המנטליסטית

כן, רציתי ותכננתי לכתוב פוסט על טקסיות. 

השולטת מתכננת תוכניות ואלוהים צוחקת. 

יצאתי לחופש מהעבודה. בדרך כלל אני מתחילה אותו עייפה, ומתכננת להשלים במהלכו כל מיני דברים שדחיתי. סידורים, בירוקרטיה, פרויקטים בבית. 

ובדרך כלל אני לא מגיעה אליהם כי אני מורידה הילוך ונכנסת למצב sleep, אם נשתמש במונח מעולם המחשב הביתי.

הגוף השבור והמקולקל שלי אכן ישן הרבה, אבל המוח והנפש פועלים ללא לאות. בדרך כלל כבר שבוע שבועיים לפני תחילת החופש אני נתקפת פניקה מהריקנות הממשמשת ובאה. ואכן, בחודשיים האחרונים ברחתי ממנה בעיקשות, מתחילה קשר אחר קשר, מבינה תוך כדי שאני עושה את זה לא נכון, וסובלת. 

הפעם החלטתי להפסיק לברוח. כן. ריק. אין עבודה לקום אליה ולחזור ממנה קרועה, ואז רק לרצות לנוח. אין בריחה לבחור הבא. 

שוכבת במיטה ומתמודדת. מביטה לתהום בלי מורא, ישר בשחור של העין. 

הדרך עוד ארוכה, והזמן קצר. כי עוד חודש וקצת מתחיל סמסטר קיץ, והוא עסקת חבילה. חמישה ימים בשבוע, שלוש שעות רצופות כל יום, מ-12:00 בצהריים. 

אולי אאזור אומץ ואבקש מהמנהלת שלי קצת הקלות. שמרצה אחרת תלמד יום יומיים בשבוע. שתהיה לי חצי שעה הפסקה באמצע. להתחיל ב-13:00. 

כשהיא קיבלה אותי לעבודה, סיפרתי לה על המחלה שלי והמגבלות שלי. ביקשתי לא להתחיל לפני 13:00 ולא ללמד יותר משעה וחצי ברצף. והיא נענתה לבקשה. עכשיו אני לא יודעת אם היא שכחה או שזה אילוץ קשיח. גבול. דיל ברייקר. 

אבל הידיעה שהחופש הזה קצוב בזמן, ושאחריו יהיו חמישה שבועות מאתגרים, גורמת לי לרצות לנצל אותו עד תום. לנוח. לרבוץ. לא לחפש הנדימן, לא לבדוק זכאות להחזר מס, לא לכתוב שאלות על טקסט שחיברתי בזמנו. 

היום הייתי בטיפול שיאצו. ואז קרסתי לשנ"צ עמוק מני ים. מחר ב-12:00 מגיע הספר שלי. אחריו המנקה. והאוכל שמבשלים לי במיוחד, עם השליח הקבוע. נשמע מפנק, אבל אין לי כוח לאף אחד מהם. רוצה רק שיניחו לי, בלי להיות עם עין על הנייד כדי לענות להם, לפתוח להם את הדלת, לתקשר איתם וכן הלאה. 

יאללה, מתי סופשבוע? רק אז אני יכולה לאיין את העולם ולנוח על מלא. שומעת, אלוהים? פליז. 

יש נשלטים שממש מתקשים לסתום. אומרים להם לעשות משהו, והם מרגישים צורך לומר "כן גבירתי" בזמן שהם מצייתים.

לפעמים המצב פתיר על ידי הוספת חוק בראשית הסשן בסגנון only speak when you're spoken to. לפעמים זה לא עוזר.

במקרה כזה, הפתרון הוא לקשור להם קולר ורצועה, ולצוות עליהם להחזיק את הרצועה בפה. ואז מתקבל hush puppy.

