סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

המנטליסטית

תעוד של שיחות וחוויות שמראה את הפער בין הדימוי הזוהר של שולטת עטוית עור על עקבים שלרגליה נשלט חטוב וצייתן לבין המציאות ההו כה עגומה.
לפני שנה. 21 ביולי 2023 בשעה 12:30

למרות שמבחינת האישיות והאופי אני שולטת ודומיננטית,  דבר שבא לידי ביטוי במערכות יחסים, בעבודה, בתור בדואר ובהזמנה במסעדה, מבחינת קינק מיני אני לגמרי חצויה. 

אני לא לא מתחברת לכאב, השפלה או שרותיות. אני לא נשלטת.

אבל כוחנות בסקס מגרה אותי מנטלית. עצם קיומו של מאזן כוחות. מסירת שליטה. טופ ובוטום. בוס אחד. מישהו שמחליט ומישהו שמתמסר. ואם לא מספיק מתמסר, מפעילים קצת כוח. 

הרבה פעמים ממש בא לי להיות הצד הכנוע. כאמור, לא המושפל, לא השרותי, לא המענג בהכרח. אבל לגמרי לא להיות הבוס, לא להיות הדומיננטית. ספנקים זה מגרה, קשירת ידיים מאחורי הגב זה מגרה, במיוחד עם סרט רך ונעים, וכניעה וציות זה מרגיע. 

בשבוע שעבר רציתי (וקיבלתי) עיסוי כפות רגליים ופינוק. משם הדרך לדיבור מלוכלך והשפלה היתה קצרה. היה מוי כיף. עשו מה שביקשתי, עינגו אותי, כמו שצריך. 

היום בא לי מישהו קשוח ואסרטיבי, שיראה לי מי הבוס, חרף התנגדויות נמרצות יותר או פחות מצידי. שלא יתרגש ממני ומהפה הגדול שלי. שילחץ על הכפתור שיוציא לי את כל האוויר מהמפרשים ויהפוך אותי לילדה ממש טובה וצייתנית. הכנעה דרך גרימת עונג ואיום בהפסקה שלו, או דרך רמיזה פיזית שזה לא כוחות, ושאם לא אתיישר, הוא יכול להכאיב לי הרבה יותר. 

זה לא יקרה במציאות. זה קורה בפנטזיות שלי ובחלקים ספציפיים מאד של סרטוני פורנו מסוימים. במציאות הצלחתי להרגיש את החווייה הזו באופן שלם וטוב אולי פעמיים שלוש. היה לי יזיז שהיה סוג של כזה. היה לי חבר לפני מיליון שנה שהתנסינו יחד בשלבים מאד בוסריים ומרומזים של משהו כזה.

שאר ההתנסויות היו פארשיות או מספקות חלקית. אנשים שהרגשתי איתם נוח מספיק כדי לבקש מהם התנסות כזו ניסו, אבל לא היה להם את זה. אחרים היו כאלה, אבל לא מספיק מכווננים למה שפינטזתי עליו. ובמציאות אי אפשר להעביר קדימה לחלקים המעניינים ולדלג על הפחות מוצלחים. 

כרגע, זו עוד מטרה לטווח הארוך. כמו לשלוט בשני גברים, או פורסד בי, או לשלוט בזוג. Some day. 

איזה כיף זה סופשבוע. אפשר לנוח ולפנטז. 

 

לפני שנה. 20 ביולי 2023 בשעה 12:36

גילנות. באמא שלכם. 

אישה היא יותר מהגיל שלה.

מגיל מסוים, את הופכת ממישהי שיש לה תכונות והעדפות לאישה מבוגרת. לדמות אם. כל מה שמגדיר אותך הוא גילך. 

את לא אמורה להכיר תכניות טלוויזיה מסוימות, מוזיקה עכשווית, זו שערורייה שאת בכלל עדיין יצור מיני, אלא אם את מקבלת את מיקומך החדש במשבצת של שולטת אימהית או Mdlb.

הנשק הראשון שבו יתקפו אותך אנשים שמחפשים איך להעליב אותך הוא הגיל שלך. זקנה, גריאטרית, דמנטית, לא מושכת, איכס. 

