|
|
|
אני פונה לחוכמת ההמונים.
בכל אתרי ההכרויות שאני מנויה בהם, אין לי אף תמונת גוף. רק תמונות פנים. אני מבינה את הערך של תמונת גוף. הבעייה היא שאני צלמת איומה. כשאני מנסה לצלם תמונת גוף מול המראה, התוצאה לא משקפת ומאד לא מחמיאה.
יותר חשוב לי שהיא תהיה משקפת מאשר מחמיאה. אמת בפרסום זה חשוב.
איך פתרתםן את הבעייה הזו? צילמו אתכםן? אתםן משתמשיםות בתמונות ישנות מאיזה טיול?
הכי לא בא לי סלפי עם מצלמה במעלית.
תודה ותבוא על ראשכםן הברכה.
Why men great 'til they gotta be great?
ולפניה, אמרה את זה אישה גדולה אחרת. מזי כהן.
מילים יפות ללא כיסוי.
אני חזק באנלוגיות ובמטפורות, אני. את התזה שלי כתבתי על מטפורות. הכותרת שלה ארוכה ומשמימה, אבל התוכן דווקא נחמד.
באחד הפוסטים הקודמים השוויתי את חגיגת ליל הסדר לקשר עם נשלט. היום האנלוגיה היא מחושים ומכאובים.
מאז שחליתי בתסמונת התשישות הכרונית, כל יום מביא איתו הפתעה. לפני חודשיים סובבתי את הקרסול, אחר כך התחלתי לחרוק שיניים במידה שחייבה טיפול שורש כדי להציל שן, שבועיים אחר כך התחלתי להרגיש כאב ונוקשות בנקודה מסוימת בגב, שגם נצבעה בכחול ואדום. הלכתי לרופאה. אבצס. כבר לקראת סיום, למעשה. בעודו דועך לו ומתמעט, קמתי היום עם כאב בזרוע שמאל.
והבנתי שככה זה יהיה מעתה והלאה. זה יחלים, ההוא יתרפא, יצוץ משהו אחר. ברוך השם, רמ"ח אברים ושס"ה גידים יש לי, וכל אחד מהם יכול להישבר, להזדהם, לכאוב או לשבוק.
זה לא משנה מה אעשה. אנוח, אטפל, אדאג, אזהר. הגוף לא מתפקד כמו גוף בריא.
הבטחתי אנלוגיה. ככה זה עם נשלטים. עם כל אחד יש משהו אחר. אחד אני מגלה ששיקר לגבי מצבו המשפחתי, השני ממדר את הצד הנשלט שלו ואותי משאר חייו, השלישי ככה והרביעי ככה.
והרושם הוא שלא משנה מה אעשה. כמה מנגנוני בקרה וסינון אפעיל. בכמה גלאי שקרים ומתכות אצטייד. תמיד יהיה משהו שיפיל את הקשר המתהווה.
אז מה עושים? חיים. יש ברירה? הלכתי לעבודה עייפה כמו שריונר אחרי לילה לבן, עבדתי עייפה, חזרתי הביתה וזחלתי למיטה, וכשאני לא זזה, הזרוע פחות כואבת.
כשיש לי כח, אני נכנסת לצ'אט, פעם בירח כחול, מתפתחת שיחה נורמלית עם מישהו, כשמרקורי לא בנסיגה, החלפת התמונות עוברת בשלום, כשהכוכבים מסתדרים, ממשיכים לדבר בטקסט ובטלפון, מתאמים ציפיות, והכל נראה סבבה, ואז נפגשים, לפעמים אפילו כמה פעמים, ואז זה מסתבך ונגמר.
מלקקים את הפצעים, נוצרים את הזכרונות הטובים, וממשיכים. יש ברירה?
האחרון אגב, שיקר לגבי גילו. 18 שנה הפרש בין הגיל האמיתי לגיל שהוא הציג את עצמו. האבצס בגב כאב פחות מהגילוי הזה.
מחר עובדת מהבית. נחמות קטנות. גם זה משהו.
מכורה לסרטון הזה. מכורה.
הבחור הוא ריצ'י בלאק. אם הוא רק היה קצת יותר נמוך, הוא היה מושלם.
ונראה לי שהוא יותר נהנה ויותר משקיע בחברה.
https://www.xvideos.com/video30177981/stacy_sweet_and_norah_nova_can_i_borrow_him_
הפעם האחרונה שהיה לי סקס ונילי טוב היתה לפני יותר משנה.
הפעם האחרונה שהיה לי סקס ונילי היתה לפני שלוש שעות.
