המנטליסטית

1. הייתי מתה למצוא נקרופיל. 

2. הייתי מבטיחה את בני בכורי למי שיכיר לי פדופיל. 

3. זומבים וספיוסקסואלים סתם אוכלים לי את הראס. 

4. שלחתי למישהו הודעה עם תמונה של סטרפאון אבל הוא לא ענה לי. 

5. בראטים סובלים מדחף בלתי נשלט. 

אני כ"כ עייפה, שהמוח שלי הגה את הצירוף פיפי ולשון. 

אני אמנם עייפה אך גם די מרוצה, כי לקבל רימינג בלי לבקש זה הכי בונוס. ולא מדובר בטעות לשון. 😂

חשבתי ששתי אורגזמות יצליחו לגרום לי להירדם ולישון עד דלא ידע, אלוהים עדי שאני עייפה מספיק.

טרם. 

אבל מחר שבת. אפשר להתבצר במיטה כל היום, ולקוות לישון ברובו.

יאללה ביי. 

במפגש האחרון, גיליתי שאני מסוגלת לנשום ולהיות רגועה לחלוטין כשאני מסופקת מינית, מתאוששת כמה דקות, ואז שוכבת על הצד ומחובקת. 

הפתיע אותי לגלות עד כמה הקשר בין התנוחה, התזמון שלה ומצב הרגיעה הכה נדיר ונחשק הזה הדוק. 

למעשה, היה לי ברור שהפרטנר לא מרגיש כמוני, אבל ההרגשה היתה כ"כ טובה, וכ"כ נדרשת, שלא היה לי אכפת. חמצן הוא חמצן. 

כמובן שלאחר מכן, מאוחר בלילה, כשעיבדתי את מאורעות היום, כן היה לי אכפת. מאד אפילו. הפער הזה בין הצורך המיני והרגשי של נשלטים לצרכים המקבילים אצלי, גומר עליי ומפתיע אותי ומצער אותי בכל פעם בחדש.

פער שנדמה שלא קיים לפני המפגש הראשון (במקרה הזה, היה מדובר במפגש שני), אבל שניכר מאד בשלב מסוים, שובר את ליבי. פוגע. מעליב. גורם לי להרגיש פתטית. מה אני, איגי וקסמן בדואט היפהפה שלה עם בעלה דאז, חמי רודנר? אני הרי הכי שירלי מנסון! 

כנראה שאפילו רוקיסטית בועטת צריכה חיבוק וחמצן. לא במקום סשן. אחריו. השקט שאחרי הסערה.

אחד הדברים הכיפיים בהוראת אנגלית באקדמיה וליווי אקדמי הוא חשיפה להמון מידע מחקרי עדכני. סטודנטים צריכים עזרה עם כל מיני טקסטים אקדמיים באנגלית, או מכינים פרזנטציה על נושא כלשהו, או כותבים סמינריון בתחום מרתק.

לפני שבועיים נחשפתי לטקסט שגרם לי לחשוב על תפיסת העולם שלי. אני אדם פסימי שרואה דברים בשחור ולבן. ליתר דיוק, רק בשחור. כהה. 

הטקסט הגדיר סוג של אופטימיות בריאה במונח אופטימליזם. כלומר, לא אופטימיות של ראיית העולם דרך משקפיים ורודים והתעלמות מכל מה שלא בא לנו טוב, אלא הכרה בכך שיש קשיים ואתגרים בחיים, אבל לצד ההכרה בהם וההתמודדות איתם, אפשר לבחור להתמקד בטוב. למקד בו את הקשב, המבט, המחשבה.

וחשבתי שכזה אני יכולה לאמץ. זה זן אופטימיות שמרגיש לי בריא, ראלי, לא שוגה באשליות ולא אסקפיסטי. לא אופטימיות שמעידה על בוחן מציאות לקוי. אופטימיות שהיא פשוט נגזרת מתמטית של כמות הזמן שמקדישים לחצי הכוס המלאה לעומת חצי הכוס הריקה. גם אם הכוס רק רבע מלאה. מסתכלים בנוזל, בסמיכות או הדלילות שלו, בצבעו, מריחים וטועמים אותו. כל מה שלא ניתן לעשות עם החצי הריק.

