק מוריד לו ממני וגורם לו להתרחק. והרגיש מבוקר ומותקף. וכשאמרתי שמבחינתי, אני מוותרת, הוא לא הסכים לקבל את זה. לא הבין למה אני מתמקדת במה שאין במקום בכל הטוב שיש.
באמת היה המון טוב. אבל גם עקרונית וגם מעשית, לא מקובל עליי המודל הזה. להשקיע בי זמן רק כאמצעי, ומרגע שהמטרה הושגה, החיזור צלח, ואני מושקעת רגשית, והצד השני יודע את זה, הוא מרגיש שהוא יכול להפסיק להתאמץ. מבחינתי, השיחות הכיפיות האלה שבהן נבנית היכרות, הן מטרה. לא אמצעי. מבחינתי, סבבה להיפגש פעמיים בשבוע ולדבר חמש פעמים בשבוע.
את יודעת, זה בבנייה. הוא אמר לי. תני לזה זמן. את רוצה שזה כבר יהיה בנוי.
איך זה הגיוני? התחלת לבנות, בנית בדיוק דרך היכרות ותקשורת ועניין. איך זה ייבנה אם הפסקת באמצע?
אם זה המודל, יש משהו קצת לא כן בשלב החיזור. קצת הולכת שולל. קצת מניפולטיביות.
כי אני, ונשים רבות, צריכות ביטחון. וכשיש לנו תחושת ביטחון, אנחנו פותחות את הלב. אחרי הפגישה השלישית, כתבתי לו שמה שיעשה לו טוב וביכולתי לעזור בו, שיבקש.
הוא הגיב בתודה רבה ולב.
עכשיו אני מבינה שמה שמבחינתי היה התקדמות רגשית נתפס בעיניו כנידיות ולחץ.
בין אם זה לגיטימי או לא, אני אישית לא מסוגלת. לא רוצה להרגיש את הכאב הזה, של הדחייה. של הרידוד. את הסתירה בין זה שהוא חושב שאני מדהימה, משכמי ומעלה, מצחיקה, מבינה במוזיקה, רוצה ללמוד ממני, מכיל אותי, מקשיב לי, אבל מסתפק בשיחות טקסט שטחיות לגמרי של בוקר טוב, צהריים טובים, מה את עושה, אני רואה חדשות, ואת?
לפחות עכשיו אני מבינה שלא עשיתי שום דבר לא בסדר. שזה פשוט הדפוס. עברתי ממצב חיזור מלא למצב תחזוק.
את היי מיינטננס הוא אמר לי.
זה נכון, כמובן. בגלל זה אפילו מצב תחזוק דורש איתי יותר.
מאז שחתכתי, חזרתי לנשום. עדיף לבד בלי הסטרס הזה, הציפייה, האכזבה, חוסר ההבנה.
היה לי כיף שחודש (בשלוש נגלות נפרדות. פעמיים ראשונות נגדע באיבו, בכל פעם הוא לא ויתר וניסה שוב, ורק בשלישית התחלנו להיפגש) הרגשתי שבכל רגע נתון, מישהו רוצה ושמח לתקשר איתי. שאני זו שאומרת אחרי שעה או שעתיים שהגיע הזמן לסיים. אני צריכה את ההרגשה הזו והביטחון הזה.
עכשיו אני גם מבינה שהפעם השנייה שבה ניסינו נגדעה בגלל אותו דפוס. קבענו להיפגש יומיים אחרי יום מסוים. למחרת היום הזה הוא לא יצר קשר. בפעם הראשונה אי פעם מאז שהכרנו. וביום הבא, יום הפגישה המיועדת, הוא שלח לי הודעה בבוקר שמוודאת שנפגשים באותו ערב.
לא, לא נפגשים. עניתי לו.
את לא רוצה להיפגש איתי?
אתה זה שלא יצר קשר אתמול.
מה זה קשור?
מבחינתי, לא לתקשר איתי יום לפני דייט אחרי שבוע של תקשורת יומיומית לא היה משהו סביר או מובן או קליל. ולשלוח הודעה בלי להתייחס לזה נראה לי עוד יותר בעייתי. לא הבנתי כלל שמבחינתו, מרגע שקבענו להיפגש, אין צורך לתקשר לפני הפגישה.
מתוך חוסר ההבנה הזה כתבתי לו שאני לא משחקת במשחקים האלה. כי חשבתי שהוא מיתמם. שיש סיבה עמוקה לנתק יום לפני כן. מה גם שרציתי לדבר איתו על כל מיני חששות שהיו לי לגבי הפגישה שצפו מאז ששוחחנו יומיים לפני כן.
