המנטליסטית

אני תמיד מקפידה לא לחצות גבולות. אפילו לא להתקרב אליהם. אבל בתוכם, יש לי חופש פעולה מלא. 

אני תמיד מקפידה על מילת ביטחון. אומרים מהי לפני שמתחילים. אבל כל עוד היא לא נאמרה ולא חציתי גבול, אני מצפה לציות מלא. 

יש לי קולר של כלב. רחב ועבה. קיבלתי אותו לפני הרבה שנים מהנשלט שלי דאז. בהתחלה השתמשנו בו כקולר. אחר כך הוא נכנס למגרה וצבר אבק. היום יש לי קולר ורצועה עדינים יותר. 

אבל לאחרונה, משהו כמו שנה, אני משתמשת בקולר הזנוח כרצועת הצלפה. מקפלת אותו לשניים ומצליפה בישבן. וכנשק יום הדין, פותחת אותו ומשתמשת בחלק עם האבזם. על הזין. 

לפני המפגש האחרון שלי, דנתי בנושא עם הפרטנר. הוא התחיל קצת מהוסס לגבי מידת הכאב. אמרתי לו שלא אשתמש בקולר להצליף בו ללא הסכמתו. גם אמרתי לו בדיוק איך ההסכמה שלו תושג. הוא ממש רצה למצוץ את הדילדו שלי כשקצה אחד של הדילדו בתוכי, והחלק השני משתלשל בין רגליי כמו זין מאד אמיתי למראה. אמרתי לו שכדי למצוץ אותו, הוא יצטרך לספוג הצלפה עם הקולר.

וכך היה. הגענו לרגע המיוחל, הדילדו ואני היינו מוכנים, והוא כמעט ייבב מתשוקה למצוץ אותו. הזכרתי לו מה המחיר. הוא הפנה אליי את הישבן והרס הכל באמירה, "טוב, גבירתי. אני מוכן, גבירתי". מוכן במובן של מסכים, לא במובן של good and ready.

התבאסתי רצח. מה זה מוכן? בפעם הבאה זה לא יספיק. הנשלט התורן יצטרך לבקש שאצליף בו. ולאחר מכן, הוא יצטרך להודות לי. להגיד לי תודה על משהו שהוא בכלל לא היה מעוניין בו. שהוא פחד ממנו. שכואב לו. 

רק לכתוב את זה גורם לעיניים שלי לנצוץ ולשפתיים שלי להתעקל בחיוך זדוני. 

לא פחות כיף זה להצליף בנשלט באכזריות אחרי שלא דייק מספיק במילוי הוראה או הפר את אחד החוקים. רצף הצלפות מכאיבות ומהירות. ואז, כשהוא כאוב ומתנשם, להכריח אותו להודות לי על כך שאני עוזרת לו להשתפר ולהיות מדויק יותר. להיות כלב ממושמע ועבד צייתן. 

ובהמשך, הוא כבר יידע לבד לשים את הקולר בפה, לזחול אליי ולהניח אותו לרגליי. תהליך האילוף הושלם. הקולר עבר מלהיות משהו מרתיע, מפחיד, כואב ולא נעים למשאת נפש. למפתח שפותח את השער לעונג. לסמל לצייתנות, לכניעות, לקבלה של המקום שלו. 

תצליפי בי, גבירתי. בבקשה, אני מתחנן. 

ואני מצליפה. עם החלק של האבזם. על הישבן ועל הזין. וכשאני מרגישה שהגעתי לנקודה הנכונה, אני מפסיקה והוא קורס לרצפה, מנשק את רגליי, מייבב בכאב וחרמנות ואני יודעת שהוא יעשה עבודה מצוינת בללקק אותי ככה. 

לאחרונה אני מפליגה רחוק יותר ויותר בפנטזיות שלי. כתוצאה מכך, הבנתי שבעצם משאת הנפש שלי, וכנראה של עוד שולטות, היא להגיע למצב שמזקק את השליטה לתמצית הכי מדויקת שלה: שהרצון היחיד של הנשלט הוא להיות כלי שרת.

בשמונה וחצי השנים שלי בכלוב, קראתי הרבה בלוגים. חלקם של אנשים שנמצאים ביחסי שליטה ארוכים של כמה שנים. וראיתי לא פעם התפתחות ביחסים האלה, לפעמים קצת מדאיגה, לעבר המצב הזה.