רוב הדייטים הווניליים שלי נראים מצוין, לפחות בעיניי, הם איכותיים ואינטליגנטיים, ויש בינינו חיבור ודיבור טוב.
אבל ברוב המקרים, מרגע שנוצר מגע פיזי, הם ממהרים מדי לקחת אותו (ואותי) למיטה. ושם, הפורפליי כנראה לא מספיק לי כי למרות שאני מגורה מאד, ורטובה, החדירה מכאיבה לי. ולא משנה באיזו תנוחה.
והם לא יודעים לספק אותי. חלקם מתאכזבים מכך שאני לא יורדת להם, רובם לא יורדים לי, ומרגע שגמרו, הם לא חושבים על כך שאני טרם גמרתי ושזה מתפקידם לסייע לי בכך.
ובעצם, כשאני חושבת על הפעם הזו לפני שנה פלוס, הסקס לא היה לגמרי ונילי. יותר מתחלף. והוא באמת היה משהו מיוחד, הבחור. שחקן, יפהפה, מתוק, אדם טוב.
אני חושבת שעבורי, סקס בדס"מי - סקס במובן חדירה - מהנה יותר כי אני מכתיבה את הקצב. מרגע שנוצר מגע פיזי ראשוני ועד לחדירה עובר הרבה יותר זמן, לפחות שעה. ואני גם מכתיבה כל תנועה במגע הזה, אז הוא נעים לי במקסימום. אז כשמגיעים לסקס, אני נהנית ממנו ברמה של מבחינתי, להמשיך לנצח. ליתר דיוק, עד שאני רוצה לגמור, ואז הנשלט יצטווה לצאת ולעזור לי לגמור איך שאנחה אותו.
נראה לי שאני צריכה לתקשר את זה לדייט הוונילי הבא, בהנחה שיהיה כזה לפני שאמות בשיבה טובה. שאני צריכה מגע פיזי הדרגתי, והרבה הכנה לפני הסקס.
נותרתי הערב כשחצי תאוותי בידי. ועדיין, היה ערב ממש מהנה, נעים, נינוח. שיחה עמוקה וכנה, חיבוק שהצעתי לו כשהוא הזדקק לו, וארוח למופת.
לילה טוב!
באחד הפוסטים שלי, כתבתי באחת התגובות את הטלגרם שלי.
השתגעת? כתבה לי ברייה אהובתי, שבינתיים שוב פרשה מהכלוב והותירה את כולנו מיותמים ומופסדים. יציפו אותך בפניות.
אני זו לא את, הזכרתי לה בפעם המאה.
ואכן, שקט תעשייתי עד לפני שבועיים בערך. פנתה אליי מישהי מבאות הכלוב, החמיאה לי על פוסט שכתבתי ששיקף את תחושותיה, ושוחחנו קצרות.
היא חיפשה חברה. מישהי להיפגש איתה לשיחה וקפה. אני מחפשת דברים אחרים. חברות יש לי די והותר.
בשבועיים לאחר מכן היא שלחה עוד שתי הודעות, שלא עניתי עליהן.
ואז בסופ"ש האחרון היא שלחה הודעה שהיא נפגשה עם חברים, שאחד מהם גם סובל מתסמונת התשישות הכרונית והתגבר עליה וחשבה עליי. היא גם תהתה מה איתי כי נראה שהאדמה בלעה אותי.
כתבתי לה שאי אפשר להתגבר על תסמונת התשישות הכרונית כפי שאי אפשר להתגבר על אסתמה, פסוריאזיס, מחלת קרוהן או כל מחלה כרונית אחרת. הוספתי גם שהסברתי לה שהצרכים שלנו שונים.
וואו.
אם עד כה חשבתי שרק נשלטים לא מגיבים טוב לדחייה, טעיתי בענק.
היא כתבה שהוא לא התגבר על המחלה אלא על התסמינים, אבל שלשם כך דרושים אופטימיות וראש פתוח, שאת שניהם בבירור אין לי. ולא ברור לה על אילו צרכים שלה אני מדברת כי כל השיחה הקודמת נסובה עליי ועל הצרכים שלי.
כהרגלם של אנשים שמשתלחים, היא סיימה באיחולי טוב קסום.
עד עכשיו לא הבנתי מה היה שם. היא אמרה לי את הכינוי שלה בכלוב. היא אכן מי שהיא טוענת שהיא. אבל היא גם כתבה דברים שלא תאמו חלק ממה שכתוב בפרופיל ובבלוג שלה.