זה היה סוף הניסיון השני שלנו.
כשהוא יצר קשר חודש לאחר מכן, עימתתי אותו עם זה. לא עברתי לסדר היום. לא מאמינה בלטאטא מתחת לשטיח או לחשוב שדברים ישתנו מעצמם.
הוא ענה שהוא לא ידע שחייבים ליצור קשר כל יום, שהיה לו יום עמוס, ושאם רציתי לדבר, למה לא שלחתי הודעה.
דשנו בזה עוד קצת, נחה דעתי, סיכמנו שמציפים דברים וצריך לעבוד על תקשורת.
You live, you learn.
מה עושים עם זה הלאה אין לי מושג. ברור לי שיש לי חרדת נטישה ושאני צריכה לטפל בה. גם לפסיכולוגית שלי זה ברור.
אבל עדיין. לא לעניין.
סיפור. לא קרה וגם לא יקרה. פוט פטיש זה גבול שלי, וגם קבלת מתנות חומריות.
שוב חילופי עונות, הנעליים המעטות שלי בלויות לגמרי, והגיע הזמן לרכוש כמה זוגות חדשים.
אני מגיעה לחנות בשעה היעודה. צהריים. היא כבר סגורה לכבודי. הוא מכניס אותי, מקבל את מפתחות הרכב ויוצא כדי להחנות אותו במקום מותר.
אני מתרווחת בכורסה ומשכלת רגליים על המתקן המשופע. נעים וקריר בחנות הסגורה, ובעיקר שקט.
הוא חוזר, נעמד לידי וממתין. הוא מחזיק פנקס ועט.
אני קמה ומתחילה להסתובב בחנות, והוא אחריי. אני מאד שיטתית בשיטוטיי. מתחילה מהחלק הימני, ומתקדמת שמאלה ואז אחורה. כשאני רואה דגם שמוצא חן בעיניי, אני מצביעה עליו, והוא רושם בפנקס.
"לכמה הגענו?"
הפוגה קצרה כשהוא סופר ומעביר דף.
"12, גבירתי".
"זה מספיק".
אני חוזרת לכורסה שלי. מניחה רגל על רגל. הידיים שלי מונחות על המסעד.
הוא מגיח מהמחסן עם עגלה ועליה תריסר קופסאות.
הוא כורע לפניי, ואני מניחה את הרגליים על המתקן. הוא חולץ את הסנדלים שלי. יש שם רצועות ואבזמים, אבל הוא מקצוען.
הוא נועל לי את הזוג הראשון ונשאר בתנוחת כריעה.
אני קמה, מסתובבת קצת כדי להרגיש אם הן נוחות לי ובוחנת את רגליי במראה.
אני חוזרת לשבת.
"כן", אני אומרת.
הוא חולץ אותן, מניח אותן חזרה בקופסה ושם אותה בצד שמאל שלי.
הזוג הבא זוכה ל"לא", מושם בקופסה ומונח מצד ימין.
"כמה?", אני שואלת אחרי שכל תריסר הזוגות נמדדו.
"חמישה, גבירתי".
אני מביטה שמאלה. זוג אדום, שניים שחורים, אחד אפור ואחד כחול. כל הנעליים סגורות, עם עקב הגיוני, רכות, נעימות ויפות.
"זה מספיק", אני אומרת. "סיימנו".
באמת סיימתי עם החלק של הביזנס. עכשיו מתחיל הפלז'ר. הוא מעסה את כפות הרגליים שלי במומחיות. אני נשענת לאחור ומניחה את הידיים שלי בחיקי. אני מלטפת קלות עם האמה של יד ימין את הציפורניים של אצבעות יד שמאל. הנשימות שלי עמוקות ואני עוצמת עיניים ומתמסרת למגע שלו בכפות רגליי.
הוא מאד מיומן ומדויק. לא מדגדג ולא מכאיב. עיסוי נעים ויסודי, באצבעות בוטחות, דקות וחזקות. זה גם ממריץ וגם מרגיע.
"מספיק", אני אומרת לו כשמיציתי.
אני מצביעה על הזוג הכחול. הוא נועל לי אותו וקם.
"אתה יכול להביא את הרכב שלי", אני אומרת. עד כה הייתי עניינית. אסרטיבית. לקונית. אבל עכשיו הנימה שלי גם מתנשאת ומשפילה. משהו מתנחשל וגועש בתוכי כמו הר געש שמתחיל, ובכן, לגעוש.
