המנטליסטית

מקווה שלא חרבשתי את השם. Mommy Dom Little Boy.

משהו שאף פעם לא דיבר אליי, אבל היום פתאום בא לי בבום משהו כזה. אולי אפילו יתגשם, אינשאללה.

אתה מגיע הביתה. מתפשט ויושב להכין שיעורי בית.

אתה יושב על הברכיים ליד שולחן הסלון עם דף שורות וכותב אותם: עשרה דברים שאתה מודה לי עליהם. עשרה דברים שאתה מבקש עליהם סליחה. עשרה עונשים שמגיעים לך. ומאה פעם את המשפט שבחרתי עבורך היום.

כשאתה מסיים, אתה מגיש לי את הדף. אני בודקת ואתה ממתין כמו ילד טוב. אתה מאד מקווה שלא אמצא טעויות כי אם כן, גם תקבל עונש וגם תצטרך להתחיל הכל מחדש.

אני אומרת לך שאמא של חבר התקשרה לשאול אם אתה יכול לרדת לשחק עם הבן שלה, אבל שאמרתי לה שאולי ביום אחר כי יש לך הרבה שיעורי בית. 

עכשיו הגיע הזמן לארוחת הערב, אז אנחנו עוברים לפינת האוכל. אני יושבת על כיסא ואוכלת, ואתה יושב על הרצפה ואוכל אותי. בצד הנחתי לך קערת מים, כי אתה לא שותה מספיק ואני דואגת שלא תתייבש.

אני קצת מודאגת שהארוחה שלך לא מאוזנת וחסר בה חלבון, אז אנחנו חוזרים לסלון. אתה שוכב על הרצפה עם רגליים וישבן על הספה ומאונן עד שאתה מקבל רשות לגמור. לא הכל מגיע לפה שלך, ואני אוספת את מה שנזל לחזה ונותנת לך ללקק. 

עכשיו מקלחת. אני אומרת לך להתחיל ושאגיע לסבן לך את הגב. אתה הולך למקלחת, ואני מגיעה קצת אחר כך. מסבנת לך את הגב ודואגת לנקות את הטוסיק מקדימה ואחורה טוב טוב. 

אני יוצאת ראשונה ומתעטפת בחלוק רחצה. מושיטה לך מגבת ומוודאת שאתה מתנגב באופן יסודי.

עכשיו סיפור במיטה. 

אתה נשכב במיטה, אולי מניח עליי ראש, אולי מנסה להיצמד אליי, מוצץ אצבע (אולי את שלך אפילו) ומקשיב לסיפור האהוב עליי, על הכלבלב הקטן מקיבוץ מגידו שיצא לחפש את אמא. הוא טיפס על גבעות וחצה נהרות, חפר בורות בחול וגמא מרחקים. ואחרי הרבה אתגרים וקשיים, הוא מצא את אמא, והכלבלב היה מאושר. 

אני מלטפת לך את הלחי והראש, אומרת לך שהיום היית ילד טוב, ולכן אני מרשה לך לינוק קצת ולנשק אותי בכל הגוף. 

אחר כך אתה מבקש לישון איתי במיטה, אבל אני שולחת אותך לחדר שלך. אתה כבר גדול מדי לישון עם אמא. 

לא רק בעברית יש מילים עם שלל משמעויות. Resolution זה גם החלטה וגם פיתרון, וגם רזולוציה ואולי עוד דברים.

חשבתי הרבה עם עצמי על כמה אני תמיד מתאכזבת, נפגעת וממש נעלבת כשנשלט חדש לא עומד בציפיות שלי. שיתפתי את החדש בתחושות שלי. הצעתי לו שתי אופציות שהרגשתי נוח איתן.

1. קשר שמתמצה במפגשים פעם פעמיים בשבוע שבהם הוא משרת אותי, וזהו. אין מחויבות לתקשורת מעבר, אני לא שולטת לו בגמירות, אין צורך לתת לי משוב מפורט אחרי כל מפגש למה הוא התחבר ומה היה פחות טוב, ואין השקעה רגשית ומחשבה עמוקה מצידי. יש תאום ציפיות קצר לגבי מה רוצים שיהיה במפגש הבא כדי למקסם הנאה ממנו. זה סוגר לי פינה של סיפוק מיני ובדס"מי, וזה סבבה. 