אני תוהה אם היא באמת רצתה שנהיה חברות או שהיתה שם אג'נדה נסתרת.
כ"כ הרבה שנים הייתי תמימה ונאיבית, האמנתי למה שאנשים כתבו ואמרו, ונכוויתי מכך. למשל, אנשים ששיקרו לגבי מצבם המשפחתי, וגיליתי זאת בדרכים שונות. חשבתי שאני מתקשרת היטב את הרצון שלי בקשר יציב ורגשי, והתאכזבתי לגלות שזה לאו דווקא מובן לבני שיחי באותו האופן.
עכשיו אני קצת יותר מחושבת וזהירה. ועם כל בואי לעולם ההכרויות בלב פתוח ונפש חפצה, אני לא מגיעה אליו נואשת. כשאני משיבה את פניהם של אנשים ריקם, אני עושה זאת בנחמדות ועם הסבר. שיחות היכרות נועדו לבדוק התאמה. התאמה אינטלקטואלית, אישיותית, בדס"מית ופיזית. התאמה ברמת הקשר שכל צד מחפש. ואם אין כזו, מסיימים את השיחה באופן בוגר ומכבד.
ולמה דווקא היום אני כותבת את הפוסט הזה? כי ליל הסדר.
22 שנים בן זוגי ואני היינו יחד. עשרים מהן עשינו סדר אצל הוריו בצפון. מאחר שרק אני נוהגת, נהגתי צפונה בפקקים וחזרה הביתה מאוחר בלילה. היה מתיש, אבל החברותא היתה לעילא ולעילא, וזמן האיכות שלנו בדרך, מאזינים למוזיקה ששנינו אוהבים בפלייליסט של אחד מאיתנו, משוחחים ומעבירים שירים שאחד מאיתנו לא אהב, היה כיף.
עם פרוץ הקורונה לא נסענו צפונה יותר כי חלק מהקרואים לא היו מחוסנים, ואחריה כבר לא היה ליל סדר בצפון כי אחד מהוריו חלה בקורונה, אושפז, הורדם והונשם.
ואז נפרדנו. קצת אחרי ליל הסדר בשנה שעברה.
אז ליל הסדר מקביל לקשר. הייתי שמחה מאד לחגוג אותו עם אנשים אהובים, גם אם רחוקים, גם אם אני צריכה להסיט מבט מהרגל הקרושה כדי לא להיגעל, וגם אם ריח הכבד הקצוץ לא בא לי, הצמחונית, טוב.
אבל אין כזה.
הוזמנתי על ידי חבר טוב לחגוג את ליל הסדר איתו ועם הוריו, אחיו ואחייניו. מאחר שהם חוגגים חמש שעות, כולל קריאת ההגדה גם אחרי האוכל, ומסיימים אחרי 2 בלילה, ומאחר ששני הוריו כבדי שמיעה, ויתרתי.
אז אני לבד הערב. אבל מבחירה. כי ההצעה שקיבלתי, ואני אסירת תודה עליה, נשקלה ונדחתה.
אז ככה עם נשלטים. לא בכל מחיר. פשרה היא הכרחית, ברור. אבל לא נראה לי שאתן צ'אנס לי' לוין, ש' רוטמן או ב' סמוטריץ'. אם רק אלה פונים אליי, אעדיף להישאר בגפי.
ואם סרוב או דחייה מנומסים זוכים לעלבונות והתקף זעם, מה חבל. זה רק גורם לי להטיל ספק בכנות המחמאות שהורעפו עליי קודם.
חג שמח וטעים, גם לאשכנזים שבינינו. בקניידעלך תנוחמו.
המחלה הכרונית שאני סובלת ממנה נקראת תסמונת התשישות הכרונית. באנגלית, ME/CFS.
השם מטעה. הלוואי והיה מדובר בתשישות בלבד. בפועל, מדובר במחלה שמשפיעה על כמעט כל מערכת בגוף באופן חמור ואינדיבידואלי. רופא השיניים עשה לי פעם היימליך, ומזמן נואש מלהבין למה הפה שלי מתנהג איך שהוא מתנהג.
קל לגוף שלי להתקלקל וקשה לו להחלים. והוא אף פעם לא מחלים לחלוטין.
ואם זה לא מדכא מספיק, המחלה נדירה כך שמעט מאד רופאים מכירים אותה, היא לא מובנת כי לא נערכים עליה מספיק מחקרים, אין לה מזור, והתסמינים כאמור, משתנים מחולה לחולה.
