המנטליסטית

גם בכלוב וגם בטינדר ובבאמבל, זה קורה כ"כ הרבה שזה נהיה כבר דגל אדום. קבלו טיפ לזיהוי הטיפוס:

1. בחור חתיך, שנראה טוב לפי כל קנה מידה. 

2. יש מאץ' (טינדר ובאמבל) או שנרשמת התלהבות הדדית מהמראה אחרי החלפת תמונות (כלוב).

3. הבחור שופע מחמאות ומחרה מחזיק אחרי כל מה שאני אומרת. בכל נושא. אני יפה, חכמה, מעניינת והכל מהממי. 

4. כשמדברים על פגישה, הוא נלהב, אבל מצליח לשמור על עמימות לגבי זמן. או שהוא מציע להיפגש בשעות הבוקר והיום. או שהוא בדיוק בין דירות או מסבלט. כמו כן, הוא יבקש לשוחח בטלפון בטלגרם, או יתקשר מהווטסאפ ולא מהטלפון. הווטסאפ נטול תמונת פרופיל. 

5. אני מבינה שהבחור בזוגיות. הוא מכחיש, אבל זה די ברור.

6.  The End

לא חראם על הזמן והאנרגיה שאני שורפת על כל אחד כזה? 

הפינוק האולטימטיבי בעיניי הוא לשבת בג'קוזי ענק לבד. מים חמים, סילונים חזקים. 

אני יושבת לי בנוחות, והעולם מבעבע סביבי ועושה לי נעים. בול אני. 

היום עשיתי את זה במקום עם חמש בריכות ג'קוזי, ובכל פעם שמישהו אחר נכנס לג'קוזי שלי (שלי!), יצאתי ממנו ונכנסתי לאחר, ריק.

היה מוש. 

עכשיו אני מפנטזת על ג'קוזי פרטי שאני יושבת בו מפושקת, ונשלט שלוק יורד לי. מדי פעם עולה לקחת אוויר, וחוזר ללקק. 

אוח. 

אז הנה, לכל מי שחושב ששולטת רק צריכה לנקוש באצבעותיה והיא מוצפת פניות. 

בעקבות הפוסט אתמול קיבלתי שלוש פניות.

אחד נעלם לאחר שראה תמונה שלי כאילו בלעה אותו האדמה. אני באמת מקווה שהוא שוכב פצוע מתחת לבולען, השרץ. לכתוב לי שהוא מצטער, אבל אני לא הטעם שלו זה כנראה משהו שהוא לא חושב שאני שווה. כי אין לי ערך כאדם וכי נימוס והגינות זה משהו ששומרים לאירועים מיוחדים. 

השני נפסל על כל כך הרבה דברים שאין לי מושג מאיפה להתחיל. קודם כל, פוט פטיש. כרגיל הוא ניסה מאד להמעיט בו, אבל גם כרגיל, זה התגלה כמשהו גדול כמו כפות רגליים של ליצן בקרקס.

שנית, חוסר ערכיות. כשהתחלחלתי למשמע מעלליו, הוא מאד נעלב מהשיפוטיות שהפגנתי ואמר שהוא צריך להיזהר במה שיוצא לו מהפה. אמרתי לו שזהירות כזו רק ממסכת את מה שיש לו בראש ואין לו בלב, ושהוא צריך להיות אדם ערכי ולא שתקן סלקטיבי.

ואז הא נעץ מסמר נוסף בארון, והוכיח שליטה מופלאה בלוגיקה: את לא מכירה אותי מספיק כדי להיות שיפוטית. אמרתי לו שהכרות מעמיקה אינה תנאי מקדים לשיפוטיות. להיפך, אם כבר היא מאפשרת להיות פחות שיפוטיים לאור היכרות נרחבת יותר עם הנסיבות שגרמו לאדם לבצע מעשים מגונים, ולא מהסוג הכלובי.

אולי הוא התכוון לכך שאני ממהרת לשפוט אותו בלי להכיר אותו לעומק, אבל גם כושר ביטוי זה חשוב. לי. 

