באחד הפוסטים שלי, כתבתי באחת התגובות את הטלגרם שלי.
השתגעת? כתבה לי ברייה אהובתי, שבינתיים שוב פרשה מהכלוב והותירה את כולנו מיותמים ומופסדים. יציפו אותך בפניות.
אני זו לא את, הזכרתי לה בפעם המאה.
ואכן, שקט תעשייתי עד לפני שבועיים בערך. פנתה אליי מישהי מבאות הכלוב, החמיאה לי על פוסט שכתבתי ששיקף את תחושותיה, ושוחחנו קצרות.
היא חיפשה חברה. מישהי להיפגש איתה לשיחה וקפה. אני מחפשת דברים אחרים. חברות יש לי די והותר.
בשבועיים לאחר מכן היא שלחה עוד שתי הודעות, שלא עניתי עליהן.
ואז בסופ"ש האחרון היא שלחה הודעה שהיא נפגשה עם חברים, שאחד מהם גם סובל מתסמונת התשישות הכרונית והתגבר עליה וחשבה עליי. היא גם תהתה מה איתי כי נראה שהאדמה בלעה אותי.
כתבתי לה שאי אפשר להתגבר על תסמונת התשישות הכרונית כפי שאי אפשר להתגבר על אסתמה, פסוריאזיס, מחלת קרוהן או כל מחלה כרונית אחרת. הוספתי גם שהסברתי לה שהצרכים שלנו שונים.
וואו.
אם עד כה חשבתי שרק נשלטים לא מגיבים טוב לדחייה, טעיתי בענק.
היא כתבה שהוא לא התגבר על המחלה אלא על התסמינים, אבל שלשם כך דרושים אופטימיות וראש פתוח, שאת שניהם בבירור אין לי. ולא ברור לה על אילו צרכים שלה אני מדברת כי כל השיחה הקודמת נסובה עליי ועל הצרכים שלי.
כהרגלם של אנשים שמשתלחים, היא סיימה באיחולי טוב קסום.
עד עכשיו לא הבנתי מה היה שם. היא אמרה לי את הכינוי שלה בכלוב. היא אכן מי שהיא טוענת שהיא. אבל היא גם כתבה דברים שלא תאמו חלק ממה שכתוב בפרופיל ובבלוג שלה.
אני תוהה אם היא באמת רצתה שנהיה חברות או שהיתה שם אג'נדה נסתרת.
כ"כ הרבה שנים הייתי תמימה ונאיבית, האמנתי למה שאנשים כתבו ואמרו, ונכוויתי מכך. למשל, אנשים ששיקרו לגבי מצבם המשפחתי, וגיליתי זאת בדרכים שונות. חשבתי שאני מתקשרת היטב את הרצון שלי בקשר יציב ורגשי, והתאכזבתי לגלות שזה לאו דווקא מובן לבני שיחי באותו האופן.
עכשיו אני קצת יותר מחושבת וזהירה. ועם כל בואי לעולם ההכרויות בלב פתוח ונפש חפצה, אני לא מגיעה אליו נואשת. כשאני משיבה את פניהם של אנשים ריקם, אני עושה זאת בנחמדות ועם הסבר. שיחות היכרות נועדו לבדוק התאמה. התאמה אינטלקטואלית, אישיותית, בדס"מית ופיזית. התאמה ברמת הקשר שכל צד מחפש. ואם אין כזו, מסיימים את השיחה באופן בוגר ומכבד.
ולמה דווקא היום אני כותבת את הפוסט הזה? כי ליל הסדר.
22 שנים בן זוגי ואני היינו יחד. עשרים מהן עשינו סדר אצל הוריו בצפון. מאחר שרק אני נוהגת, נהגתי צפונה בפקקים וחזרה הביתה מאוחר בלילה. היה מתיש, אבל החברותא היתה לעילא ולעילא, וזמן האיכות שלנו בדרך, מאזינים למוזיקה ששנינו אוהבים בפלייליסט של אחד מאיתנו, משוחחים ומעבירים שירים שאחד מאיתנו לא אהב, היה כיף.
עם פרוץ הקורונה לא נסענו צפונה יותר כי חלק מהקרואים לא היו מחוסנים, ואחריה כבר לא היה ליל סדר בצפון כי אחד מהוריו חלה בקורונה, אושפז, הורדם והונשם.
ואז נפרדנו. קצת אחרי ליל הסדר בשנה שעברה.
אז ליל הסדר מקביל לקשר. הייתי שמחה מאד לחגוג אותו עם אנשים אהובים, גם אם רחוקים, גם אם אני צריכה להסיט מבט מהרגל הקרושה כדי לא להיגעל, וגם אם ריח הכבד הקצוץ לא בא לי, הצמחונית, טוב.
אבל אין כזה.
הוזמנתי על ידי חבר טוב לחגוג את ליל הסדר איתו ועם הוריו, אחיו ואחייניו. מאחר שהם חוגגים חמש שעות, כולל קריאת ההגדה גם אחרי האוכל, ומסיימים אחרי 2 בלילה, ומאחר ששני הוריו כבדי שמיעה, ויתרתי.
אז אני לבד הערב. אבל מבחירה. כי ההצעה שקיבלתי, ואני אסירת תודה עליה, נשקלה ונדחתה.
אז ככה עם נשלטים. לא בכל מחיר. פשרה היא הכרחית, ברור. אבל לא נראה לי שאתן צ'אנס לי' לוין, ש' רוטמן או ב' סמוטריץ'. אם רק אלה פונים אליי, אעדיף להישאר בגפי.
ואם סרוב או דחייה מנומסים זוכים לעלבונות והתקף זעם, מה חבל. זה רק גורם לי להטיל ספק בכנות המחמאות שהורעפו עליי קודם.
חג שמח וטעים, גם לאשכנזים שבינינו. בקניידעלך תנוחמו.