לפני שבועיים וחצי, הלכתי לתומי ברחוב סלול וסובבתי את הקרסול בלי שום סיבה נראית לעין. זה קרסול שמדי פעם אני נוקעת, אבל לרוב כשיש היגיון כלשהו כמו טיול שטח, קרי, אדמה לא ישרה, או עקבי פלטפורמה, כשזה עוד היה דבר.
אחרי יומיים הלכתי למוקד החירום לצילום כי חברי הפייסבוק שלי האיצו בי, ובצילום התגלה שבר. האורתופד גיבס אותי והמטיר עליי הוראות, איסורים ואזהרות.
עכשיו חיננית מעולם לא הייתי. הגחתי לאוויר העולם עם רגליים עקומות, שגיבסו כשהייתי תינוקת. גדלתי עם מדרסים. הרסתי במו רגליי הופעת סיום של חוג ריתמיקה בסוף כיתה א', ואמי המאוכזבת הקפידה לשלוח אותי לחוגי כתיבה, דרמה, שחמט ונגינה מאז.
כולם גרמו פחות נזק סביבתי פרט לחוג הכינור, שהוריד את ערך הבתים בשכונה ובחולון כולה, והפך אותי ללא מאד פופולרית במשחקי גומי וקלאס כשירדתי לשחק.
אבל אני סוטה(!).
הביאו לי קביים מיד שרה. ניסיונותיי להלך עימם כמעט עלו לי בלשבור את הרגל השנייה. המנקה שלי, לרוב אישה נחמדה ותומכת, ייחסה את הקושי למשקלי. לא חבטתי בה עם הקביים. ניסיתי להסביר לה מה זה תסמונת התשישות הכרונית בפעם העשירית בערך ודידיתי למיטה.
אז דרכתי על הרגל. בלית ברירה. חששתי שאני גורמת לעצמי נזק, אבל מה יכולתי לעשות? להזעיק את סופרמן שיישא אותי במעופו?
למרבה המזל, שבוע לאחר המעידה ראיתי אורתופד שהביט בצילומים, בדק את הרגל ובישר לי שזה השבר הכי זעיר ומינימלי שהוא ראה. זה נקע מנופח (להבדיל מנפוח), הוא אמר. תעברי למייצב קרסול, תגזרי את הגבס, תדרכי על הרגל, תחזרי ללמד בקמפוס ולא בזום. יעשה לך טוב לראות אנשים.
לכאורה, סוף טוב הכל טוב. אלא שכאן נכנסת מחלתי הארורה לתמונה. בפעם השלישית תוך שנתיים, התחילו כאבי שיניים מהגיהנום. לקח לי קצת זמן להבין מה קורה כי בדרך כלל משהו בגוף שלי נוקשה, כואב, שטוף דם או משובש, אבל כשהבנתי, חשתי למרפאת השיניים.
רופא השיניים שלי תלש שערות וניסה להראות לי איפה הצחצוח שלי לא מושלם. קראנו לשיננית שראתה אותי שבועיים וחצי לפני כן ונתנה לי מחמאות על התחזוק. שיננית שאני מבקרת כל שלושה חודשים. איך הדרדר מצב שן אחת כ"כ מהר? ואיך הצטברה אבנית כ"כ מהר? ואיך יש ניצני דלקת בכל מיני אזורים? כי. יש. לי. פאקינג. מחלה. כרונית. מגבילה. רב. מערכתית.
רופא שיניים שלא מכיר אותי שהזדמן לשם אמר לתומו שאולי אני לא מצחצחת שיניים טוב או מספיק כי אני עייפה. ובכן, לא הייתי מספיק עייפה כדי להימנע מלצעוק עליו. רבאכ, האשמת הקורבן הזו ממש לא לעניין. אתה לא מכיר את המחלה, מסיק מהשם שלה וממצב פי מסקנות שגויות, ומסגביר לי, שמבועתת גם ככה מכל מה שקורה, שהשיניים שלי התלבשו חשוף מדי?
רופא השיניים למוד הסבל שלי הפריד בינינו והחל טיפול שורש. אפילו הצלחנו לעשות צילום לראשונה מזה כמעט שנה בלי שרפלקס ההקאה המפותח שלי ימנע זאת. זה דרש עזרה מרפלקסולוגית, תובנה שלי לגבי הזווית המדויקת שהראש שלי צריך להיות מוטה אליה ומספר נסיונות, אבל היי. גרייט סקסס.
הגעתי הביתה טוטאל לוס. ביומיים הבאים הייתי חלשה ושברירית. גם נפשית. נאלצתי לעבוד וללמד כרגיל ובמקביל לנסות לקדם תור לפיזיותרפיה ועוד בירוקרטיה רפואית.