השלישי הגיב לפוסט, אבל לא יסף כשהזמנתיו לשלוח לי הודעה.

זהו. 

שלושה אנשים. 

האם אני השולטת יוצאת הדופן וכל חברותיי לכלוב קורסות תחת מבול הפניות, ההצעות וההודעות? כנראה שלא. 

יש אינטרס להרבה אנשים לתחזק את הפסאדה הזו. לשולטות, מן הסתם. לנשלטים שמשתמשים בזה כהסבר לחוסר המענה להודעות שהם שולחים לשולטות. רמז: לא זו הסיבה שלא עונים לכם. 

פסאדה. כמו תמונות מפוטשפות באתרי הכרויות. כמו תמונות שמעלים לפייסבוק ואינסטגרם. כולם יפים, מאושרים, עשירים ומאוהבים. החיים נפלאים. 

ובכן, פחחח. 

חוץ מזה, תייר אוסטרלי שנמצא בארץ לחודש פסל אותי כי הוא מחפש קשר רציני ואני מחפשת קשר רגשי, יציב, אינטימי אבל לא זוגיות. 🤦

סופשבוע נעים לכולנו. 

הייתי היום בעיסוי שבדי. במקום עיסוי נעים ומפנק, היתה החווייה הרגילה:

1. כואב לי, למעט בכפות הרגליים ששם זה מדגדג.

2. המעסה הפציר בי להרפות את השרירים ולא לעזור לו, שני דברים שאני כלל לא קולטת בזמן אמת שאני עושה. אני כ"כ רגילה להיות דרוכה, ואני מתכווננת אוטומטית למי שמולי. ואני מאד אוהבת לעזור. 

3. באיזשהו שלב צריך לבחור בין עיסוי נעים לעיסוי יעיל. לשחרר צוואר תפוס של אישה קשת עורף ואובר רגישה בלתי אפשרי בלי להכאיב. בחרתי ביעילות.

ולכן, עכשיו אני זקוקה לחוויה מתקנת. עיסוי נעים בכפות הרגליים, ליטוף נעים בגב. לא כואב, לא מדגדג, לא רפואי ולא יעיל. פשוט נעים ומפנק. כזה שיגרום לי לגרגר כחתולה במקום להחניק אנקות כאב. שיגרום לשרירים להתרפות מהעונג ולא להתכווץ. 

מתנדבים אמיצים מוזמנים ליצור קשר. 🥰

כ"כ הרבה זיבורית אנושית יש בצ'אט, שאני שוקלת להחליף כינוי לעידית. 

טיפשות, עילגות, נרקסיזם, שקרים, בוטות, גסות רוח ופער בלתי נסבל בין מתק שפתיים והצהרת כוונות לקור והעדר אנושיות.

את רוב שעות הערות שלי העברתי אתמול בצ'אט, והבנתי, קצת באיחור, שזה פשוט לא. כל מי שיצא לי להכיר מהכלוב בחצי השנה האחרונה, קרי להיפגש איתו או לפחות לעבור לתקשורת יותר אישית, היו אנשים שהקשר איתם נוצר דרך תגובות בבלוג, בפורום או בהודעות אדומות. לא דרך הצ'אט. 

למה זה ככה? האם זה כי הצ'אט מושך אליו את הירודים שבחברי הכלוב? או אולי זה כי בצ'אט חברים מרשים לעצמם לפעול באופן פחות מרוסן? ואם כן, למה? כי החרמנות היא זו שמביאה אותם לצ'אט, וכשמישהו חרמן הוא חדור מטרה? כי הם סבורים (לגמרי בטעות) שמי שנכנסת לצ'אט פתוחה להצעות ובעצם אין צורך במעטה הדקיק של תרבות?

כ"כ מייאש. 

אני תמיד מקפידה לא לחצות גבולות. אפילו לא להתקרב אליהם. אבל בתוכם, יש לי חופש פעולה מלא. 

אני תמיד מקפידה על מילת ביטחון. אומרים מהי לפני שמתחילים. אבל כל עוד היא לא נאמרה ולא חציתי גבול, אני מצפה לציות מלא. 