אני חושבת שלקיחת זכות הדיבור היא כלי מאד עוצמתי, במיוחד כשאני עצמי לא מפסיקה לקריין את מה שקורה. לי מותר ולך אסור. חלק מהדינמיקה. 

בכלל, פסיביות מגרה אותי. היא מראה על כניעה. לא לזוז, לא להניע את האגן, להתאפק. לתת לי להשתמש בך בלי שתפריע. פשוט תשכב, תרפה ותסתום. 

יש לי גם חיבה לטכסיות שמלווה ציות לכל פקודה או לפרוטוקולים, אבל זה כבר לפוסט אחר.

אני כ"כ עצבנית על כ"כ הרבה דברים וגם לא מעט אנשים כרגע, שממש בא לי סשן של להצליף במישהו ולחבוט בו עד זוב דם. 

יש לי שק אגרוף בסלון וכפפות אגרוף זהובות ויפות. 

לא זה מה שיעזור לי. 

אני צריכה מישהו בשר ודם, בעיקר דם, לחבוט בו עם הכפפות האלה, להצליף בו עם חגורה, כולל הצד של האבזם, לפרק לו את התחת והצורה במכות. 

ואז שיירד לי, יקנח ברימינג, ויתאדה כשהוא מותיר אחריו שובל של דם ורוק למזכרת.

***

אאאאאאררררררגגגגגג

בעקבות שיחה בצ'אט, שבה כוניתי דון קישוט נרגן.

מחפשת דולציניאה, מוצאת רק רוזיננטה

סנשו פנשו לצידי, רוכב לו על טרנטע

טחנות הצדק טוחנות לאט

אבל הרוח במפרשיי לא תמעט

ניצחון במלחמה הוא חלום באספמיה

אבל למי אכפת כשמנות הקרב הן במיה 

Drop the mic

כשאני מלמדת, אני מסבירה הכי ברור. בעל פה. בכתב. נותנת דוגמאות. מסבירה רציונל. מוודאת הבנה. 

ועדיין, יש דברים שלוקח לחלק מהסטודנטים זמן ותרגול כדי להטמיע וליישם. או כי הם מורכבים, או כי חולף זמן בין הלימוד לתרגול והם שוכחים. או כי הם כ"כ רגילים לפעול אחרת, שהדפוס הישן שלהם מתגבר.

ואז הם מתרסקים. ואני מתפלצת. אבל אמרנו, אני אומרת בתסכול וייאוש, אמרנו שצריך לעשות א' ולא ב'. למה לא עשית א'?

לא תמיד הם יודעים לענות לי. 

בהכרויות חדשות, בול ככה. אני אומרת שמתקשרים רק כששנינו פנויים ותקשורתיים. אני אומרת שאני מעדיפה שיחה רצופה על פני הודעות ספורדיות. מסבירה שקשה לי להיות דרוכה ועם עין על הנייד. שאני שונאת להמתין. שונאת גם לייבש. 

ובמיוחד בהתחלה, אי מענה או מענה מעוכב מתפרש בעיניי גם כחוסר עניין. ומעורר אצלי את חוסר הביטחון וחרדת הנטישה. 

אני מבקשת שאם לא פנויים כרגע, לתקשר זאת ולומר מתי כן. למשל, אם שולחים לי הודעה דקה לפני שאני מתחילה ללמד, אני עונה שאני מתחילה ללמד ואהיה פנויה בשעה שבע בערב. 

אם שולחים לי הודעה כשאני כבר לא תקשורתית, אני עונה שאני כבר לא תקשורתית ואשמח לשוחח מחר בבוקר/ערב.

אז אני אומרת. עוזר? לא תמיד. 

ואז הם מתרסקים. כי אני מתעצבנת שלא עונים לי תוך כמה דקות אבל גם לא אומרים שכרגע זה לא זמן טוב, או מתי כן יהיה. ולהיות במצב של ציפייה לא ממומשת או המתנה מתיש אותי, וכשאני מותשת אני עצבנית, ומתישהו עולה לי ואני מתפרצת כמו לבה מהר געש. 