עצם המחשבה שאת רואה בגברים שצעירים ממך בני זוג פוטנציאלים מופרכת ומעוררת גיחוך. 

חלק מהאמירות האלה מגיעות מאנשים מאד צעירים, שזה עוד מילא. הם לא מסוגלים לדמיין תקופת חיים מתקדמת יותר. כמו אלה שכותבים שהם בוגרים לגילם, שזה כמו ילד בן ארבע שעומד על כך שהוא בן ארבע ורבע. 

אבל חלקן באות מגברים שחצו את גיל 40, רואים בבנות 25 פוטנציאל לגיטימי לחיזור וזוגיות, ודאי לסקס, בעוד שהם קרובים יותר לגילי מאשר לגילן. 

פעם מישהו בן 45 שאל אותי בצ'אט אם העובדה שאני מבוגרת ממנו בהרבה לא מפריעה לי כמו לו.

מוסר כפול בצד, אנשים בכללי ונשים לא מאבדים את האופי והמיניות שלהם כשהם מגיעים לגיל כלשהו. הם לא מצטמצמים לארכיטיפ כלשהו. במיוחד אלה מאיתנו שמראש אלהוריים.

אני לא אמא, מעולם לא הייתי אמא ולעולם לא אהיה אמא. לא בחיים ובטח לא במיטה. למעשה, מי שייכנס איתי למיטה במחשבה שזה מה שיהיה, ייבעט ממנה באופן הכי לא אימהי שניתן לדמיין. 

אני לא מתכחשת לגילי. באופן טבעי, רוב מי שימצא אותי מושכת יהיה קרוב לגילי. באופן טבעי, רוב העולם התרבותי והמוזיקלי שלי התגבש כשהייתי בשנות העשרה והעשרים שלי.

אבל זה לא אומר שקפאתי שם. אין הגבלת צפייה בתכנים לבני חמישים פלוס. יו טיוב וספוטיפיי מאפשרים לי להאזין גם למוזיקה חדשה. 

ובטח ובטח שהמיניות והליבידו שלי לא שבקו חיים עם הגיעי לגיל 45. אם כבר, להיפך. זה שעבור חלק מהאוכלוסייה זה בלתי נתפס, או נתפס כדוחה ומגעיל, זה בעייתי. אבל זו לא הבעייה שלי. 

לשמחתי, לא כולם לוקים בגילנות. אלמלא היו גורים חפצים, לא היו קוגריות. 

שיהיה ברור: אני לא חושבת שהגיל הוא רק מספר ושהוא לא משתנה משמעותי שמשפיע על הרבה דברים. אני מרגישה את משא שנותיי פיזית וביולוגית, צברתי ניסיון חיים וחוכמת חיים עתירים, וכאמור, הרבה מעולמי התרבותי התעצב בתקופה מסויימת. 

מצד שני, כפי שכתבתי, אדם הוא יותר מהגיל שלו, וגיל כלשהו לא אומר שהאדם חייב להיות סטראוטיפ מרודד. 

האדם הכי מתקדם טכנולוגית שהכרתי היתה עמיתה שלי באקדמיה, בת שישים והרבה כשהכרנו. 

חלק מהאנשים הכי צרי אופקים ולא מפותחים שאני מכירה הם בשנות העשרים והשלושים שלהם. 

בקיצור, צאו מזה. תודה. 

 

 

לפני שנה. 18 ביולי 2023 בשעה 12:16

אחרי תקופה שבה רציתי אך ורק קשר בדס"מי זוגי, המטוטלת החלה לנדוד.

אולי כי הבנתי שמי שמתאים לי כבן זוג לאו דווקא מתאים לי כנשלט וההיפך. 

כרגע, מצב הצבירה שלי הוא שיהיה נחמד שיהיה לי נשלט קבוע שיהיה נשלט וזהו. יבוא מדי שבוע, יבין שתפקידו לענג, לרצות, לציית ולספק, יעשה את זה על הצד הטוב ביותר, ועם הזמן השליטה גם תעמיק ותתרחב. וזה משהו שהכלוב הוא הפלטפורמה היאה לו.