ולכן, במקום להרגיש עצובה, מבולבלת, פגועה וכישלון אחרי כל מפגש שלא מבכיר לקשר, התחלתי להתמקד במה היה במפגש הזה שהיה מרחיב אופקים, כיפי, חדש ומרגש, מוכר וטוב, מלמד אותי על עצמי.

וכך, חוויתי את ארבעת המפגשים האחרונים כחוויות מחויכות. לא כי הם היו יוצאי דופן באיכותם, לא כי הם מסמנים התחלה של קשר שאני כ"כ כמהה לו ומנסה לייצר, אלא כי אני בוחרת להתמקד בחיובי.

במבטא הסקוטי המלבב של הראשון, שהוא עצמו חצי אורגזמה עבור חובבת האנגלית שאני. בכך ששוחחתי באנגלית והרשמתי את עצמי בכושר הביטוי שלי בשפה שאינה שפת האם שלי.

בכך שלא זרמתי עם השני כשהבנתי שאין לא משיכה פיזית ולא חיבור אחר, אלא חתכתי, בנימוס, בעדינות, ברגישות אבל בלי לשקר לו או לייפות את המציאות. הזמנתי אותו להישאר לדבר ולשאול אם הוא רוצה. הוא שאל ואני עניתי. ונראה לי שהוא הבין. 

בחיבור המוזיקלי המטורף עם השלישי. כה נדיר ומופלא לפגוש אנשים שהמוזיקה ממלאת את אותו מקום חשוב, עמוק ועצום בחייהם כמו אצלי. ואם זה אותו סוג מוזיקה, אז בכלל. היכולת לרפרר לשמות של שירים או שורות מהם בידיעה שהצד השני יבין ויעריך, הקלות של שיחה שבה לא צריך להסביר שהגיטריסט של הלהקה ההיא המשיך לשיתוף פעולה עם הסולנית ההיא, ושהמתופף הנוכחי שלהם כנראה ישרוד אחרי ששני קודמיו פוטרו. זה טוב אפילו יותר ממבטא סקוטי!

ומהרביעי, שהסתיים זה עתה, השגתי מה שהייתי צריכה ורציתי. אפילו בונוס קטן מבחינת האגו.

אז אני חווה קצת נחת, לשם שינוי. לא בהכרח כי הפרטנרים משובחים (חלקם כן, במיוחד אחד מהם), אלא כי אני בוחרת להתמקד במה שהיה טוב ומוצלח ולא בדעיכה, אי ההמשכיות, הדחייה, העובדה שאחד בכלל לא הגיע לכדי סשן וכולי.

ולצד זאת, אני מנסה להכיל ולהתמודד גם עם הקושי, הפגיעה והכאב. מקצה להם זמן ומחשבה. פשוט הרבה פחות מאשר בעבר או מכמות המשאבים שאני מקצה לטוב.

עכשיו אני צריכה שתגיע סטודנטית עם טקסט על שיפור סיכויי הזכייה בלוטו, ואני מסודרת. תרתי משמע. 😊

הצטרפתי למספר קבוצות בדס"מיות בפייסבוק, וכמו בכל פלטפורמה חדשה שאני מצטרפת אליה, קיבלתי פניות מנשלטים שהביעו רצון להכיר. 

בפייסבוק שלי יש תמונה ופרופיל, ואני כותבת תגובות לפוסטים ולא רק מעלה פוסטים בעצמי. התמונה שמתקבלת לגביי היא יותר אינטראקטיבית ודינמית. 

כרגיל, חלק מהפונים לא רלוונטיים, אבל חלקם אנשים נחמדים, מנומסים, רהוטים, איכותיים ואינטליגנטיים. 