אמא שלי היתה ככה עם נציגי שירות לקוחות. היא היתה צורחת עליהם אם המתינה הרבה זמן או העבירו אותה מאד לשני או לא טיפלו בפנייה שלה. היא גם היתה תובעת עסקים וחברות כל חודש בערך. 

אני מצליחה להתאפק רוב הזמן. אבל פעם בכמה חודשים, עולה לי. ותאמינו לי, לי זה עולה יותר. אחרי כל התקף עצבים כזה אני גמורה פיזית ומאוכזבת מעצמי ומלאת חרטה. 

ז'אנר אחר של דפקטים הוא אלה שקוראים פרופיל, כאן ובפלטפורמות אחרות, אבל עדיין מתעלמים ממה שכתוב בו. יש בו מאתיים מילים על כך שאני מחפשת אהבה וזוגיות, חיבור ורגש, ועשרים מילים על מראה מועדף וטיב השליטה. בזה הם מתמקדים. 

לפעמים הגרסה מרוככת: הכל נראה להם סבבה פרט לקשר ארוך טווח. שזה כמו לכתוב למודעה של דרושים שוכרים לטווח ארוך שהדירה נראית להם אחלה והמחיר סבבה, רק שהם מחפשים סאבלט לשבועיים. 

כשאני תוהה וואט דה פאק, עונים לי שככה זה, כל אחד מתמקד במה שמושך אותו. בפלטפורמה אחרת, שבה גם הדגשתי את טיב הקשר שאני מחפשת, פנה מישהו בשאלה הכה לגיטימית, "משהו קצרצר, מתאים?". 

כשאני אומרת באופן מאד ברור לפני דייט ראשון שאני צריכה זמן מרגע שנוצר מגע פיזי עד שהוא נהיה מיני, או כשאמרתי למישהו ונילי מראש שאני כמו חתול, אוהבת שמלטפים אותי ופחות להיות הצד המלטף, הם אומרים שכן, ברור, מקובל. 

בפועל, זה לא קורה. ולא תמיד יש לי את האימפולס קונטרול להיות המבוגר האחראי או הרשות האוכפת. כשצובטים אותי, אני מצטבתת, וכשמגרים אותי, אני מתגרה. 

לא ברור לי כמה מזה זה חוסר הבנה, כמו עם הסטודנטים שלי שבאמת רוצים ליישם מה שאני מלמדת אותם כי הם מגיעים למרכז התגבור מרצונם החופשי שוב ושוב ואומרים לי כמה אני עוזרת להם, וכמה זה חרטוטים של גברים שיגידו כל מה שצריך כדי להשיג את מבוקשם. 

אלוהים עדי שאני מורה הרבה יותר טובה ומוצלחת מאישה פנויה שמחפשת קשר. יש לי כשלים, אישוז, טריגרים, פוסט טראומה. הפסיכולוגית שלי מרוויחה את לחמה ביושר. והיא מאירה לי בליינד ספוטס עם זרקור ישר לאישונים. 

ועדיין. אני מרגישה שאני מדברת ללמפה. 

אחרי התרסקות הקשר האחרון וקצר הימים שלי, שהתחיל טוב, המשיך לא טוב ונגמר רע, החלטתי לנוח קצת בזמן שאני והפסיכולוגית שלי עושות רמונט. 

אין לי את תעצומות הנפש הנדרשות להתחלה חדשה כרגע. רק לכתיבת פוסט ראשון בבלוג מזה חודש. 

שבת שלום! 

בפרופיל שלי כתוב שאני אישה של מילים ושפה.