צריך התאמה בדס"מית ולו"זית. סה טו. הדעות הפוליטיות שלו לא רלוונטיות ולא יהיו נושא לדיון. עולמו המוזיקלי, הלשוני, התרבותי לא חייבים להשיק לשלי. רק הלו"ז מבחינת תדירות ושעות המפגשים, והחיבור הבדס"מי שיהפוך אותם למהנים עבור שנינו. 

קשר זוגי, רגשי, רומנטי, איך שלא תקראו לו, יכול להיווצר רק עם מישהו שיש לי חיבור אישיותי, אינטלקטואלי ואידאולוגי איתו. אני רואה את זה בהכרויות הווניליות שלי ביתר שאת, אבל מוצאת גם בצ'אט בכלוב אנשים עם אינטלקט מזהיר, חיבה למשחקי מילים, עולם מוזיקלי, תרבותי, ערכי וכן הלאה שמשיק לשלי.

זה חיבור אחר לגמרי וכיף גדול. ובקשר כזה, הבדס"מ שולי עבורי. לא הכרחי אפילו. קינק תמיד אפשר להכניס. ולקשר כזה, הכלוב פחות צולח. גם כי בעיני מי שפונה אליי אני קודם כל שולטת, או אך ורק שולטת, וגם כי אין פיצ'רים שיש באתרי הכרויות וניליים, כמו תמונות, שאלות שבודקות התאמה וכולי. 

ועכשיו, שנ"צ. 

 

לפני שנה. 14 ביולי 2023 בשעה 13:52

אחרי שבועיים של חופש מהעבודה, אני סוף סוף סוג של מאוששת.

זה לא באמת חופש מלא. היה יום עבודה אינטנסיבי לפני המועד ב', פה ושם אני מלמדת שיעור פרטי, אבל בגדול, חופש.

ועכשיו, כרגיל, מתחיל לצ'עמם לי, וגם החרמנות מרימה את ראשה. אני כבר רואה איך אתחרט על זה. 

התחלתי לריב עם איזה מסגבירן באינטרנט ולבקשת האדמינית של הקבוצה חדלתי. 

מה עכשיו? 

או, פה אתםן נכנסיםות לתמונה. עזרו לי להפיג את השיעמום. שאלו אותי קושיות, שתפו אותי בקורותיכםן, הציעו לי הצעות מהוגנות יותר ופחות ומגונות פחות או יותר. 

תודהההה! 

 

לפני שנה. 5 ביולי 2023 בשעה 9:20

היום הזה פשוט הזוי. מרגישה כמו עליסה בארץ הפלאות. 

והשיא, הודעת ווטסאפ ממישהו שנפגשתי איתו לפני כמה חודשים פעם אחת, לא היה רציני, מדי פעם היה שולח הודעות עד שנמאס לי לחלוטין והבהרתי לו שלא יקום ולא יהיה. 

הוא חייב לדבר איתי. חייב. 

טוב. ביקש להתקשר. התקשר. 

מילא שהוא ביקש משהו שמפר כל כלל אתיקה קיים. המקצוע שלי לא מתערבב עם שום תחום אחר בחיי. מידור מוחלט. סרבתי והסברתי. אבל על הדרך מסתבר שהוא שיקר לי לגבי שמו (מה שחשדתי בו עוד קודם), ואחרי שהוא שיבש את שמי משלב מסוים בשיחה, הוא גם טעה במקום המגורים שלי עד שנזכר בעיר הנכונה, וחשב שבדקתי את תעודת הזהות שלו כשנפגשנו. לא אני, אמרתי לו. אני לא נוהגת לעשות דברים כאלה.

אחרי כל אלה (ועל כל אחד מאלה התעכבתי איתו, כן?) הוא עוד הציע לי להיפגש שוב. הוא עושה קורס עיסוי ומחפש מישהי להתאמן עליה. הוא זוכר ששתינו יין והיה לנו נחמד. 

כשנגמרו לי הדרכים המנומסות והתקיפות להגיד לא, ממש לא, בחיים לא ולעולם לא, hell to the know וגם לא כשחזירים יעופפו מעל הגיהנום הקפוא, חסמתי אותו.