יש לי קולר של כלב. רחב ועבה. קיבלתי אותו לפני הרבה שנים מהנשלט שלי דאז. בהתחלה השתמשנו בו כקולר. אחר כך הוא נכנס למגרה וצבר אבק. היום יש לי קולר ורצועה עדינים יותר. 

אבל לאחרונה, משהו כמו שנה, אני משתמשת בקולר הזנוח כרצועת הצלפה. מקפלת אותו לשניים ומצליפה בישבן. וכנשק יום הדין, פותחת אותו ומשתמשת בחלק עם האבזם. על הזין. 

לפני המפגש האחרון שלי, דנתי בנושא עם הפרטנר. הוא התחיל קצת מהוסס לגבי מידת הכאב. אמרתי לו שלא אשתמש בקולר להצליף בו ללא הסכמתו. גם אמרתי לו בדיוק איך ההסכמה שלו תושג. הוא ממש רצה למצוץ את הדילדו שלי כשקצה אחד של הדילדו בתוכי, והחלק השני משתלשל בין רגליי כמו זין מאד אמיתי למראה. אמרתי לו שכדי למצוץ אותו, הוא יצטרך לספוג הצלפה עם הקולר.

וכך היה. הגענו לרגע המיוחל, הדילדו ואני היינו מוכנים, והוא כמעט ייבב מתשוקה למצוץ אותו. הזכרתי לו מה המחיר. הוא הפנה אליי את הישבן והרס הכל באמירה, "טוב, גבירתי. אני מוכן, גבירתי". מוכן במובן של מסכים, לא במובן של good and ready.

התבאסתי רצח. מה זה מוכן? בפעם הבאה זה לא יספיק. הנשלט התורן יצטרך לבקש שאצליף בו. ולאחר מכן, הוא יצטרך להודות לי. להגיד לי תודה על משהו שהוא בכלל לא היה מעוניין בו. שהוא פחד ממנו. שכואב לו. 

רק לכתוב את זה גורם לעיניים שלי לנצוץ ולשפתיים שלי להתעקל בחיוך זדוני. 

לא פחות כיף זה להצליף בנשלט באכזריות אחרי שלא דייק מספיק במילוי הוראה או הפר את אחד החוקים. רצף הצלפות מכאיבות ומהירות. ואז, כשהוא כאוב ומתנשם, להכריח אותו להודות לי על כך שאני עוזרת לו להשתפר ולהיות מדויק יותר. להיות כלב ממושמע ועבד צייתן. 

ובהמשך, הוא כבר יידע לבד לשים את הקולר בפה, לזחול אליי ולהניח אותו לרגליי. תהליך האילוף הושלם. הקולר עבר מלהיות משהו מרתיע, מפחיד, כואב ולא נעים למשאת נפש. למפתח שפותח את השער לעונג. לסמל לצייתנות, לכניעות, לקבלה של המקום שלו. 

תצליפי בי, גבירתי. בבקשה, אני מתחנן. 

ואני מצליפה. עם החלק של האבזם. על הישבן ועל הזין. וכשאני מרגישה שהגעתי לנקודה הנכונה, אני מפסיקה והוא קורס לרצפה, מנשק את רגליי, מייבב בכאב וחרמנות ואני יודעת שהוא יעשה עבודה מצוינת בללקק אותי ככה. 

לאחרונה אני מפליגה רחוק יותר ויותר בפנטזיות שלי. כתוצאה מכך, הבנתי שבעצם משאת הנפש שלי, וכנראה של עוד שולטות, היא להגיע למצב שמזקק את השליטה לתמצית הכי מדויקת שלה: שהרצון היחיד של הנשלט הוא להיות כלי שרת.

בשמונה וחצי השנים שלי בכלוב, קראתי הרבה בלוגים. חלקם של אנשים שנמצאים ביחסי שליטה ארוכים של כמה שנים. וראיתי לא פעם התפתחות ביחסים האלה, לפעמים קצת מדאיגה, לעבר המצב הזה.