2. קשר רגשי יציב עמוק שבו השליטה תוכל להעמיק. לא תדירות גבוהה יותר של מפגשים. לא שיחות יומיומיות ארוכות. אבל אני שולטת לו בגמירות, יש טקסים ויש העמקה של השליטה שמתבטאת באופי התקשורת ובמהלך המפגשים. זה מה שיגרום לי להרגיש ביטחון. היציבות, ההתמסרות, הענקת השליטה ברבדים הרגשיים והמיניים בחיים שלו יותר ויותר. 

אמרתי לו שמה שלא ארגיש איתו נוח הוא יציר כלאיים. שכשיתחשק לו, הוא ישלח הודעת בוקר טוב, גבירתי וכשלא לא. שהוא יפנה אליי בשמי או גבירתי לפי רמת החרמנות שלו. בקשר שליטה רגשי אין שוויון אבל יש הדדיות. אני לא מתכוונת להרגיש ציפייה לא ממומשת או להשקיע מחשבה ורגש חד צדדית. לא כיף לי להיות במצב של חוסר ודאות והמתנה להודעה שתרגיע אותי. 

סיכמנו שנדבר על זה היום כשניפגש. וההחלטה המשותפת היתה אופציה א'. זה מוריד ממני כ"כ הרבה בלבלות. אין ציפיה והמתנה. אין בלבול לגבי אופי התקשורת. בכל תקשורת בינינו, אני גבירתי והוא רוחש לי כבוד מלכים. ותקשורת מעבר למפגשים היא אך ורק תאום שלהם. 

תהיתי אם זה לא יפגום במפגש. זה אכן הרגיש מוזר לפרקים, ובנקודה אחת אפילו קצת הרגשתי רע. אבל זה גם שדרג את הסשן ברמה פסיכית. ההבנה שלי שמדובר ביחסי תן וקח, ושאני יכולה להתמקד בעצמי יותר מקודם העיפה אותי למעלה. מעטות הפעמים שחציתי את רף הכאב העליון של נשלט, והיום זה ממש היה אחד לאחד מה שתארתי בפוסט "פחד ותודה". שברתי אותו. אמרתי לו שכשהכאב יהיה יותר מדי, שירד על ארבע וינשק לי את כפות הרגלים. וכך היה.

לאחר מכן, הכרחתי אותו לגמור בדרך הכי לא נוחה, משפילה והפוכה לזו שהוא רגיל אליה. בשיחות קודמות בנושא, הוא אמר שאוננות וגמירה הם מקומות שמחייבים המון דיוק עבורו, ושסטייה מהמקומות האלה יוצרת עבורו קושי. ובכן, הוא גמר בלי שום בעייה בדרך שבאחת הפעמים הקודמות לא קרבה אותו אפילו למחוזות האלה ושהוא פידבק אותי לאחר מכן שלא מקדמת אותו לשום מקום.

הזכרתי לו את האמירה הזו בעודו מאונן על הברכיים על הרצפה, ביד הלא דומיננטית שלו, כשהוא מורשה להביט רק בחלקים מסוימים בגופי. אמרתי לו שזה דווקא מקדם אותו להרבה מקומות. למקומות נמוכים, לא נוחים וצרים, שהוא נאבק להתאים את עצמו להם. 

אמרתי לו שמאד משעשע שהוא בכלל מפנטז על גמירה בתנוחה נוחה על המיטה. שזה מופרך כמו מחשבה של ילד שנכשל בספורט לייצג את בית הספר בתחרות ספורט ארצית. שזה לעולם לא יקרה במפגשים איתי. ושכפי שהחלטנו, מחוצה להם הוא יגמור איך שבא לו, אבל איתי הגמירה הבאה תהיה עוד יותר מאתגרת, עוד יותר משפילה וכואבת. אולי הוא ישכב על הרצפה מתחת למיטה וישמע אותי מאוננת עליה. 