לפני כן הוא וידא שהשיחה תישאר בינינו ולא אחשוף את זהותו. איזה זהות? הוא הרי אמר לי ששמו איקס, ובשיחה אמר שני שמות אחרים שהוא מזדהה בהם, שאני בטוחה שאף אחד מהם אינו שמו האמיתי. 

לא יאומן. פשוט לא יאומן. אני חצי צוחקת באי אמון וחצי מזועזעת עד עמקי נשמתי. 

זהו, נראה לי שעכשיו ראיתי כבר הכל. ואם לא, אני שוקלת לעקור עין. או לזמן קטרקט. 

לפני שנה. 4 ביולי 2023 בשעה 17:50

כן, רציתי ותכננתי לכתוב פוסט על טקסיות. 

השולטת מתכננת תוכניות ואלוהים צוחקת. 

יצאתי לחופש מהעבודה. בדרך כלל אני מתחילה אותו עייפה, ומתכננת להשלים במהלכו כל מיני דברים שדחיתי. סידורים, בירוקרטיה, פרויקטים בבית. 

ובדרך כלל אני לא מגיעה אליהם כי אני מורידה הילוך ונכנסת למצב sleep, אם נשתמש במונח מעולם המחשב הביתי.

הגוף השבור והמקולקל שלי אכן ישן הרבה, אבל המוח והנפש פועלים ללא לאות. בדרך כלל כבר שבוע שבועיים לפני תחילת החופש אני נתקפת פניקה מהריקנות הממשמשת ובאה. ואכן, בחודשיים האחרונים ברחתי ממנה בעיקשות, מתחילה קשר אחר קשר, מבינה תוך כדי שאני עושה את זה לא נכון, וסובלת. 

הפעם החלטתי להפסיק לברוח. כן. ריק. אין עבודה לקום אליה ולחזור ממנה קרועה, ואז רק לרצות לנוח. אין בריחה לבחור הבא. 

שוכבת במיטה ומתמודדת. מביטה לתהום בלי מורא, ישר בשחור של העין. 

הדרך עוד ארוכה, והזמן קצר. כי עוד חודש וקצת מתחיל סמסטר קיץ, והוא עסקת חבילה. חמישה ימים בשבוע, שלוש שעות רצופות כל יום, מ-12:00 בצהריים. 

אולי אאזור אומץ ואבקש מהמנהלת שלי קצת הקלות. שמרצה אחרת תלמד יום יומיים בשבוע. שתהיה לי חצי שעה הפסקה באמצע. להתחיל ב-13:00. 

כשהיא קיבלה אותי לעבודה, סיפרתי לה על המחלה שלי והמגבלות שלי. ביקשתי לא להתחיל לפני 13:00 ולא ללמד יותר משעה וחצי ברצף. והיא נענתה לבקשה. עכשיו אני לא יודעת אם היא שכחה או שזה אילוץ קשיח. גבול. דיל ברייקר. 

אבל הידיעה שהחופש הזה קצוב בזמן, ושאחריו יהיו חמישה שבועות מאתגרים, גורמת לי לרצות לנצל אותו עד תום. לנוח. לרבוץ. לא לחפש הנדימן, לא לבדוק זכאות להחזר מס, לא לכתוב שאלות על טקסט שחיברתי בזמנו. 

היום הייתי בטיפול שיאצו. ואז קרסתי לשנ"צ עמוק מני ים. מחר ב-12:00 מגיע הספר שלי. אחריו המנקה. והאוכל שמבשלים לי במיוחד, עם השליח הקבוע. נשמע מפנק, אבל אין לי כוח לאף אחד מהם. רוצה רק שיניחו לי, בלי להיות עם עין על הנייד כדי לענות להם, לפתוח להם את הדלת, לתקשר איתם וכן הלאה. 

יאללה, מתי סופשבוע? רק אז אני יכולה לאיין את העולם ולנוח על מלא. שומעת, אלוהים? פליז. 