אחרי יומיים המשיכו את טיפול השורש וסיימו אותו.
ומאז זה נמשך ונמשך. מרגישה טוב יותר, נהיית קצת אופטימית, ואז הגוף קורס, ויש כאבים אחרים, ואני לא מבינה בדיוק מה קורה, וישנה רע בלילה, וקורסת ביום, ובמקביל יש דברים נחמדים והצלחות מקצועיות מרשימות כי אני מורה ומרצה מעולה, והפסיכולוגית שהמליצו לי עליה והתקשרה תוהה אם אני דוברת אנגלית כשפת אם מרוב שהאנגלית שלי טובה, ואני חווה רגעי שלווה וחסד כשהיום נגמר ואני במיטה אחרי מקלחת חמה, והקרסול כבר לא נפוח, והשגתי תור לפיזיותרפיה.
אלה הם חיי. כשזה יעבור, יגיע משהו אחר. וכשיהיה קושי שעבור רוב האנשים הוא מציק אך מינורי בחיים, כמו שיפוץ מרעיש אצל השכנים, אני שוב אצטרך להתמודד, ויהיה לי קשה מאד כי אני רגישה לרעש ולאור. וזה לא ישתפר לעולם.
אני תוהה אם בכלל ראלי לקיים קשר רגשי בדס"מי מיני רגשי יציב חצי רומנטי זוגי חלקית ככה. וואלה, לא יודעת. עד כה המצב שלי לא היווה בעייה עבור נשלטים. נפגשים אצלי, רוב הזמן הם מתזזים ואני נייחת גם ככה, מטבע הדינמיקה, ואין לי שום צורך בבילויים או שנת לילה יחד.
חברים שלי מנסים לעודד אותי בכך שקוגנטיבית, אני חדה כתמיד, כלומר חדה כתער. שיש גם אצלי תקופות טובות יותר ורגועות יותר. שאני מתמודדת עם הכל באופן מעורר השתאות.
זה קצת כמו להיות מהנשלטים המפוצלים האלה. קושי לקבל שאני גם חולה כרונית מוגבלת עם איכות חיים ירודה ויכולת לנהל חיים חלקיים וגם אשת מקצוע מעולה, אישה אינטליגנטית מצחיקה ושנונה, חברה תומכת ודודה מהאגדות.
מה שבטוח הוא שמציאת פרטנר שמסוגל להכיל את כל זה בטוח תיטיב עמי.
ואמרו אמן!
בדד.
לפני חודש בערך נפגשתי עם מישהו. היה מאכזב. הוא לא אהב את טעמי, ואני לא ממש נפלתי מהרגליים.
היום הוא פנה אליי בצ'אט ושאל אם ארצה להיפגש שוב. הוא מאד נהנה שזיינתי אותו כמו גופה. זה קטע שהרבה גברים מתחברים אליו, גם לא נשלטים.
לא, עניתי לו. אני לא מעוניינת בקשר מזדמן.
זה לא חייב להיות מזדמן.
וגם לא אהבת את הטעם שלי כשירדת לי, אז איך בדיוק זה יעבוד?
ניקיון? עונה לי החצוף.
הייתי אחרי מקלחת. זה הטעם שלי.
הוא אמר שהוא מאד אוהב לרדת, ושהטעם לא היה משהו בכלל. כדאי שתבדקי את זה, זו אולי פטריה.
נחסם.
למחרת המפגש איתו נפגשתי עם מישהו שירד לי בלי שום תלונות. למעשה, שלוש פגישות בשמונה ימים. כוס זה כנראה עניין של טעם. גסות רוח זה כבר עניין חמור הרבה יותר.
***
לפני כמה ימים פנה אליי מישהו במסנג'ר. שנינו חברים בקבוצת פייסבוק בדס"מית. הפניתי אותו לפרופיל שלי בכלוב, שבו יש הכל חוץ מהזמנה לאולם ארועים ודוגמאות של טבעות אירוסין.
הוא הצליח לכתוב על עצמו ארבע שורות לפני שהתחיל לדבר על בדס"מ. אבל הוא לא אשם, אני אשמה. כי הוא קרא בבלוג שלי פוסטים שבאמת לא הותירו לו ברירה אלא להפציר בי להיפגש במיידי כדי שיוכל לכרוע מולי מהשנייה הראשונה.