השליטה נהיית יותר ויותר גורפת. לא רק כשנפגשים. שליטה בגמירות. כלובון ומניעה. איסור לגעת בזין. לאט לאט הנשלט מופשט מהחשקים והרצונות שלו ומאולף דרך התניה לרצות ולחשוק בדברים שפעם לא עוררו בו שום עניין או גרוי, או אולי אפילו דחו אותו. דברים שהשולטת רוצה. 

בפנטזיה שלי, אפילו אין צורך להקדיש זמן ואנרגיה בלהשפיל את הנשלט או להכאיב לו. לא צריך לנעול לו את הזין בכלובון. ברור לשנינו שלא אמור לעמוד לו למעט כשאני מצווה עליו להעמיד אותו כדי להשתמש בו לעינוג שלי או כשבא לי להתעלל בו.

הקיום שלו מזוקק לשירות. ההווייה שלו מתמצה בלהיות כלי שרת. עבד נוחות, עבד מין, משרת. אין צורך לדבר מעבר למילות הקוד, והוא לא מוציא אף מילה. פשוט עושה. 

בבוקר, הוא יודע שעליו להגיע למיטה ולהביא אותי לאורגזמה. אני אגיד "אצבע" או "רד" או אשכב על הבטן ואאונן, והוא יידע שהוא צריך לעזור לי עם רימינג ואצבע.

כשאגמור, הוא ייכנס לתנוחת הדיפולט, שהיא על הברכיים עם ידיים מאחורי הגב, גו זקוף ומבט מושפל, קולר על הצוואר והרצועה מוחזקת בפה. 

נקסט. ארוחת בוקר. הוא שלח לי את התפריט לווטסאפ. אני אומרת "נייד" והוא מגיש לי אותו בידיים פשוטות. אני בוחרת מהתפריט והוא הולך להכין. כשאני אוכלת, הוא קשוב. ממלא כוס שתייה שהתרוקנה. מגיש לי מפית.

וככה זה נמשך כל היום. אמבטיה, מריחת קרמים. עיסוי כפות רגליים ממושך כשאני צופה בטלוויזיה או גולשת בנייד. 

הוא לא מתוגמל בשום דרך. הוא לא מדבר למעט כשאני פונה אליו. העונג שלו לא נכנס למשוואה. השכר היחיד שלו הוא בידיעה שהוא ממלא את כל הצרכים שלי ובכך גם את ייעודו. 

אין לו שום אשליות לגבי הזין שלו. ברור לו שכשאני מורה לו להעמיד אותו, זה רק כי ככה בא לי לגמור. לא מלשון ואצבע, לא מוויברטור שהוא מחזיק, מזין. ושלו זמין לשימושי. 

אין שום נקודה שבה הוא מקבל פרס. רשות לאונן או לגמור, למשל. התיחסות לא אינסטרומנטלית. הוא אינסטרומנט. לא כי אני רעה וחסרת רגש אלא כי מערכת היחסים היא תמצית מזוקקת של מהות השליטה. 

כשאני משנצת או עסוקה, הוא משוחרר לענייניו. הוא רשאי לעשות בזמן הזה ככל העולה על רוחו. זה לא מעניין. רוצה לאונן? שיאונן.

אני תוהה אם מה דעתם של הנשלטים שקוראים את הפוסט הזה. האם גם עבורכם זו החוויה האולטימטיבית? ושולטות, מה עמדתכן בנושא? 

בהמלצת פרלין, התחלתי לקרוא את הבלוג של herboytoy, שמתאר יחסי שליטה אקסטרימיים - לפעמים מדי, בעיניי - מנקודת מבטו.

ואני מוצאת את עצמי מפנטזת על דברים יותר ויותר קיצוניים מחד, וחד היא מילת המפתח פה, ומבולבלת (שוב!) מאידך.