עושה גם רושם שהם מעוניינים באותו סוג קשר כמוני: קשר שמבוסס על חיבור אישיותי ורגשי והתאמה בדס"מית. ושהם רואים בנו קודם כל שני אנשים שנעים להם לתקשר. 

הכל נעים ונחמד, עד ששוב מסתבר שקשר שליטה מציב אתגרים קשים יותר מקשר ונילי. 

אחד עמוס בטירוף. לומד, מתמחה, עובד, מתאמן, ובקשר הדוק עם המשפחה המורחבת. אין לו בעייה להתכתב איתי כל יום כל היום (לא מסוגלת, אין לי סבלנות, אין לי כוח), לשוחח איתי בטלפון בערב או לנהל שיחה רציפה בטקסט בסוף היום (זה דווקא סבבה), ואחרי כמה ימים כאלה, שבהם אנחנו נחשפים ונפתחים, לקבוע להיפגש בסופשבוע. אבל כשמגיע רגע האמת, הוא מגלה שאין לו באמת זמן. אימון במכון כושר בשישי בבוקר, ואז עבודה עד אחה"צ, ושלוש שעות אח"כ מתחילה כבר ארוחה משפחתית שמסתיימת בערב המאוחר. הוא יכול להגיע אליי ב-22:30 הכי מוקדם, וגם זה בלחץ. 

בשבת הספציפית ההיא היו לי תכניות לאחה"צ, ובערב היה אצלו ביקור של המשפחה המורחבת. 

אני לא מבקשת ומצפה מאף אחד לוותר על עבודה או לימודים. אבל אם אין לך פנאי גם בסופי שבוע, או שבשעות הפנאי שלך אתה לא מתעדף אותי, שזה משהו שברור לחלוטין שעושים עבור בת זוג ונילית, אז לא. לא עקרוני. לא יקום ולא יהיה, אם לצטט את כוכבה שביט. 

מאחר שהוא מאד רוצה ומעוניין, גם בקשר שליטה וגם בי, הוא מנסה לשכנע את שנינו שזה אפשרי. או טו טו חופשת סמסטר. אפשר להזיז דברים. אבל ברור לי שזה לא ראלי. בטח לא לאורך זמן. אתה יכול להזיז את הפיל מהסלון למטבח, אבל הוא עדיין יתפוס חדר. 

מה גם שגם לי יש אילוצים. בעיקר בריאותיים. ביום שאני עובדת מחוץ לבית, אני לא יכולה להיפגש בערב. אני חוזרת הביתה גמורה. אבל זה עדיין משאיר שני ערבים באמצע השבוע ואת כל סוף השבוע, למעט מקרים נדירים של פגישה עם חברה, וגם זה שעתיים שלוש אחה"צ. נראה לי שזה משאיר די והותר זמן לפגישה בזמן סביר בסופ"ש. 

בחור שני, אמפתי, מתוק, מקסים, מצחיק. כבר סיים עם הנוער העובד והלומד. רק עובד, וכבר לא נוער. על הנייר הוא הכי בעניין. אחרי תקשורת מאד רציפה, נעימה, שנעה מענייני דיומא, עבודה, בריאות, תחביבים, לבדס"מ, ואז חזרה לקולינריה, תכניות לאחרי הפנסיה וכולי, כשאני בשלה לפתיחת יומן וקביעת מועד לפגישה, הוא נסוג. ואז חוזר. בפעם השנייה שזה קרה כתבתי לו שכשהוא יהיה בשל להיפגש, שידבר איתי. אין לי מושג מה חוסם אותו, ולא ממש אכפת לי. רק באמא שלך, אל תבזבז לי את הזמן והאנרגיה. 

הדבר הראשון שאני אומרת לכל מי שפונה אליי, שאני חוזרת ומציינת באדיקות תחת כל עץ רענן, ושכתוב בפרופיל שלי בכלוב שאותו כל החברה'לך נשלחים לקרוא ולאשר, הוא שאני רוצה מישהו שזמין להיפגש פעמיים בשבוע. לפני שמתחילים שיחה והכרות, אני מוודאת שזה אפשרי מבחינתם. ברחל בתך הקטנה. 