הסברתי לו שבלי היכרות וחיבור אישיותי זה לא יצליח. כשראיתי שאין פרטנר, איחלתי לו בהצלחה ושבתי לחיי. היום הוא ניסה שוב. הוא פשוט לא הצליח להבין למה אני לא רוצה לשלוט בו 24/7. אם יש לי את היכולת להכניע אותו, למה שלא ארצה לשחק בו ולשלח אותו לדרכו כשלא אצטרך אותו יותר? ככה. ברצף. שני דברים הפוכים לגמרי. 24/7 וגומרים הולכים.
נחסם.
***
בשבוע שעבר מעדתי בדרך לאופטומטריסט. התחיל כנקע, צילום לאחר יומיים הראה שבר, אורתופד אמש הכריז על השבר כנקע משודרג.
מעולם לא הרגשתי כ"כ לבד. משפחה, חברים וחברות התגייסו לעזור. הביאו לי קביים. התקשרו במקומי ללא לאות עד שהצליחו לקבוע תור דחוף כי בירוקרטיה ואני לא מסתדרות וכי הייתי בקריסה מוחלטת. פיזית ומנטלית.
אבל למוקד החירום ולאורתופד נסעתי לבד.
22 שנה חייתי עם בן זוג. הלבד הזה חדש לי. עשרה חודשים. כמו כן, הבריאות שלי רופפת. זה גובה מחיר חברתי.
אני צריכה בן זוג. אני צריכה go to person. מישהו שיחבק אותי כשקשה לי, כשנקעה רגלי ונפשי, כשנשבר לי, ולא משנה אם הקרסול או הכוח. מישהו שיסתכל עליי, על כולי, ויחייך. גם כשאני לא מחזיקה אותו בביצים או מצליפה בו.
במקום זה אני מקבלת פנטזיות שחוקות. תזייני אותי כמו גופה עם הכוס הפטרייתי שלך. תפגשי איתי בלי שיש לך מושג מי אני כדי שאוכל להיכנע לך, לגמור וללכת.
***
הבלוג שלי הולך להיות הדבר הכי פחות מחרמן בעולם בזמן הקרוב. אני מתכוונת להתחיל לכתוב בו על החלקים האחרים בי ובחיים שלי. בדס"מ זה משאת נפש וצורך, אין חולק. יש היאמרו שהוא החיים עצמם. על זה דווקא יש חולקת. שיאמרו.
אני והחיים שלי הם יותר מפנטזיות וסיפורים מחרמנים. יותר מתאורי סשנים מוצלחים יותר או פחות. C'est la vie.
מודה ועוזב ירוחם.
לא מודה ולא עוזב, נחסם.
זו כל התורה.
***
פונה אליי מישהו. דווקא לא מהכלוב. פלטפורמה אחרת. אני שמה את כל הקלפים על השולחן. כל מה שכתבתי בפוסט הקודם. קשר, רגשי, זוגיות בדס"מית, יציבות, קביעות. הכרות מעמיקה כאנשים. חיבור.
מתאים לי, הוא אומר.
משוחחים בהודעות טקסט כשבוע. ברוב הערבים. לא כל ערב ולא בלחץ. כל בוקר הודעת בוקר טוב. נחמד. מתחילים לדבר קצת על בדס"מ. מתישהו עולה אפשרות להיפגש. לא יוצא.
אתמול כתבתי לו שהשיחות שלנו קצת נטולות עומק והתפתחות. כמי שמתמחה בהכנה לבחינות, חשוב לדעת גם מה הרמה ההתחלתית אבל גם מה עקומת הלמידה. התחלת נמוך אבל אתה לומד מהר? מהמם. התחלת לא רע אבל אתה מדשדש? בקצב הזה ייקח לך המון זמן להגיע ליעד.
תגובתו, המוכרת להכעיס: אני לא אדם של הודעות. תשאלי מה שבא לך ואענה לך בכנות. אבל אני לא יוזם.
או קיי, אמרתי לו. אז איך אנחנו אמורים להכיר?
בשיחה בארבע עיניים.
מהמם. אז כשניפגש, נשב ונשוחח בארבע עיניים. אבל זה מה שיהיה ותו לא.
סבבה, הוא השיב. אבל מיד לא הצליח להתאפק וכתב שהוא לא מבין אותי. שכבר דיברנו על פגישה אינטימית, ועכשיו פתאום, פגישה פורמלית.
פורמלית, כן? זו המילה שהוא בחר.
אמרתי לו שאם אין קודם כל בסיס של הכרות אישית, ונילית, לא יהיה שום דבר. אני מוכנה ללכת לקראתו ולהכיר בפורמט אחר. רוצה טלפון במקום הודעות טקסט? סבבה. רוצה שיחה בארבע עיניים? סבבה. אבל קודם נכיר, ורק אז נסתשן.