אמרתי לו שהסיבה היחידה שאני בכלל מאפשרת לו לגמור - אפילו ככה, משפיל, כואב ולא נוח - היא שאני רוצה לראות אותו מלקק את השפיך שלו, ולצערי אין דרך אחרת. המטרה מקדשת את האמצעים. 

כשהוא ביקש רשות לגמור, הספיקה נגיעה מאד מינימלית בביצים שלו כדי להביא אותו לקצה. הוא ליקק את הזרע שלו מהרצפה, מה שמילא אותי אושר גדול. 

לאחר מכן חוויתי כנראה את האורגזמה הכי חזקה שחוויתי אי פעם. בתנוחה שונה מזו שאני רגילה אליה. זו היתה חוויה בסדר גודל של לידה ותפרים בנרתיק. וזה לא צרוף מקרים לדעתי. 

ואז אמרתי לו יאללה ביי. זה היה המפגש הכי קצר שלנו עד כה. והכי תכליתי, יעיל, עוצמתי ומספק. גומרים הולכים. 

עכשיו אני מחכה לראות איך ארגיש מחר ומחרתיים. אם תהיה נפילה או שבאמת לא תהיה אצלי שום ציפיה, שום המתנה ושום דריכות. 

הלואי שזה יצליח ככה. זה מוציא ממני כ"כ הרבה דברים טובים. 

צריך אומץ כדי להיות אותנטית. צריך ביטחון עצמי כדי לבטא את הרצונות והצרכים שלנו. וצריך עמידות כשאומרים בדיוק מה רוצים ולא מקבלים את זה. 

תמיד במצבים כאלה אני תוהה למה אני לא מקבלת מה שאני רוצה וצריכה. אולי אני מבקשת יותר מדי.

התשובה היא כמובן אחרת. התשובה היא שגדלתי בבית שלא חשב שמגיע לי. ששידר לי שאני צריכה להגיד תודה על כל פרור שזורקים לי. כי אני פגומה. כי אני מוזרה.

ובכן, הבית הזה כבר מזמן לא קיים. לא האנשים הרעים שאכלסו אותו ולא ההווייה המדכאת שלו. הוא החליף בעלים, וכולי תקווה שהיום גרים בו אנשים טובים יותר.

היום אני אומרת לעצמי: זה מה שאני רוצה. לבקש פחות ולקבל פחות לא מספיק לי. לא עושה לי טוב. מנציח את הפגיעה. אני מעדיפה לבקש גם אם לא אקבל. גם אם מה שאני מבקשת לא קיים. גם אם מוכנים לתת את זה למישהי אחרת ולא לי. 

ולכן עדכנתי את הפרופיל. 

עכשיו, אין לי שום אשליות. ימשיכו לפנות אליי אנשים שלא קראו את הפרופיל. שרפרפו עליו. שהתמקדו בחלקים הלא נכונים. שקראו והבינו אבל עדיין פונים מתוך מחשבה שהם יכולים לנסות לקבל מה שהם רוצים בלי לתת לי מה שאני רוצה. 

אבל לאנשים האלה אוכל לסרב בשלווה ובלב שלם. אני מאד רהוטה, מדויקת וברורה. לא הבנתם? חבל. לא הפנמתם? חבל. לא שמתם קצוץ? תמותו. 

יהיו גם אנשים שיעמידו פנים שהם לגמרי בעניין אבל יהיו לא כנים. חלקם יתגלו בדרך וייבעטו עם השפיץ של הנעל, וחלקם כנראה יצליחו לפלס דרך לבטן הרכה ויבעטו בה עם השפיץ של הרוע. ויכאב לי. 

יכאב לי בפצע שלא מגליד, יכאב לי בצלקת ובשריטה. יכאב לי מאד. כאבי פנטום וכאב טרי. 

ואני אתמודד כמו תמיד. ואמשיך לנסות. לפעמים אקח הפוגה לשם כך. ואולי לא אקבל את מבוקשי בגלגול הזה. אולי גם לא בגלגול הבא. 