אני לא חושבת שהם משקרים לי. אני חושבת שהם כ"כ כמהים להישלט, ושהם כ"כ מוקסמים ממני כשולטת קשובה ואחראית וכאישה אינטליגנטית שכיף לשוחח איתה, שהם משקרים לעצמם, ועל הדרך, משלים אותי. הם חושבים When there's a will, there's a way. אבל המציאות היא לא הפנטזיה. במציאות, צריך לחצוב זמן ולשלב את המפגשים בשגרה. על חשבון דברים אחרים. 

על כאלה שגרים בירושלים אני מוותרת מראש. ועל אלה מהם שאומרים שמה, הם ממש על הירידה לכביש 443, חצי שעה והם אצלי, אני גם שמה איקס אדום גדול. ברור שהם חיים בלה לה לנד. וזה כבר ממש רחוק. אנשים שגרים ברדיוס של 25-30 קמ"ש זה הגבול כי אני מודעת לכך שמרחק וזמן נסיעה הם אילוצים נוספים. 

מה יהיה, תגידו לי? 

אני פונה לחוכמת ההמונים.

בכל אתרי ההכרויות שאני מנויה בהם, אין לי אף תמונת גוף. רק תמונות פנים. אני מבינה את הערך של תמונת גוף. הבעייה היא שאני צלמת איומה. כשאני מנסה לצלם תמונת גוף מול המראה, התוצאה לא משקפת ומאד לא מחמיאה. 

יותר חשוב לי שהיא תהיה משקפת מאשר מחמיאה. אמת בפרסום זה חשוב. 

איך פתרתםן את הבעייה הזו? צילמו אתכםן? אתםן משתמשיםות בתמונות ישנות מאיזה טיול?

הכי לא בא לי סלפי עם מצלמה במעלית. 

תודה ותבוא על ראשכםן הברכה. 

Why men great 'til they gotta be great?

ולפניה, אמרה את זה אישה גדולה אחרת. מזי כהן. 

מילים יפות ללא כיסוי. 

אני חזק באנלוגיות ובמטפורות, אני. את התזה שלי כתבתי על מטפורות. הכותרת שלה ארוכה ומשמימה, אבל התוכן דווקא נחמד. 

באחד הפוסטים הקודמים השוויתי את חגיגת ליל הסדר לקשר עם נשלט. היום האנלוגיה היא מחושים ומכאובים.

מאז שחליתי בתסמונת התשישות הכרונית, כל יום מביא איתו הפתעה. לפני חודשיים סובבתי את הקרסול, אחר כך התחלתי לחרוק שיניים במידה שחייבה טיפול שורש כדי להציל שן, שבועיים אחר כך התחלתי להרגיש כאב ונוקשות בנקודה מסוימת בגב, שגם נצבעה בכחול ואדום. הלכתי לרופאה. אבצס. כבר לקראת סיום, למעשה. בעודו דועך לו ומתמעט, קמתי היום עם כאב בזרוע שמאל. 

והבנתי שככה זה יהיה מעתה והלאה. זה יחלים, ההוא יתרפא, יצוץ משהו אחר. ברוך השם, רמ"ח אברים ושס"ה גידים יש לי, וכל אחד מהם יכול להישבר, להזדהם, לכאוב או לשבוק.

זה לא משנה מה אעשה. אנוח, אטפל, אדאג, אזהר. הגוף לא מתפקד כמו גוף בריא. 

הבטחתי אנלוגיה. ככה זה עם נשלטים. עם כל אחד יש משהו אחר. אחד אני מגלה ששיקר לגבי מצבו המשפחתי, השני ממדר את הצד הנשלט שלו ואותי משאר חייו, השלישי ככה והרביעי ככה.

והרושם הוא שלא משנה מה אעשה. כמה מנגנוני בקרה וסינון אפעיל. בכמה גלאי שקרים ומתכות אצטייד. תמיד יהיה משהו שיפיל את הקשר המתהווה. 