כשהוא יוצא ונועל אחריו, אני לוקחת את הכסא מהקופה ומניחה אותו מול הכורסה. אני מתיישבת בכורסא ומניחה רגליים על הכיסא. בשיכול, כמובן.
הוא חוזר, קצת בלחץ. הרכב חונה ממש מול החנות, במקום אסור. הוא מחזיר לי את המפתח, מעמיס את חמש הקופסאות על העגלה ושם אותן בתא המטען של רכבי.
אני יוצאת מהחנות בדיוק כשהוא מסיים ופותח לי את דלת הנהג. אני נכנסת לרכב ומדליקה מזגן.
"תיכנס", אני אומרת בשלווה.
הוא מביט בחנות בחשש. סגרתי אחריי את הדלת, אבל היא לא נעולה.
הוא נכנס למושב הנוסע ומביט בי.
"ראש קדימה, מבט מושפל", אני אומרת בחדות.
הוא מציית.
"כשתגיע הביתה בערב, תניח את הסנדלים שלי על הרצפה, תאונן על הברכיים כשאתה מביט בהם ותגמור על הרצפה לידם. אחר כך תלקק את הזרע שלך מהרצפה. בלי לגעת בהם".
"כשיעמוד לך שוב, תניח אותם על כיסא, תאונן על הברכיים כשאתה מסניף אותם, ותגמור. אחרי שתלקק את הגמירה שלך, ורק אז, אתה יכול ללקק ולנשק אותם".
"מתישהו אני אולי ארשה לך לגמור עליהם או בתוכם".
הוא מתנשם ושותק. המבט שלו נעוץ קצת מתחת לתא הכפפות.
" משוחרר", אני אומרת.
הוא יוצא מהרכב ואני שמה רגל על הגז ונוסעת משם.
סיפור. לא קרה.
אנחנו מגיעים אליהם בשמונה בערב. היא לבושה ומאופרת.
"הוא כבר אכל ארוחת ערב", היא אומרת לי. "הוא נעול ופקוק. אם את משחררת אותו מקדימה או מאחור, תחזירי בבקשה את הפלאג והכלובון אחר כך. ותודה שאת שומרת עליו הערב. לא מצאתי סידור אחר".
היא פונה אליו. "תהיה ילד טוב ותעשה כל מה שרווית אומרת, עולב", היא אומרת לו בקשיחות. "כשאחזור, היא תדווח לי על ההתנהגות שלך".
אני מאחלת לה ערב מהנה וסוגרת את הדלת.
אני מתיישבת על הספה. עמרי מתיישב על הרצפה, חולץ את הנעליים שלי ומתחיל לעסות את כפות רגליי.
עולב מצטווה להביא לי סודה ולהחזיק עבורי את הכוס.
אני צופה קצת בטלוויזיה. אין משהו מעניין.
אני מצווה על עמרי להתפשט ולעמוד לפני המסך, מולי. גם הוא נעול. אני מסירה את המפתח שמחובר לשרשרת הכסף הדקה מצווארי ונותנת אותו לעולב.
הוא יורד על הברכיים לפני עמרי, שעומד זקוף עם ידיים מאחורי הגב ומבט מושפל, ומשחרר אותו.
הזין של עמרי מזדקר כ"כ מהר שאני פורצת בצחוק. כמו בסרטים מצויירים. חסר רק אפקט קולי. זינג.
אני מצווה על עולב לקשור לעמרי את העיניים ואת הידיים מאחורי הגב.
" עכשיו תסגוד לזין שלו", אני אומרת לעולב. אני מנחה אותו בדיוק: קודם לנשק את הקצה, אח"כ להכניס רק את הכיפה לפה, ואז לנשק אותו וללקק אותו לכל אורכו, ללקק את הביצים שלו.
עמרי לא מתאפק וגונח קצת. הוא גם מניע את האגן קדימה ואחורה.
" אתה רוצה לגמור, חמוד?", אני שואלת.
"כן, גבירתי". הוא כמעט מייבב.
" אתה רוצה לגמור לעולב בגרון?"
שתיקה.
"תמצוץ", אני אומרת לעולב.
הוא מציית, ומאחר שהוא בגבו אליי, אני לא רואה את ההבעה על הפנים שלו. העיניים של עמרי מכוסות, אבל הוא נושך שפתיים.
זה נגמר תוך שתי דקות.