ואולי כן. 

השפה העברית מלאה במילים שיש להן יותר ממשמעות אחת. 

הנחה היא הורדה במחיר אבל גם קביעה לא מבוססת מחקרית.

ציפיות הן גם כלי מיטה אבל גם יצירים מחשבתיים שגורמים לנו להתאכזב מרה כשהן לא מתגשמות.

כשיש הקשר ברור, לא צריך להסביר לאיזו משמעות התכוונו. כשאני שואלת בחנות למחירו של מוצר, ושואלת אם אפשר לקבל הנחה, ברור לחלוטין לאיזו משמעות של המילה התכוונתי.

אבל כשאין הקשר ברור, נוצרת עמימות. ולעיתים בני השיח כלל לא מודעים לקיומה. זה מדבר על הנחות לא מבוססות, וזה על הורדת מחירים. ולאף אחד מהשניים אין מושג שהשני לא מבין אותו. 

ואז נוצרת אי הבנה ולרוב גם קצר תקשורתי מהסוג שנגמר בריב.

ככה זה גם בכלוב. בכל התחלה של קשר רומנטי, זוגי או מיני בין אנשים, בעצם. אבל במיוחד בקשר בדס"מי. לפעמים אני נדהמת לגלות עד כמה דברים שהייתי בטוחה שהם ברורים וחד משמעיים הם לא כאלה. ולפעמים אני מגלה שהנחות היסוד שלפיהן אני פועלת שונות מאד מאלה של הצד השני.

התוצאה היא שכל דבר צריך להגדיר, להסביר, לבדוק, לוודא. זה מאד מתיש. 

מה גם שבחיי היומיום אני מגבילה שיחות עומק למעגל אנשים שמתנהל באופן דומה לשלי. אותם ערכים, בעיקר. בכלוב, אין לי מושג אם מי שאני מתכתבת איתו הוא מישהו מהמילייה שלי או מישהו שכל מה שמשותף לנו הוא הסיווג הטקסונומי שלנו כבני אנוש. 

מרוב משמעויות, קונוטציות, עמימות ואג'נדות סמויות, התקשורת נהיית שדה מוקשים.

וכך, בניגוד חריף לפוסט הקודם, במקום שהתקשורת תטען אותי באנרגיה, הודיה, רגיעה, טוב לב מתפרץ ועדנה, אני נהיית טעונה, נפיצה, רגיזה ועצובה. כשזה מצטבר למסה קריטית, אני פשוט מתנתקת ומתכנסת. 

התדהמה של הצד השני כשאני חותכת כ"כ גדולה, בהנחה שהיא אמיתית ולא העמדת פנים. חוסר הבנה מוחלט. כמו האכזבה שלי כשאני מגלה שהציפיות שלי לא מתגשמות. 

לא רוצה ולא צריכה הנחות. לא עושה הנחות לאף אחד. הציפייה היחידה שלי עוטפת את הכרית שאני שמה עליה ראש כשעייפתי מהכל. 

ובאמת שעייפתי. 

תמיד תהיתי איך זה שאני אדם טוב לב במידה יוצאת דופן מסתדר עם היותי שולטת מהסוג המשפיל והמרושע. 

בשלישי היה לי מפגש שלחלוטין יישב את הסתירה. הוא היה כ"כ מוצלח, מספק, מזוקק וטהור, שהרגשתי מלאה לגמרי. רווייה ממגע, מקבלה. 

ברביעי קמתי מפוצצת אדרנלין, עם תשוקה עזה להפיץ אור וטוב. שלחתי הודעות ווטסאפ מעודדות ומחזקות לחברה במשבר ולמכרה שתמכתי בה רגשית לפני כמה שבועות כשהיתה בקריסה מוחלטת.

היום ראיתי שמונשנתי בפוסט שביקש טיפים להוראת אנגלית, ומפה לשם יצא שהתנדבתי ללמד מישהו בארבעת החודשים הקרובים ועל הדרך להכשיר מישהי אחרת ללמד אנגלית (רק שאין לה זמן אליי).