אז מה עושים? חיים. יש ברירה? הלכתי לעבודה עייפה כמו שריונר אחרי לילה לבן, עבדתי עייפה, חזרתי הביתה וזחלתי למיטה, וכשאני לא זזה, הזרוע פחות כואבת. 

כשיש לי כח, אני נכנסת לצ'אט, פעם בירח כחול, מתפתחת שיחה נורמלית עם מישהו, כשמרקורי לא בנסיגה, החלפת התמונות עוברת בשלום, כשהכוכבים מסתדרים, ממשיכים לדבר בטקסט ובטלפון, מתאמים ציפיות, והכל נראה סבבה, ואז נפגשים, לפעמים אפילו כמה פעמים, ואז זה מסתבך ונגמר. 

מלקקים את הפצעים, נוצרים את הזכרונות הטובים, וממשיכים. יש ברירה? 

האחרון אגב, שיקר לגבי גילו. 18 שנה הפרש בין הגיל האמיתי לגיל שהוא הציג את עצמו. האבצס בגב כאב פחות מהגילוי הזה. 

מחר עובדת מהבית. נחמות קטנות. גם זה משהו. 

מכורה לסרטון הזה. מכורה. 

הבחור הוא ריצ'י בלאק. אם הוא רק היה קצת יותר נמוך, הוא היה מושלם. 

ונראה לי שהוא יותר נהנה ויותר משקיע בחברה. 

<iframe src="https://www.xvideos.com/embedframe/30177981" frameborder=0 width=510 height=400 scrolling=no allowfullscreen=allowfullscreen></iframe>

הפעם האחרונה שהיה לי סקס ונילי טוב היתה לפני יותר משנה. 

הפעם האחרונה שהיה לי סקס ונילי היתה לפני שלוש שעות.

רוב הדייטים הווניליים שלי נראים מצוין, לפחות בעיניי, הם איכותיים ואינטליגנטיים, ויש בינינו חיבור ודיבור טוב. 

אבל ברוב המקרים, מרגע שנוצר מגע פיזי, הם ממהרים מדי לקחת אותו (ואותי) למיטה. ושם, הפורפליי כנראה לא מספיק לי כי למרות שאני מגורה מאד, ורטובה, החדירה מכאיבה לי. ולא משנה באיזו תנוחה.

והם לא יודעים לספק אותי. חלקם מתאכזבים מכך שאני לא יורדת להם, רובם לא יורדים לי, ומרגע שגמרו, הם לא חושבים על כך שאני טרם גמרתי ושזה מתפקידם לסייע לי בכך.

ובעצם, כשאני חושבת על הפעם הזו לפני שנה פלוס, הסקס לא היה לגמרי ונילי. יותר מתחלף. והוא באמת היה משהו מיוחד, הבחור. שחקן, יפהפה, מתוק, אדם טוב.

אני חושבת שעבורי, סקס בדס"מי - סקס במובן חדירה - מהנה יותר כי אני מכתיבה את הקצב. מרגע שנוצר מגע פיזי ראשוני ועד לחדירה עובר הרבה יותר זמן, לפחות שעה. ואני גם מכתיבה כל תנועה במגע הזה, אז הוא נעים לי במקסימום. אז כשמגיעים לסקס, אני נהנית ממנו ברמה של מבחינתי, להמשיך לנצח. ליתר דיוק, עד שאני רוצה לגמור, ואז הנשלט יצטווה לצאת ולעזור לי לגמור איך שאנחה אותו.

נראה לי שאני צריכה לתקשר את זה לדייט הוונילי הבא, בהנחה שיהיה כזה לפני שאמות בשיבה טובה. שאני צריכה מגע פיזי הדרגתי, והרבה הכנה לפני הסקס.

נותרתי הערב כשחצי תאוותי בידי. ועדיין, היה ערב ממש מהנה, נעים, נינוח. שיחה עמוקה וכנה, חיבוק שהצעתי לו כשהוא הזדקק לו, וארוח למופת. 

לילה טוב!