זה נכון בהמון אופנים ורבדים. זה אומר שקשה לי עם אנשים עילגים ועם טעויות שפה ברמה של דם מהעיניים, שאני מוקסמת משפות שונות, ששימוש יצירתי בשפה יכול לרגש ולשמח אותי באופן חסר פרופורציה, ושכבר קרה שבשלוש לפנות בוקר בצ'אט הכללי הסברתי לציבור הרחב את כללי התעתיק מאנגלית לגבי ט' ות' (תאשימו את פורסט וויטאקר, לא ווית'אקר) ואפילו זכיתי לתגובה אוהדת ממישהו, שהפכה אותי לשלולית מאוהבת.

אז הנה דוגמה שלא קשורה לבדס"מ אבל קשורה אליי ולמי שאני. 

"החיים שלך דבש, פו", נער איה.

"זה חמור מאד שאתה חושב ששלך לא", ענה לו פו.

"איך הבנת את זה מטקסט בלבד? בלי לשמוע נימה? אפילו אימוג'י לא שמתי כרמז".

"זה חוק פו", פסק הדב הנבון.

"לא סתם דבש, דבש ניגר!", הכריז איה.

"אאוץ', איה. יש מילים שאסור להגיד. גם לא לכתוב. אותך לצוקי שיקפיא לך את החשבון". 

"חחח... אני שם את כולכם בכיס הקטן", התערב רו בשיחה בשחץ אופייני לנערים לא נוערים.

"כל השיחה הזו היא טיגר נוראי, בבקשה תפסיקו", ייבב טיגר.

החלומות שלי מרהיבים. חלקם סרטים עלילתיים באורך מלא, אחרים הרפתקאות בארצות שלא קיימות במציאות, אפילו היה לי חלום על מערכון התוכי המת של מונטי פייתון פעם. 

לפעמים אין לי מושג מה תת המודע שלי מנסה לומר לי. ולפעמים הסבטקסט כ"כ קרוב לטקסט, ההסוואה כ"כ קלושה, שאני מבינה הכל מיד. 

ובחלומי, אני צריכה לטוס לאנגליה לשני אודישנים לקמפיין דוגמנות שאמא שלי סידרה לי. היא מודיעה לי על כך בבוקר, ולמרות שעוד לא הזמנתי טיסה, ולא ידעתי מתי הטיסה הקרובה ואם הלו"ז יסתדר, אני מתקשקשת עם מה ללבוש כדי להראות טוב. הבנתי שאאוטפיט שפעם נראה נפלא נראה כעת פחות טוב, אבל לא כי עליתי במשקל אלא כי החזה שלי נכנע לכוח הכבידה. למעשה, די התרשמתי מהגוף שנשקף במראה מבחינת משקל ומוצקות. ואז ביליתי מלא זמן בחיפוש בגד ספציפי מוצלח שיתאים לי שזכרתי שנמצא בבית, ואמא שלי עזרה לי אבל בעצם לא. מצאתי רק בגדים דומים. מכוערים.

מתישהו אחותי ואחי הצטרפו, הזכירו לי שיש עוד דברים שצריך להתכונן אליהם באודישן פרט ללבוש, ושאלו באיזו שעה האודישנים.

בשלוש.

עכשיו 15:40, הם הביטו בי בתערובת של זעזוע וחוסר הבנה.

נו, אז פספסתי, אמרתי להם. הצער וההקלה שחשתי היו חצי חצי.

לי מאד ברור על מה החלום. תוהה אם גם לכם. 😉

מקרא:

אודישן = דייט

הצלחה באודישן = דייט מוצלח

קמפיין = מערכת יחסים

השעה ביום = הגיל שלי ומעבר הזמן

חיפוש אחר בגד שמתאים לי כרגע = חיפוש אחר בן זוג שמתאים לי במצבי, גילי, מראי וכולי

מציאת בגדים דומים אך מכוערים = למה להעליב? לא הכל צריך לכתוב במפורש.

התמקדות בבגד על חשבון בירור לוח טיסות והזמנת טיסה, חוסר התכוננות לכל דבר אחר שייבדק באודישן = למה להעליב? לא נחשפתי מספיק עמוק ורקוב כבר ככה?