השליטה נהיית יותר ויותר גורפת. לא רק כשנפגשים. שליטה בגמירות. כלובון ומניעה. איסור לגעת בזין. לאט לאט הנשלט מופשט מהחשקים והרצונות שלו ומאולף דרך התניה לרצות ולחשוק בדברים שפעם לא עוררו בו שום עניין או גרוי, או אולי אפילו דחו אותו. דברים שהשולטת רוצה. 

בפנטזיה שלי, אפילו אין צורך להקדיש זמן ואנרגיה בלהשפיל את הנשלט או להכאיב לו. לא צריך לנעול לו את הזין בכלובון. ברור לשנינו שלא אמור לעמוד לו למעט כשאני מצווה עליו להעמיד אותו כדי להשתמש בו לעינוג שלי או כשבא לי להתעלל בו.

הקיום שלו מזוקק לשירות. ההווייה שלו מתמצה בלהיות כלי שרת. עבד נוחות, עבד מין, משרת. אין צורך לדבר מעבר למילות הקוד, והוא לא מוציא אף מילה. פשוט עושה. 

בבוקר, הוא יודע שעליו להגיע למיטה ולהביא אותי לאורגזמה. אני אגיד "אצבע" או "רד" או אשכב על הבטן ואאונן, והוא יידע שהוא צריך לעזור לי עם רימינג ואצבע.

כשאגמור, הוא ייכנס לתנוחת הדיפולט, שהיא על הברכיים עם ידיים מאחורי הגב, גו זקוף ומבט מושפל, קולר על הצוואר והרצועה מוחזקת בפה. 

נקסט. ארוחת בוקר. הוא שלח לי את התפריט לווטסאפ. אני אומרת "נייד" והוא מגיש לי אותו בידיים פשוטות. אני בוחרת מהתפריט והוא הולך להכין. כשאני אוכלת, הוא קשוב. ממלא כוס שתייה שהתרוקנה. מגיש לי מפית.

וככה זה נמשך כל היום. אמבטיה, מריחת קרמים. עיסוי כפות רגליים ממושך כשאני צופה בטלוויזיה או גולשת בנייד. 

הוא לא מתוגמל בשום דרך. הוא לא מדבר למעט כשאני פונה אליו. העונג שלו לא נכנס למשוואה. השכר היחיד שלו הוא בידיעה שהוא ממלא את כל הצרכים שלי ובכך גם את ייעודו. 

אין לו שום אשליות לגבי הזין שלו. ברור לו שכשאני מורה לו להעמיד אותו, זה רק כי ככה בא לי לגמור. לא מלשון ואצבע, לא מוויברטור שהוא מחזיק, מזין. ושלו זמין לשימושי. 

אין שום נקודה שבה הוא מקבל פרס. רשות לאונן או לגמור, למשל. התיחסות לא אינסטרומנטלית. הוא אינסטרומנט. לא כי אני רעה וחסרת רגש אלא כי מערכת היחסים היא תמצית מזוקקת של מהות השליטה. 

כשאני משנצת או עסוקה, הוא משוחרר לענייניו. הוא רשאי לעשות בזמן הזה ככל העולה על רוחו. זה לא מעניין. רוצה לאונן? שיאונן.

אני תוהה אם מה דעתם של הנשלטים שקוראים את הפוסט הזה. האם גם עבורכם זו החוויה האולטימטיבית? ושולטות, מה עמדתכן בנושא? 

בהמלצת פרלין, התחלתי לקרוא את הבלוג של herboytoy, שמתאר יחסי שליטה אקסטרימיים - לפעמים מדי, בעיניי - מנקודת מבטו.

ואני מוצאת את עצמי מפנטזת על דברים יותר ויותר קיצוניים מחד, וחד היא מילת המפתח פה, ומבולבלת (שוב!) מאידך.

הצד האחד הוא שככל שהפרטנר יותר צייתן וכנוע, הוא מוציא ממני יותר רשעות. אני מרגישה יותר חופשיה להיות מתנשאת, משפילה, מכאיבה, קצרה, חדה ומענישה. המשוואה היא הצייתנות שלו שווה תחושת נינוחות וחופש שלי, ולחרדתי, מה שמרגיש לי חופשי ונינוח זה להתעלל גופנית ומנטלית. לא משנה שהיית ילד טוב ועשית כל מה שאמרתי מייד ובאופן מושלם, כולל דברים שקשים לך, שדורשים התגברות ואיפוק. זה רק גורם לי לרצות לחמוס עוד מהנפש והגבריות שלך. ומהאנושיות שלך, עם כל כמה שמחריד אותי להודות בכך.