עולב משחרר את הידיים של עמרי ומסיר את כיסוי העיניים שלו. אני מסמנת לעמרי לגשת אליי. הוא מניח ראש על ברכיי ואני מלטפת אותו קצת.
עולב חוזר לתפקיד מחזיק הסודה הרשמי. היד שלו קצת רועדת כשעמרי יורד לי ואני מצמידה את הראש שלו לכוס הבוער שלי. ממש שימושי שיש נוזלים נגישים אחרי שגומרים. אני שותה ונרגעת.
עולב נועל את עמרי ומחזיר לי את המפתח.
השעה עדיין מוקדמת, אבל עמרי ואני קצת מנומנמים אחרי האורגזמות שלנו. אני שולחת את עולב לצחצח שיניים ולישון.
כשהיא חוזרת, אני מדווחת לה שהוא התנהג למופת. היא קצת מאוכזבת, אבל כשהיא רואה את כוס הסודה הריקה למחצה על השולחן, היא מחייכת.
לילה טוב.
אם אני שולטת, אבל מתנסה בסשן הפוך, זה אומר שהפרטנר beat me at my own game?
למרות שמבחינת האישיות והאופי אני שולטת ודומיננטית, דבר שבא לידי ביטוי במערכות יחסים, בעבודה, בתור בדואר ובהזמנה במסעדה, מבחינת קינק מיני אני לגמרי חצויה.
אני לא לא מתחברת לכאב, השפלה או שרותיות. אני לא נשלטת.
אבל כוחנות בסקס מגרה אותי מנטלית. עצם קיומו של מאזן כוחות. מסירת שליטה. טופ ובוטום. בוס אחד. מישהו שמחליט ומישהו שמתמסר. ואם לא מספיק מתמסר, מפעילים קצת כוח.
הרבה פעמים ממש בא לי להיות הצד הכנוע. כאמור, לא המושפל, לא השרותי, לא המענג בהכרח. אבל לגמרי לא להיות הבוס, לא להיות הדומיננטית. ספנקים זה מגרה, קשירת ידיים מאחורי הגב זה מגרה, במיוחד עם סרט רך ונעים, וכניעה וציות זה מרגיע.
בשבוע שעבר רציתי (וקיבלתי) עיסוי כפות רגליים ופינוק. משם הדרך לדיבור מלוכלך והשפלה היתה קצרה. היה מוי כיף. עשו מה שביקשתי, עינגו אותי, כמו שצריך.
היום בא לי מישהו קשוח ואסרטיבי, שיראה לי מי הבוס, חרף התנגדויות נמרצות יותר או פחות מצידי. שלא יתרגש ממני ומהפה הגדול שלי. שילחץ על הכפתור שיוציא לי את כל האוויר מהמפרשים ויהפוך אותי לילדה ממש טובה וצייתנית. הכנעה דרך גרימת עונג ואיום בהפסקה שלו, או דרך רמיזה פיזית שזה לא כוחות, ושאם לא אתיישר, הוא יכול להכאיב לי הרבה יותר.
זה לא יקרה במציאות. זה קורה בפנטזיות שלי ובחלקים ספציפיים מאד של סרטוני פורנו מסוימים. במציאות הצלחתי להרגיש את החווייה הזו באופן שלם וטוב אולי פעמיים שלוש. היה לי יזיז שהיה סוג של כזה. היה לי חבר לפני מיליון שנה שהתנסינו יחד בשלבים מאד בוסריים ומרומזים של משהו כזה.
שאר ההתנסויות היו פארשיות או מספקות חלקית. אנשים שהרגשתי איתם נוח מספיק כדי לבקש מהם התנסות כזו ניסו, אבל לא היה להם את זה. אחרים היו כאלה, אבל לא מספיק מכווננים למה שפינטזתי עליו. ובמציאות אי אפשר להעביר קדימה לחלקים המעניינים ולדלג על הפחות מוצלחים.
כרגע, זו עוד מטרה לטווח הארוך. כמו לשלוט בשני גברים, או פורסד בי, או לשלוט בזוג. Some day.
איזה כיף זה סופשבוע. אפשר לנוח ולפנטז.
גילנות. באמא שלכם.
אישה היא יותר מהגיל שלה.
מגיל מסוים, את הופכת ממישהי שיש לה תכונות והעדפות לאישה מבוגרת. לדמות אם. כל מה שמגדיר אותך הוא גילך.