שכחתי משהו? 🤔

ב-1992 יצא סרטו של הבמאי קמרון קרואו Singles, שם שהוא כפל משמעות על פנויים פנויות ועל תקליטים בני שיר אחד (לא כולל צד ב'). הסרט עסק בסצנת הגראנג', ושיחקו בו בין היתר מאט דילון הנפלא וברידג'ט פונדה.

הדמויות שלהם היו מעורבות רומנטית, אלא שהוא גם היה בלהקה ולא ממש השכיל לחלק את זמנו היטב ביניהן. 

בהתחלה, היא לא ידעה את נפשה וניסתה להיות איתו, במחיצתו ובראש מעייניו בכל דרך. 

מתישהו, השבח לאלה, עבר לה. היא צבעה רהיטים על הגג, העסיקה את עצמה וחיה את חייה בסיפוק.

אחרי שבוע פלוס של התאבססות לא אופיינית וחוסר יכולת לשחרר, גם אני הגעתי סוף סוף למנוחה ולנחלה. אין לי גג, אין לי צבע, ויש לי שתי ידיים שמאליות, אז לא אחת לאחת פונדה (בדיוק כפי שתמונת הפרופיל שלי נבחרה ממאגר התמונות של הכלוב עקב סיבות שאינן מידת הדמיון שלי ללארה קרופט). אבל ארגון וסידור, הפרדת פסולת למחזור לחמישה פחים שונים, שינה מרובה ומנוחה עמוקה, בהחלט כן. 

ובזמן שמשיח לא בא, ומשיח גם לא מטלפן, חמורו נוער בקולי קולות ומותיר אחריו גללים. מי שהולכת לחפש אתונות, שתצטייד בשקית ויעה, ובל תשלה עצמה שתמצא מלוכה. או מנוחה. 

שבת שלום! 

ונילים:

סלינו על כתפינו

ראשינו עטורים

בדס"מ:

אם זר קוצים כואב

זה מה שאת אוהבת

אלך אל המדבר 

ושם אלמד לכאוב

חג ביקורים(!) ולקטוז שמח! 

יצא לי להיפגש לאחרונה פעמיים עם מישהו מהכלוב. דווקא לא נשלט. וממילא לא רציתי להיפגש איתו לסשן. ובאמת, לא היה סשן. 

מה כן היה? הכל מהכל. אבל בעיקר מוזיקה וזרימה.

אני מאד אוהבת מוזיקה. אני חיה ונושמת מוזיקה. מוזיקה היא משוש חיי ובבת עיני. אפילו יותר משפה.

בגיל 41 התחלתי ללמוד פיתוח קול ותופים. יש לילות שבמקום לישון אני צופה בקליפים כל הלילה. אני מעבה את הפלייליסט שלי, שמונה כרגע 600 שירים, כל יום.

אבל אני אוהבת מוזיקה מאד ספציפית. מאד מאד ספציפית. למצוא אנשים שחולקים איתי את האהבה הזו זה נדיר מאד. כנ"ל לגבי ספרות, קולנוע, סדרות טלוויזיה ואמנות. זה רובד אחר לגמרי של חיבור. 

אז הבחור מוזיקאי שחובב אותם ז'אנרים כמוני, והיכולת לדבר על מוזיקה ולרפרר בכל משפט לשורה משיר, ולדבר על ההרכבים המשתנים של להקה מסוימת, כשברקע יש מוזיקה מהסוג הנכון, כל זה היה פנטסטיק. 

בפגישה השנייה דווקא קולנוע ובמאים שהם auteurs היו במוקד השיחה. קראתי פוסט שלו על אחד כזה בזמן הפגישה, והוא קרא פוסט שלי על אחר. הוא אינטליגנטי מאד, הניתוחים שלו מעמיקים ומדויקים, והוא נהנה מאד מהחיבור האינטלקטואלי שלנו. 