רק אחרי שאני גומרת ודעתי מצטללת קצת, אני נהיית אסירת תודה, עוטפת, רכה ואוהבת. 

זה מספיק? זה נחשב?

החלק שמבלבל אותי הוא להבין מתי הצורך של הנשלט בהשפלה מתחלף בצורך בחיזוק או במילה טובה, ואיך אני מספקת אותו באופן כן ואותנטי ולא טכני ומלאכותי. הרי בסשן, כשאני נותנת דרור ליצריי האפלים, ואלוהים, כמה הם אפלים, רק בא לי להוריד, לרמוס, לגרום לנשלט להרגיש כמו גרגר אבק, כמו מישהו שלעולם לא יהיה מספיק טוב, שאני עושה לו טובה שאני לא מתיאשת מכמה הוא איטי בהבנה, לא מדויק במילוי הפקודות הברורות שלי, מעבר לכך שהוא יצור נחות לעומתי, העליונה.

איך זה משתלב עם להגיד לו שהוא עושה עבודה טובה? או אפילו שהוא ילד טוב או כלב טוב? זה פריים אוב מיינד שונה לגמרי. 

טוב, נראה לי שעניתי לעצמי. כנראה שבלהט החרמנות אני מסוגלת רק להוריד, להשפיל, להעניש, לשדר חוסר שביעות רצון ואכזבה, להיות ההורה הרעיל הזה שהצאצא מנסה לספק בכל כוחו ללא הצלחה. שזה, אגב, מסביר מה השליטה מספקת לי: לא תיקון אלא חילופי תפקידים. הקורבן הופך למקרבן. 

אבל אחרי שאני גומרת, ואני מסופקת, אני חוזרת להיות אני. ואני של הצד המואר היא אדם טוב, מכיל, אמפתי, רגיש, אימהי אפילו. מחבקת ומנשקת, מלטפת ועוטפת, מרגיעה ומפיסה סבל. ומאד אסירת תודה לפרטנר על כך שהיה כ"כ מתמסר ושם עבורי. שם אותי במרכז. על ראש שמחתו. 

אשמח לקרוא מה החווייה שלכם. מה המקום של המילה הטובה, מתי אתם צריכים אותה, ואיך זה לעזאזל משתלב עם הצורך בהשפלה. 

תודה. 

כל דבר יכול להיות משפיל. אפילו מילת ביטחון. 

לבחור עבורו מילת ביטחון כמו "אלפא" ולהסביר לו באופן הכי אגבי שבחרתי בה כי זו מילה שאין הרי סיכוי שהוא ישתמש בה שלא על מנת להפסיק את הסשן. 

רישעות והשפלה זה שילוב כ"כ מחרמן. 

(סיפור לא אוטוביגרפי בעליל)

הוא חשב שמתישהו הוא יתרגל לזה, אבל כבר חצי שנה שזה ככה, והוא עדיין לא הצליח. 

הוא הפנים מזמן את מה שאמרה לו שוב ושוב בעודו יושב למרגלותיה ומעסה את כפות רגליה: הידיים שלך משמשות אותך להרבה פעולות. אתה מרים דברים, מצחצח שיניים, כותב, מקליד, שוטף כלים. גם הרגליים שלך. אבל הזין שלך? פרט להטלת שתן, הוא משמש רק ככלי עינוגים מיני. ואתה הרי כלי העינוגים המיני שלי. ולכן, אסור לך לגעת בו. ודאי שלא באופן מיני. ודאי לא לגמור.

אני יודעת שלפעמים קשה להתאפק, היא אמרה לו בעודו מסבן אותה במקלחת, ואז שוטף ומנגב אותה, נזהר לא להביט בה אלא לשמור את מבטו מושפל כפי שלימדה אותו. ולכן אני אעזור לך. ננעל אותו בכלובון, והמפתח יהיה עליי. 

כשתגיע לכאן, נשחרר אותו שיתאוורר קצת וכדי שאוכל להשתמש בו, היא הבטיחה לו בעודה מלטפת ומוחצת לסירוגין את האשכים שלו, עולה לזין ונוגעת בו כמו שרק היא יודעת. לא היה דבר שהסב לו הנאה רבה יותר מכך שהיא השתמשה בו ובזין שלו. ולכן הוא הסכים.

כן, גבירתי. הוא אמר, ולא ידע שבכך חרץ את דינו. 