את לא אמורה להכיר תכניות טלוויזיה מסוימות, מוזיקה עכשווית, זו שערורייה שאת בכלל עדיין יצור מיני, אלא אם את מקבלת את מיקומך החדש במשבצת של שולטת אימהית או Mdlb.
הנשק הראשון שבו יתקפו אותך אנשים שמחפשים איך להעליב אותך הוא הגיל שלך. זקנה, גריאטרית, דמנטית, לא מושכת, איכס.
עצם המחשבה שאת רואה בגברים שצעירים ממך בני זוג פוטנציאלים מופרכת ומעוררת גיחוך.
חלק מהאמירות האלה מגיעות מאנשים מאד צעירים, שזה עוד מילא. הם לא מסוגלים לדמיין תקופת חיים מתקדמת יותר. כמו אלה שכותבים שהם בוגרים לגילם, שזה כמו ילד בן ארבע שעומד על כך שהוא בן ארבע ורבע.
אבל חלקן באות מגברים שחצו את גיל 40, רואים בבנות 25 פוטנציאל לגיטימי לחיזור וזוגיות, ודאי לסקס, בעוד שהם קרובים יותר לגילי מאשר לגילן.
פעם מישהו בן 45 שאל אותי בצ'אט אם העובדה שאני מבוגרת ממנו בהרבה לא מפריעה לי כמו לו.
מוסר כפול בצד, אנשים בכללי ונשים לא מאבדים את האופי והמיניות שלהם כשהם מגיעים לגיל כלשהו. הם לא מצטמצמים לארכיטיפ כלשהו. במיוחד אלה מאיתנו שמראש אלהוריים.
אני לא אמא, מעולם לא הייתי אמא ולעולם לא אהיה אמא. לא בחיים ובטח לא במיטה. למעשה, מי שייכנס איתי למיטה במחשבה שזה מה שיהיה, ייבעט ממנה באופן הכי לא אימהי שניתן לדמיין.
אני לא מתכחשת לגילי. באופן טבעי, רוב מי שימצא אותי מושכת יהיה קרוב לגילי. באופן טבעי, רוב העולם התרבותי והמוזיקלי שלי התגבש כשהייתי בשנות העשרה והעשרים שלי.
אבל זה לא אומר שקפאתי שם. אין הגבלת צפייה בתכנים לבני חמישים פלוס. יו טיוב וספוטיפיי מאפשרים לי להאזין גם למוזיקה חדשה.
ובטח ובטח שהמיניות והליבידו שלי לא שבקו חיים עם הגיעי לגיל 45. אם כבר, להיפך. זה שעבור חלק מהאוכלוסייה זה בלתי נתפס, או נתפס כדוחה ומגעיל, זה בעייתי. אבל זו לא הבעייה שלי.
לשמחתי, לא כולם לוקים בגילנות. אלמלא היו גורים חפצים, לא היו קוגריות.
שיהיה ברור: אני לא חושבת שהגיל הוא רק מספר ושהוא לא משתנה משמעותי שמשפיע על הרבה דברים. אני מרגישה את משא שנותיי פיזית וביולוגית, צברתי ניסיון חיים וחוכמת חיים עתירים, וכאמור, הרבה מעולמי התרבותי התעצב בתקופה מסויימת.
מצד שני, כפי שכתבתי, אדם הוא יותר מהגיל שלו, וגיל כלשהו לא אומר שהאדם חייב להיות סטראוטיפ מרודד.
האדם הכי מתקדם טכנולוגית שהכרתי היתה עמיתה שלי באקדמיה, בת שישים והרבה כשהכרנו.
חלק מהאנשים הכי צרי אופקים ולא מפותחים שאני מכירה הם בשנות העשרים והשלושים שלהם.
בקיצור, צאו מזה. תודה.
אחרי תקופה שבה רציתי אך ורק קשר בדס"מי זוגי, המטוטלת החלה לנדוד.
אולי כי הבנתי שמי שמתאים לי כבן זוג לאו דווקא מתאים לי כנשלט וההיפך.
כרגע, מצב הצבירה שלי הוא שיהיה נחמד שיהיה לי נשלט קבוע שיהיה נשלט וזהו. יבוא מדי שבוע, יבין שתפקידו לענג, לרצות, לציית ולספק, יעשה את זה על הצד הטוב ביותר, ועם הזמן השליטה גם תעמיק ותתרחב. וזה משהו שהכלוב הוא הפלטפורמה היאה לו.