 

לפני שנה. 3 ביולי 2023 בשעה 11:00

יש נשלטים שממש מתקשים לסתום. אומרים להם לעשות משהו, והם מרגישים צורך לומר "כן גבירתי" בזמן שהם מצייתים.

לפעמים המצב פתיר על ידי הוספת חוק בראשית הסשן בסגנון only speak when you're spoken to. לפעמים זה לא עוזר.

במקרה כזה, הפתרון הוא לקשור להם קולר ורצועה, ולצוות עליהם להחזיק את הרצועה בפה. ואז מתקבל hush puppy.

אני חושבת שלקיחת זכות הדיבור היא כלי מאד עוצמתי, במיוחד כשאני עצמי לא מפסיקה לקריין את מה שקורה. לי מותר ולך אסור. חלק מהדינמיקה. 

בכלל, פסיביות מגרה אותי. היא מראה על כניעה. לא לזוז, לא להניע את האגן, להתאפק. לתת לי להשתמש בך בלי שתפריע. פשוט תשכב, תרפה ותסתום. 

יש לי גם חיבה לטכסיות שמלווה ציות לכל פקודה או לפרוטוקולים, אבל זה כבר לפוסט אחר.

לפני שנה. 28 ביוני 2023 בשעה 15:45

אני כ"כ עצבנית על כ"כ הרבה דברים וגם לא מעט אנשים כרגע, שממש בא לי סשן של להצליף במישהו ולחבוט בו עד זוב דם. 

יש לי שק אגרוף בסלון וכפפות אגרוף זהובות ויפות. 

לא זה מה שיעזור לי. 

אני צריכה מישהו בשר ודם, בעיקר דם, לחבוט בו עם הכפפות האלה, להצליף בו עם חגורה, כולל הצד של האבזם, לפרק לו את התחת והצורה במכות. 

ואז שיירד לי, יקנח ברימינג, ויתאדה כשהוא מותיר אחריו שובל של דם ורוק למזכרת.

***

אאאאאאררררררגגגגגג

 

לפני שנה. 26 ביוני 2023 בשעה 21:22

בעקבות שיחה בצ'אט, שבה כוניתי דון קישוט נרגן.

 

מחפשת דולציניאה, מוצאת רק רוזיננטה

סנשו פנשו לצידי, רוכב לו על טרנטע

טחנות הצדק טוחנות לאט

אבל הרוח במפרשיי לא תמעט

ניצחון במלחמה הוא חלום באספמיה

אבל למי אכפת כשמנות הקרב הן במיה 

Drop the mic

לפני שנה. 23 ביוני 2023 בשעה 12:52

כשאני מלמדת, אני מסבירה הכי ברור. בעל פה. בכתב. נותנת דוגמאות. מסבירה רציונל. מוודאת הבנה. 

ועדיין, יש דברים שלוקח לחלק מהסטודנטים זמן ותרגול כדי להטמיע וליישם. או כי הם מורכבים, או כי חולף זמן בין הלימוד לתרגול והם שוכחים. או כי הם כ"כ רגילים לפעול אחרת, שהדפוס הישן שלהם מתגבר.

ואז הם מתרסקים. ואני מתפלצת. אבל אמרנו, אני אומרת בתסכול וייאוש, אמרנו שצריך לעשות א' ולא ב'. למה לא עשית א'?

לא תמיד הם יודעים לענות לי. 

בהכרויות חדשות, בול ככה. אני אומרת שמתקשרים רק כששנינו פנויים ותקשורתיים. אני אומרת שאני מעדיפה שיחה רצופה על פני הודעות ספורדיות. מסבירה שקשה לי להיות דרוכה ועם עין על הנייד. שאני שונאת להמתין. שונאת גם לייבש. 

ובמיוחד בהתחלה, אי מענה או מענה מעוכב מתפרש בעיניי גם כחוסר עניין. ומעורר אצלי את חוסר הביטחון וחרדת הנטישה. 

אני מבקשת שאם לא פנויים כרגע, לתקשר זאת ולומר מתי כן. למשל, אם שולחים לי הודעה דקה לפני שאני מתחילה ללמד, אני עונה שאני מתחילה ללמד ואהיה פנויה בשעה שבע בערב. 