הצד האחד הוא שככל שהפרטנר יותר צייתן וכנוע, הוא מוציא ממני יותר רשעות. אני מרגישה יותר חופשיה להיות מתנשאת, משפילה, מכאיבה, קצרה, חדה ומענישה. המשוואה היא הצייתנות שלו שווה תחושת נינוחות וחופש שלי, ולחרדתי, מה שמרגיש לי חופשי ונינוח זה להתעלל גופנית ומנטלית. לא משנה שהיית ילד טוב ועשית כל מה שאמרתי מייד ובאופן מושלם, כולל דברים שקשים לך, שדורשים התגברות ואיפוק. זה רק גורם לי לרצות לחמוס עוד מהנפש והגבריות שלך. ומהאנושיות שלך, עם כל כמה שמחריד אותי להודות בכך.

רק אחרי שאני גומרת ודעתי מצטללת קצת, אני נהיית אסירת תודה, עוטפת, רכה ואוהבת. 

זה מספיק? זה נחשב?

החלק שמבלבל אותי הוא להבין מתי הצורך של הנשלט בהשפלה מתחלף בצורך בחיזוק או במילה טובה, ואיך אני מספקת אותו באופן כן ואותנטי ולא טכני ומלאכותי. הרי בסשן, כשאני נותנת דרור ליצריי האפלים, ואלוהים, כמה הם אפלים, רק בא לי להוריד, לרמוס, לגרום לנשלט להרגיש כמו גרגר אבק, כמו מישהו שלעולם לא יהיה מספיק טוב, שאני עושה לו טובה שאני לא מתיאשת מכמה הוא איטי בהבנה, לא מדויק במילוי הפקודות הברורות שלי, מעבר לכך שהוא יצור נחות לעומתי, העליונה.

איך זה משתלב עם להגיד לו שהוא עושה עבודה טובה? או אפילו שהוא ילד טוב או כלב טוב? זה פריים אוב מיינד שונה לגמרי. 

טוב, נראה לי שעניתי לעצמי. כנראה שבלהט החרמנות אני מסוגלת רק להוריד, להשפיל, להעניש, לשדר חוסר שביעות רצון ואכזבה, להיות ההורה הרעיל הזה שהצאצא מנסה לספק בכל כוחו ללא הצלחה. שזה, אגב, מסביר מה השליטה מספקת לי: לא תיקון אלא חילופי תפקידים. הקורבן הופך למקרבן. 

אבל אחרי שאני גומרת, ואני מסופקת, אני חוזרת להיות אני. ואני של הצד המואר היא אדם טוב, מכיל, אמפתי, רגיש, אימהי אפילו. מחבקת ומנשקת, מלטפת ועוטפת, מרגיעה ומפיסה סבל. ומאד אסירת תודה לפרטנר על כך שהיה כ"כ מתמסר ושם עבורי. שם אותי במרכז. על ראש שמחתו. 

אשמח לקרוא מה החווייה שלכם. מה המקום של המילה הטובה, מתי אתם צריכים אותה, ואיך זה לעזאזל משתלב עם הצורך בהשפלה. 

תודה. 

כל דבר יכול להיות משפיל. אפילו מילת ביטחון. 

לבחור עבורו מילת ביטחון כמו "אלפא" ולהסביר לו באופן הכי אגבי שבחרתי בה כי זו מילה שאין הרי סיכוי שהוא ישתמש בה שלא על מנת להפסיק את הסשן. 

רישעות והשפלה זה שילוב כ"כ מחרמן. 

(סיפור לא אוטוביגרפי בעליל)

הוא חשב שמתישהו הוא יתרגל לזה, אבל כבר חצי שנה שזה ככה, והוא עדיין לא הצליח. 

הוא הפנים מזמן את מה שאמרה לו שוב ושוב בעודו יושב למרגלותיה ומעסה את כפות רגליה: הידיים שלך משמשות אותך להרבה פעולות. אתה מרים דברים, מצחצח שיניים, כותב, מקליד, שוטף כלים. גם הרגליים שלך. אבל הזין שלך? פרט להטלת שתן, הוא משמש רק ככלי עינוגים מיני. ואתה הרי כלי העינוגים המיני שלי. ולכן, אסור לך לגעת בו. ודאי שלא באופן מיני. ודאי לא לגמור.