סיימתי את השיחה בתסכול הרגיל.
הבוקר, הודעת בוקר טוב.
אמרתי שאני לא מעונינת להמשיך.
ואז, כרגיל, יצא המרצע מן השק. למה את כ"כ ממהרת לחתוך? תקשורת זה משהו שעובדים עליו. מנסים לתקן.
נשמע טוב, נכון? כמעט הצליח לו, אבל הוא כתב: ואת זו שמקצועית.
מקצועית?! שולטת זה לא מקצוע.
התכוונתי לעבודה שלך. שאת רגילה לפתור קונפליקטים ובעיות תקשורת.
איך העבודה שלי קשורה לבעיות תקשורת וקונפליקטים?
סליחה. התכוונתי מנוסה.
ואכן, כמו שועל במנוסה חיפשתי איך לחסום בפלטפורמה שאני לא בקיאה בה.
ואז ההתהפכות עליי הושלמה, בנוסח הרגיל. יואו, את מה זה קשה.
אבל במקביל, גם חוסר הנכונות המוחלט לקבל לא. הבן אדם כבר היה ככה קרוב להשיג ממני סשן! ככה קרוב! הוא לא מאמין שזה לא יקרה!
אני מתקשר אליך עוד חצי שעה. נדבר.
כמובן שהוא מניח שעוד חצי שעה אהיה פנויה וזמינה. וכמובן שכשהחרב על הצוואר, פתאום שיחת טלפון הופכת לאופציה מאד מקובלת.
תוך דקה מצאתי איך לחסום גם בפלטפורמה הזו. תודה, גוגל.
נו, איך אפשר להאמין למישהו? בטוח לא דרך מילים. הוא אמר מההתחלה שמתאים לו בול סוג, אופי ותדירות הקשר שאני מחפשת.
מעשים. רק מעשים. אתה רוצה מה שאני רוצה? תוכיח. הודעת בוקר טוב כל יום לא אומרת שאתה מעוניין להכיר אותי. זה אומר ששיננת נוסחה בלי להבין.
לא טוב בהודעות? סבבה. תבחר פורמט, נשמה. לא חסרים כאלה. לתקשר זה לא עניין של ערוץ ספציפי.
וחוסר המוכנות הזה לקבל לא. אין מצב של חוסר התאמה. יש רק את קשה, את שיפוטית, את לא בסדר.
ת מ ו ת ו.
עבור הרבה נשלטים, ככל שהצורך בשליטה הוא יותר ממודר ונפרד משאר חייהם, כך הוא גדול יותר.
הם מחפשים שולטת. מישהי שתספק להם את הצורך בשליטה. היא צריכה להיות שולטת במידה כזו שלא יהיה שם חשש לזליגה לשום תחום אחר. שהרי הפרדה היא צו השעה. השולטת צריכה הכשר בד"צ למהדרין: לא מכיל וניל.
וניל הוא אלרגיה מסכנת חיים להרבה נשלטים. לכן הם יקפידו לקרוא לי גבירתי בכל רגע נתון, ואם חלילה כתבתי להם המשך יום נעים, הם כבר בפאראנויה שאני לא באמת שולטת.
עכשיו מה האבסורד? הם מחפשים ומחפשים ומוצאים רק שולטות בלאי, לדעתם. כאלה שהשליטה לא זורמת בעורקיהן אלא עושות זאת מתוך אינטרס או כדי לרצות. אני לא בטוחה שזה באמת כך. ייתכן שכל חטאה של השולטת הוא שבעורקיה זורם גם דם אנושי.
ואז הם מוצאים אותי ולא מפסיקים להתפעל מכמה אני אינטליגנטית, מדויקת, שולטת "אמיתית", קשוחה, משפילה, אחראית ושפויה, והכל יחד. The total package.
ואחרי שנפגשים והיה מדהים, כי אני פאקינג מדהימה ויודעת לבחור פרטנרים שיש בינינו התאמה, הם מסופקים. הם מאושרים. מצאו בול את מה שחיפשו, לעיתים מה שחיפשו שנים. סגרתי להם את הפינה.
ואז הכל סבבה מבחינתם. החיים שלהם ממשיכים, ומתווספת אליהם שולטת שקובעים איתה מתי שהצורך שוב מתעורר.
לפני הפגישה הראשונה, יש חיזור כולל. בוקר טוב, לילה טוב, פרחים וירטואליים, עניין באיך עבר עליי היום, כוכבים בעיניים.