אם שולחים לי הודעה כשאני כבר לא תקשורתית, אני עונה שאני כבר לא תקשורתית ואשמח לשוחח מחר בבוקר/ערב.

אז אני אומרת. עוזר? לא תמיד. 

ואז הם מתרסקים. כי אני מתעצבנת שלא עונים לי תוך כמה דקות אבל גם לא אומרים שכרגע זה לא זמן טוב, או מתי כן יהיה. ולהיות במצב של ציפייה לא ממומשת או המתנה מתיש אותי, וכשאני מותשת אני עצבנית, ומתישהו עולה לי ואני מתפרצת כמו לבה מהר געש. 

אמא שלי היתה ככה עם נציגי שירות לקוחות. היא היתה צורחת עליהם אם המתינה הרבה זמן או העבירו אותה מאד לשני או לא טיפלו בפנייה שלה. היא גם היתה תובעת עסקים וחברות כל חודש בערך. 

אני מצליחה להתאפק רוב הזמן. אבל פעם בכמה חודשים, עולה לי. ותאמינו לי, לי זה עולה יותר. אחרי כל התקף עצבים כזה אני גמורה פיזית ומאוכזבת מעצמי ומלאת חרטה. 

ז'אנר אחר של דפקטים הוא אלה שקוראים פרופיל, כאן ובפלטפורמות אחרות, אבל עדיין מתעלמים ממה שכתוב בו. יש בו מאתיים מילים על כך שאני מחפשת אהבה וזוגיות, חיבור ורגש, ועשרים מילים על מראה מועדף וטיב השליטה. בזה הם מתמקדים. 

לפעמים הגרסה מרוככת: הכל נראה להם סבבה פרט לקשר ארוך טווח. שזה כמו לכתוב למודעה של דרושים שוכרים לטווח ארוך שהדירה נראית להם אחלה והמחיר סבבה, רק שהם מחפשים סאבלט לשבועיים. 

כשאני תוהה וואט דה פאק, עונים לי שככה זה, כל אחד מתמקד במה שמושך אותו. בפלטפורמה אחרת, שבה גם הדגשתי את טיב הקשר שאני מחפשת, פנה מישהו בשאלה הכה לגיטימית, "משהו קצרצר, מתאים?". 

כשאני אומרת באופן מאד ברור לפני דייט ראשון שאני צריכה זמן מרגע שנוצר מגע פיזי עד שהוא נהיה מיני, או כשאמרתי למישהו ונילי מראש שאני כמו חתול, אוהבת שמלטפים אותי ופחות להיות הצד המלטף, הם אומרים שכן, ברור, מקובל. 

בפועל, זה לא קורה. ולא תמיד יש לי את האימפולס קונטרול להיות המבוגר האחראי או הרשות האוכפת. כשצובטים אותי, אני מצטבתת, וכשמגרים אותי, אני מתגרה. 

לא ברור לי כמה מזה זה חוסר הבנה, כמו עם הסטודנטים שלי שבאמת רוצים ליישם מה שאני מלמדת אותם כי הם מגיעים למרכז התגבור מרצונם החופשי שוב ושוב ואומרים לי כמה אני עוזרת להם, וכמה זה חרטוטים של גברים שיגידו כל מה שצריך כדי להשיג את מבוקשם. 

אלוהים עדי שאני מורה הרבה יותר טובה ומוצלחת מאישה פנויה שמחפשת קשר. יש לי כשלים, אישוז, טריגרים, פוסט טראומה. הפסיכולוגית שלי מרוויחה את לחמה ביושר. והיא מאירה לי בליינד ספוטס עם זרקור ישר לאישונים. 

ועדיין. אני מרגישה שאני מדברת ללמפה. 

אחרי התרסקות הקשר האחרון וקצר הימים שלי, שהתחיל טוב, המשיך לא טוב ונגמר רע, החלטתי לנוח קצת בזמן שאני והפסיכולוגית שלי עושות רמונט. 

אין לי את תעצומות הנפש הנדרשות להתחלה חדשה כרגע. רק לכתיבת פוסט ראשון בבלוג מזה חודש. 

שבת שלום!