אני יודעת שלפעמים קשה להתאפק, היא אמרה לו בעודו מסבן אותה במקלחת, ואז שוטף ומנגב אותה, נזהר לא להביט בה אלא לשמור את מבטו מושפל כפי שלימדה אותו. ולכן אני אעזור לך. ננעל אותו בכלובון, והמפתח יהיה עליי. 

כשתגיע לכאן, נשחרר אותו שיתאוורר קצת וכדי שאוכל להשתמש בו, היא הבטיחה לו בעודה מלטפת ומוחצת לסירוגין את האשכים שלו, עולה לזין ונוגעת בו כמו שרק היא יודעת. לא היה דבר שהסב לו הנאה רבה יותר מכך שהיא השתמשה בו ובזין שלו. ולכן הוא הסכים.

כן, גבירתי. הוא אמר, ולא ידע שבכך חרץ את דינו. 

בהתחלה היה מוזר, להתרגל למגע המתכת, ללחץ שמנע ממנו להגיע לזקפה. אבל היה גם חדש ומרגש. ורק יומיים חלפו עד לפגישתם הבאה. הוא הגיע, שוחרר מהכלובון, וגמר כמעט מיד. כמובן שבלי ידיים. זה אסור. מגבת מחוספסת על המיטה והתחככות בה כשהיא מתחככת בו, שוכבת מעליו ומזיינת אותו על יבש עם הכוס השעיר שלה, עשו את העבודה יופי.

אבל אחר כך חלפו לפעמים ארבעה ימים תמימים בין מפגשים, והיא לא שחררה אותו מיד כשהגיע אלא רק אחרי שגמרה. ומתישהו היא החליטה שקודם הוא צריך לשטוף כלים ולנקות את הכיור, ולא לזוז כשהיא מגיעה מאחוריו וצובטת אותו בישבן או מפליקה לו, ואחרי שניקה, היא רצתה שיתחנן. 

אוהו איך הוא התחנן. הוא כמעט בכה מרוב חרמנות ותסכול. וכשהיא שחררה אותו, היא התרתה בו שאיך שהוא גומר, הוא חוזר לכלא. ואז היא השתמשה בו, התחככה בו, ליטפה ומחצה אותו, ואם בכוחות עליונים הוא הצליח לא לגמור, היא השכיבה אותו על הגב והחדירה אותו לתוכה. קרב אבוד. השיא שלו היה 45 שניות לפני שהתפוצץ. ועוד אומרים שקונדום מקהה את התחושה. חחח. 

שעת נעילה, היא אמרה לו בעיניים מנצנצות. זה המפתח לליבה של אישה, היא אמרה בשעשוע בעודה נועלת אותו. ילד אסור, ילד מותר, היא פיזמה לעצמה וצחקה. ואחרי שנעלה אותו, היא העמידה אותו מולה, מבט מושפל והכל, בחנה אותו במבט חודר, ואמרה לו שככה הכי יפה לו. שעבד צריך להיות צנוע. שכבודו של בן מלך פנימה. 

לפעמים רחמיה נכמרו עליו, והיא היתה שולחת לו הודעה שהמפתח בארון החשמל בשעה הקרובה. הוא קיבל שלושה דו"חות על מהירות מופרזת בחצי שנה, אבל מעולם לא החמיץ את הדדליין. לרוב, היא היתה שולחת לו הודעה כמה דקות לאחר מכן שהוא אולי משוחרר מהכלובון, אבל עדיין מנוע מלגעת בזין שלו. 

הוא כבר לא ידע מה יותר גרוע. להיות נעול, כואב, לשמור על היגיינה קפדנית ולהצליח להשתין בקושי, או להיות משוחרר וזקור, נוטף ומטפטף, אבל להצטרך להתאפק ולא ללטף, אפילו לא בהסח הדעת. 

הוא תהה אם יקבל אי פעם חנינה מעונש המאסר הממושך הזה, ומה המחיר שיצטרך לשלם על כך.  

רק דבר אחד הוא ידע בוודאות: הזין הזה כבר מזמן לא בבעלותו. הוא שייך לה. הוא נועד לשעשע אותה ולענג אותה. כמו כל גופו ונשמתו.