אחריה, פחות. ואחרי הפגישה השנייה, עוד פחות. זהו, העסקה נחתמה. עכשיו אני על ריטיינר.
והם באמת לא מבינים עד כמה זה פוגע. ומה הקשר בין זה שבפגישה הם התמסרו לי לחלוטין, וביקשו לחבק אותי, ודיברנו ולא רק סישנתי להם את האמ אמא, לבין זה שעכשיו אני מצפה להמשכיות והתפתחות. ליטרלי, מה הקשר. כאילו אני איזו אשת מקצוע מעולה שהם שומרים בזיכרון. מבחינתם, הם מצאו אינסטלטור מעולה. הם יקראו רק לו בכל נזילה. סומכים עליו במאה אחוז. חושבים עליו רק טוב. אבל הוא אינסטלטור. מה יש לו להעלב שלא קוראים לו כשאין סתימה.
אצלי אין מידור כזה. המפגשים איתי כ"כ מוצלחים בגלל שאני מביאה לתוכם את כולי. בגלל שאני אדם מקסים. בגלל כל מה שיש בי. ואני לא מבינה, בחיי שלא, מה לא ברור בפרופיל שלי, ששוב עדכנתי הבוקר, אבל שתמיד היה כתוב בו במפורש שאני מחפשת מערכת יחסים עמוקה, רגשית ויציבה ותדירות של מפגש אחד לפחות בשבוע.
כי זה שוב קרה. אחרי שני מפגשים, התחילה הדעיכה. לפני השלישי, עשיתי תאום ציפיות מחודש. בשלישי, הוסכם על מודל חדש. אבל היום, כששאלתי מתי נפגשים, התשובה היתה בעוד שבועיים.
הבן אדם עושה לי לייק ומגיב על פוסטים שלי בפייסבוק כל יום, כן? והוא לא מבין מה הבעייה שלי ולמה אני חותכת.
קודמו גם היה ככה. מת להיפגש שוב, אבל כרגע בלחץ זמן. שולח הודעות עם הצעות מה נעשה במפגש הבא, אבל לא מתעדף אותו מספיק כדי לגרום לו לקרות. ואחרי שחתכתי כי לא מתאים, הוא עדיין חושב שאני אחלה ומקסימה ונהדרת ושמח שהכרנו. פשוט לא מספיק מקסימה כדי שהוא ירצה להיפגש איתי השבוע.
אין לי כשולטת מקום בחיים שלהם כי הם לא חושבים עליי כחלק אינטגרלי מהחיים שלהם. מידור. הפרדה.
אני שולטת. ככה אני במיטה ומחוצה לה. זה לא דן אותי לחיים של מפגשים פעם בשבועיים. זה לא אומר שאני לא רוצה קשר רגשי. זה לא או או. זה גם וגם. שולטות לא צריכות מערכת יחסים כוללת שבה יראו אותן גם כנשים? אין לנו צרכים רגשיים? וכשאנחנו שמות אותם על השולחן, זה הופך אותנו לווניליות? איזה טמטום זה לחשוב ככה. איזה חוסר הבנה מיזוגני.
ואחר כך נשלטים עוד מעזים להתלונן ששולטות רואות בהם פונקציה לניצול ותו לא. חברים, הפוסל במומו פוסל.
אני מחפשת נשלט כי אני שולטת. לא כל גבר שאוהב שליטה מספיק לי מעצם היותו נשלט, כמו ששולטת עילגת, טיפשה, נצלנית ולא איכותית לא תעבור אצל הרבה נשלטים. אני מחפשת מישהו שימלא את כל הצרכים שלי. הצורך בסקס, בשליטה, באהבה. ונילי לא יצליח למלא את כולם כי אני שולטת. אבל זה שמישהו נשלט לא מגביל את מקומו בחיי, וזה שאני שולטת לא צריך להגביל את מקומי בחייו. זה רובד נוסף של התאמה. זה הכל.
כמה שפל צריך להיות אדם כדי שיבטיח שהוא מעוניין בקשר בול כמוני, בדיוק בתדירות הזו,כולל כל המרכיבים הללו, רק כי הצורך הלא ממומש שלו גובר על היכולת שלו להתנהג כמו בן אדם ולא כמו דושבאג. ואחר כך הוא יגיד שמראש הוא אמר שפגיעה בחיים שלו זה גבול ושאני זו שלא בסדר שאני לא מכבדת גבולות.
באמא שלי. כמה שנמאס לי כבר.