צריך התאמה בדס"מית ולו"זית. סה טו. הדעות הפוליטיות שלו לא רלוונטיות ולא יהיו נושא לדיון. עולמו המוזיקלי, הלשוני, התרבותי לא חייבים להשיק לשלי. רק הלו"ז מבחינת תדירות ושעות המפגשים, והחיבור הבדס"מי שיהפוך אותם למהנים עבור שנינו.
קשר זוגי, רגשי, רומנטי, איך שלא תקראו לו, יכול להיווצר רק עם מישהו שיש לי חיבור אישיותי, אינטלקטואלי ואידאולוגי איתו. אני רואה את זה בהכרויות הווניליות שלי ביתר שאת, אבל מוצאת גם בצ'אט בכלוב אנשים עם אינטלקט מזהיר, חיבה למשחקי מילים, עולם מוזיקלי, תרבותי, ערכי וכן הלאה שמשיק לשלי.
זה חיבור אחר לגמרי וכיף גדול. ובקשר כזה, הבדס"מ שולי עבורי. לא הכרחי אפילו. קינק תמיד אפשר להכניס. ולקשר כזה, הכלוב פחות צולח. גם כי בעיני מי שפונה אליי אני קודם כל שולטת, או אך ורק שולטת, וגם כי אין פיצ'רים שיש באתרי הכרויות וניליים, כמו תמונות, שאלות שבודקות התאמה וכולי.
ועכשיו, שנ"צ.
אחרי שבועיים של חופש מהעבודה, אני סוף סוף סוג של מאוששת.
זה לא באמת חופש מלא. היה יום עבודה אינטנסיבי לפני המועד ב', פה ושם אני מלמדת שיעור פרטי, אבל בגדול, חופש.
ועכשיו, כרגיל, מתחיל לצ'עמם לי, וגם החרמנות מרימה את ראשה. אני כבר רואה איך אתחרט על זה.
התחלתי לריב עם איזה מסגבירן באינטרנט ולבקשת האדמינית של הקבוצה חדלתי.
מה עכשיו?
או, פה אתםן נכנסיםות לתמונה. עזרו לי להפיג את השיעמום. שאלו אותי קושיות, שתפו אותי בקורותיכםן, הציעו לי הצעות מהוגנות יותר ופחות ומגונות פחות או יותר.
תודהההה!
היום הזה פשוט הזוי. מרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות.
והשיא, הודעת ווטסאפ ממישהו שנפגשתי איתו לפני כמה חודשים פעם אחת, לא היה רציני, מדי פעם היה שולח הודעות עד שנמאס לי לחלוטין והבהרתי לו שלא יקום ולא יהיה.
הוא חייב לדבר איתי. חייב.
טוב. ביקש להתקשר. התקשר.
מילא שהוא ביקש משהו שמפר כל כלל אתיקה קיים. המקצוע שלי לא מתערבב עם שום תחום אחר בחיי. מידור מוחלט. סרבתי והסברתי. אבל על הדרך מסתבר שהוא שיקר לי לגבי שמו (מה שחשדתי בו עוד קודם), ואחרי שהוא שיבש את שמי משלב מסוים בשיחה, הוא גם טעה במקום המגורים שלי עד שנזכר בעיר הנכונה, וחשב שבדקתי את תעודת הזהות שלו כשנפגשנו. לא אני, אמרתי לו. אני לא נוהגת לעשות דברים כאלה.
אחרי כל אלה (ועל כל אחד מאלה התעכבתי איתו, כן?) הוא עוד הציע לי להיפגש שוב. הוא עושה קורס עיסוי ומחפש מישהי להתאמן עליה. הוא זוכר ששתינו יין והיה לנו נחמד.
כשנגמרו לי הדרכים המנומסות והתקיפות להגיד לא, ממש לא, בחיים לא ולעולם לא, hell to the know וגם לא כשחזירים יעופפו מעל הגיהנום הקפוא, חסמתי אותו.
לפני כן הוא וידא שהשיחה תישאר בינינו ולא אחשוף את זהותו. איזה זהות? הוא הרי אמר לי ששמו איקס, ובשיחה אמר שני שמות אחרים שהוא מזדהה בהם, שאני בטוחה שאף אחד מהם אינו שמו האמיתי.
לא יאומן. פשוט לא יאומן. אני חצי צוחקת באי אמון וחצי מזועזעת עד עמקי נשמתי.
זהו, נראה לי שעכשיו ראיתי כבר הכל. ואם לא, אני שוקלת לעקור עין. או לזמן קטרקט.