אני הגעתי על תקן המכילה המעצימה והמחבקת. לא הצלחתי להישאר שם. ולמדתי בדרך הרבה על עצמי ועל הגבולות שלי. 

מינית אנחנו לא מתאימים בשיט. כמו נחליאלי וצלופח, בערך. אבל האינטימיות הפיזית היתה נעימה לשנינו. 

והרגשתי שרואים אותי ואוהבים מה שרואים. לא חיצונית. אנושית. בפעם הראשונה הייתי אצלו חמש שעות, והוא ארח אותי ממש יפה, והלכתי כשנהיה מאוחר והייתי עייפה מאד. 

בפעם השנייה הייתי שם שלוש וחצי שעות, כשחצי השעה האחרונה היתה חוויה טראומטית והסתיימה בכך שהוא התעצבן עליי (בצדק מוחלט, אגב) והעיף אותי מהבית ומהחיים שלו. יחסית למי שנכנסה אליהם על הטיקט של מי שמעריצה ומקבלת לא סייג, הייתי שיפוטית ולא קשובה. 

עכשיו, פיצוץ כנראה היה קורה במוקדם או במאוחר כי אנחנו נמצאים בקטבים פוליטיים מנוגדים. וכי הוא תמונת מראה שלי בהרבה מובנים, ולא רק החיוביים. וכי אני פחות קדושה נוצרית ויותר אישה דעתנית ממה שאני אוהבת להודות. 

אבל הבנתי שזה מה שחסר לי. חיבור. מפגשים שנעים מסקס לשיחה לאוכל לעישון לסקס למוזיקה לנגיעה רכה בנקודות כואבות וחוזר חלילה. מישהו שיקרא פוסט שלי על פול תומס אנדרסון אחרי שהרצה לי חצי שעה על במאי אחר, שיגיד לי איך לגעת בו אבל יקבל "לא!" בהבנה כשהוא חוצה גבולות שלי, ולא יתבאס כשאני מפסיקה כי התעייפתי. 

שאחרי אורגזמה הווייב לא ידעך או ישתנה אלא יזרום בטבעיות לשיר הבא, לבדיחה הבאה, לג'וינט או לכוס הקולה הבאה. 

בשבוע הזה היו לי גם שני סשנים מוצלחים מאד עם שני נשלטים משובחים. צייתנים ומענגים. אורגזמות פצצה. כיף כיופאק. 

אבל זה מה שזה היה: סשנים. למרות כל השיחות לפני שיצרו רושם של חיבור. והדעיכה אחר כך היתה מאכזבת כרגיל אבל לא עוררה בי אפילו קמצוץ מהכאב והגעגוע והכמיהה העזה לשחזר את החווייה עם האיש שלא העניק לי אורגזמה ולא התחשב בכך שלא מעניין אותי לראות אירוויזיון. 

האיש שקלט תוך שנייה למה הספר של ניק הורנבי נקרא About A Boy, ושידע על איזו הופעה בלתי נשכחת של פרינס דיברתי גם אם הוא לא זכר שהשם של הבן של ג'ורג' הריסון שדומה לו כמו שתי טיפות מים הוא דאני. 

האיש שאמר לי כשהתלבשתי אחרי שגמר שאחזור למיטה ולא אתנהג כאילו אנחנו זרים אחרי שחלקנו אינטימיות. ושבד בבד, נלחם מולי כל אינטש מהדרך כשניסיתי לפתוח איתו פצעים מהעבר, וברח למקומות משפילים שלא עשו עליי רושם בכלל. 

כנראה שזה מה שאני צריכה. לא נשלט. וכנראה שבכלוב לא אמצא אותו. גם לא באתרי הפייסבוק הבדס"מיים שאני פעילה בהם ושמניבים זרם פניות עיקש ועכור וצורם וקקפוני במקום דיסטורשן גיטרות בועט שמעלה חיוך על פניי. 

אוף.