כל היום מאתמול אני רק מחפשת לעשות טוב לעולם. והכל בזכות מפגש שליטה סופר קשוח ומשפיל עם תכנית חומש קיצונית שפירטתי בשקיפות מלאה מול הנשלט. 

כנראה שהמידור אצלי גובל בפיצול אישיות. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. כשולטת אני אגואיסטית, רעה, אבל ממש רעת לב, קשוחה וחדה. וכשמאפשרים לי את זה, החלק האחר בי, של האישה הטובה, מתחזק ומזדקק. וכנראה שגם ההבנה שהנשלט אוהב את זה בדיוק ככה, צריך את ההתעמרות הזו בדיוק כמוני, מרגיעה אותי ומיישבת את הקונפליקט. קתרזיס, זיכוך. מילים גדולות. אבל חשובות. 

אני חושבת שאני מארחת ממש טובה. 

אני מציעה לנשלט אוכל ושתייה ודואגת שיהיה לו נוח. 

האוכל הוא כמובן הכוס שלי, השתייה היא מיצי הכוס שלי, והנוחות המפנקת היא כרית לברכיים.

לפעמים אני אפילו מציעה לו את מיטתי. יותר התחשבות לא תמצאו. כמובן שזה מוגבל לפרקי זמן קצרים ורק כדי לאפשר לו גישה למקום המדויק שצריך ליקוק, ליטוף או עינוג אחר, אבל עדיין.

ולכן זה אך טבעי שהוא יצטרך להודות לי על כל אלה, על כל אחד לחוד ועל כולם ביחד. אחרי הכל, זו זכות לתת שירות!

ומאחר שיחס גורר יחס, אני מצפה מהאורח לנימוס מופתי. גם הכלבלבים הכי טיפשים, ובואו, רובם כאלה, במיוחד כשהם חרמנים, מצליחים להפנים את שש המילים שהם צריכים להשתמש בהן בזמן הארוח:

כן גבירתי. 

תודה גבירתי.

סליחה, גבירתי. 

את צודקת, גבירתי.

לעיתים נדרשים קצת עזרים פדגוגיים להפנמה מלאה, אבל כראוי למארחת והמורה המצוינת שאני, הם זמינים, ואני מיומנת בשימוש מיטבי בהם. 

אה, ומדובר בחצי פנסיון. 😉

כל משחק או תחרות בין שולטת לנשלט מסתיים באותה תוצאה: אחת אפס.

***

כל אחת צריכה את האפס שלה. וככל שישנם יותר אפסים אחרי ה-1, ככה ערכו גדל:

1

10

100

1,000,000

האפס, עם כל אפסיותו, עדיין מעצים את ערכה של האחת. 

***

בשיטה הבינארית, יש רק 0 ו-1. או שאתה אפס, או שאת אחד. אבל זה גם אומר שהמשמעות של כל אחד נגזרת מקיום השני. 

שליטה היא השיטה הכי בינארית שאני מכירה. 

כשאתה נשלט, כל שעה היא שעת אפס. 

הפרופיל שלי: אני מחפשת קשר שליטה.

אני שולטת אך ורק במסגרת מערכת יחסים יציבה ורגשית. 

נשלטים: היוש! משאת נפשנו היא להתמסר אליך.

מתכתבים. שולחים הודעות. משוחחים בטלפון. מתכתבים. שולחים הודעות. משוחחים שוב בטלפון. קובעים להיפגש. מדברים על גבולות. מתאמים ציפיות. 

נשלט א', יום לפני הפגישה: אפשר להיפגש איתך בלי חשש ל-std? מצטער אם אני מאכזב אותך.

נשלט ב', יום אחרי שניסיון לתאם פגישה לאותו ערב לא צלח בגלל הפרשי שעות, ואני שולחת לו הודעה: (צרצרים)

לאחר חמישה ימים: היוש! מה קורה? למה את כועסת? 

אני: נראה לך הגיוני להשתפך כמה אתה משתוקק להתמסר אליי, ויום אחרי לא לענות לי להודעה במשך חמישה ימים? 

נשלט דביל: אה, אנחנו אמורים לדבר גם מחוץ לפגישות? 

אני: בבקשה תמות. בבקשה. 

נשלט עם גולגולת עבה במיוחד: אבל לא הבנתי שזה מה שציפית ממני. 

אני: טוב, נחסום אותך גם פה. 

נשלט ג': את לא כמו שאר השולטות. את רגש. מגע, מבט בעיניים. 

אני: מה? זה לא או או. זה גם וגם. 

נשלט ג': אה, את מחפשת זוגיות. 

אני: לא, אני מחפשת קשר שליטה. זה לא או רק סשנים ללא מילה או זוגיות. יש אמצע.

זה כנראה באמת מאד מסובך להבין ששולטת רוצה להיפגש פעם בשבוע, לתקשר מחוץ למפגשים כדי לתאם, ושיכירו בכך שאני אדם ולא רק ספקית צרכים מיניים.

לא רוצה לצאת להופעות, לא ללכת לארוחות משפחתיות, לא לחפור כל יום כל היום. רוצה לסגור את הפינה. רוצה הדדיות. אני לא תכנית כבקשתך, שאתה פונה אליה כשאתה פנוי וחרמן. ואם התנצלתי בפניך שנצטרך לשוחח עוד רבע שעה כי אני כרגע תומכת נפשית בחברת פייסבוק שנמצאת במשבר, ואתה מתפעל מכמה אני אינטליגנטית ומשנתי סדורה, כנראה שאני לא מהווה סיכון להדבקה במחלת מין. 

המידור המטומטם הזה שגברים עושים, המתג הפרימיטיבי הזה של או אשת חיקי, אם ילדיי, אהבת חיי או שולתט עחזריט לסשנים מזדמנים בלבד שזמינה לי בלחיצת כפתור, זה הדבר הכי מקומם ומוריד שיש. 

איכס עליכם.

מרגע זה אתה עושה רק מה שאני אומרת לך, אני אומרת לו. 

הוא על הברכיים, ידיים מאחורי הגב, גו זקוף ומבט מושפל. 

הגעת לכאן כדי לשרת, לציית ולענג. 

אתה לא מדבר, לא יוזם, לא שואל. אתה מציית.

אתה כל הזמן דרוך וקשוב לי ולצרכים שלי. אם הכוס שלי ריקה, אתה מוזג לי עוד יין. כשאני מושיטה לך אותה, אתה מפסיק מה שאתה עושה ומניח אותה על השולחן. 

בכל רגע נתון אתה פעיל. אתה מעסה, מנשק, מלטף, קם, הולך, מביא, מגיש.

אתה עמל ואני נחה. נושמת. אפופה בענן של רכות ועונג. שנינו מרוכזים בנוחות ובעונג שלי.

לא תקבל פרס כלשהו על עבודה טובה ושרות מסור. בשביל זה באת הרי. השרות המסור הוא הפרס שלך. אבל בהחלט תקבל עונש על כל טעות. מיידי וחד.

על דיבור בלי שפניתי אליך. על שגרמת לי להמתין לך. על אי הבנת פקודה. על מגע לוחץ מדי או חלילה, מדגדג. על אי סיום משפט בגבירתי. על מבט ישיר בי במקום מבט מושפל. 

לפעמים זו תהיה סטירה. לפעמים צביטה בפטמה או הצלפה בישבן או בזין. לפעמים משיכה אלימה ברצועה. לפעמים תצטרך להתנצל. תמיד תצטרך להודות לי.

אתה תעשה הכל למעני, ואני לא אעשה שום דבר למענך. אין פה תן וקח. אתה רק נותן, ואני רק אקח. אם אתה לא נהנה מהשירות, הנתינה וההתמסרות, זב"שך.

אם יבוא לי ללטף את הראש שלך, אעשה זאת. אם ארצה שתגמור, תגמור. אם לא, לא. 

זו כל התורה. פשוט מאד, לא?