בהתחלה היה מוזר, להתרגל למגע המתכת, ללחץ שמנע ממנו להגיע לזקפה. אבל היה גם חדש ומרגש. ורק יומיים חלפו עד לפגישתם הבאה. הוא הגיע, שוחרר מהכלובון, וגמר כמעט מיד. כמובן שבלי ידיים. זה אסור. מגבת מחוספסת על המיטה והתחככות בה כשהיא מתחככת בו, שוכבת מעליו ומזיינת אותו על יבש עם הכוס השעיר שלה, עשו את העבודה יופי.

אבל אחר כך חלפו לפעמים ארבעה ימים תמימים בין מפגשים, והיא לא שחררה אותו מיד כשהגיע אלא רק אחרי שגמרה. ומתישהו היא החליטה שקודם הוא צריך לשטוף כלים ולנקות את הכיור, ולא לזוז כשהיא מגיעה מאחוריו וצובטת אותו בישבן או מפליקה לו, ואחרי שניקה, היא רצתה שיתחנן. 

אוהו איך הוא התחנן. הוא כמעט בכה מרוב חרמנות ותסכול. וכשהיא שחררה אותו, היא התרתה בו שאיך שהוא גומר, הוא חוזר לכלא. ואז היא השתמשה בו, התחככה בו, ליטפה ומחצה אותו, ואם בכוחות עליונים הוא הצליח לא לגמור, היא השכיבה אותו על הגב והחדירה אותו לתוכה. קרב אבוד. השיא שלו היה 45 שניות לפני שהתפוצץ. ועוד אומרים שקונדום מקהה את התחושה. חחח. 

שעת נעילה, היא אמרה לו בעיניים מנצנצות. זה המפתח לליבה של אישה, היא אמרה בשעשוע בעודה נועלת אותו. ילד אסור, ילד מותר, היא פיזמה לעצמה וצחקה. ואחרי שנעלה אותו, היא העמידה אותו מולה, מבט מושפל והכל, בחנה אותו במבט חודר, ואמרה לו שככה הכי יפה לו. שעבד צריך להיות צנוע. שכבודו של בן מלך פנימה. 

לפעמים רחמיה נכמרו עליו, והיא היתה שולחת לו הודעה שהמפתח בארון החשמל בשעה הקרובה. הוא קיבל שלושה דו"חות על מהירות מופרזת בחצי שנה, אבל מעולם לא החמיץ את הדדליין. לרוב, היא היתה שולחת לו הודעה כמה דקות לאחר מכן שהוא אולי משוחרר מהכלובון, אבל עדיין מנוע מלגעת בזין שלו. 

הוא כבר לא ידע מה יותר גרוע. להיות נעול, כואב, לשמור על היגיינה קפדנית ולהצליח להשתין בקושי, או להיות משוחרר וזקור, נוטף ומטפטף, אבל להצטרך להתאפק ולא ללטף, אפילו לא בהסח הדעת. 

הוא תהה אם יקבל אי פעם חנינה מעונש המאסר הממושך הזה, ומה המחיר שיצטרך לשלם על כך.  

רק דבר אחד הוא ידע בוודאות: הזין הזה כבר מזמן לא בבעלותו. הוא שייך לה. הוא נועד לשעשע אותה ולענג אותה. כמו כל גופו ונשמתו. 

אז אחרי הפסקה מהכלוב, עשיתי טעות מרה ושבתי. חרמנות, אתם יודעים. משבשת את השכל הישר. 

אז מה היה לנו בארבעה ימים בסך הכל?

אחד חמוד ונאה, אבל הבנתי שהוא תפוס. שוחח איתי רק בטלגרם, כולל טלפונית, גם כשהקליטה היתה זוועה. אצלי לא היה אפשר להיפגש כי סיבות, והוא אמר שהוא לא מרגיש בשל להיפגש אצלו כי שכן שלו עובד איתו, ואנחנו עדיין לא מכירים מספיק. וכמובן, שיחות רק בשעות היום או ממש מאוחר בלילה, והעלמות בסוף השבוע.

אחד שולט, שזה דווקא סבבה בפאזה הנוכחית, אבל פחות סבבה שהוא מאונן בסלון כדי שהשכנים יוכלו לראות ומרגיש שהם נהנים להציץ לו. כמובן שברגע שהבעתי הסתייגות כי בעיניי זה חוסר אחריות, ויש ילדים שיכולים לצפות בו, ולא עושים דברים כאלה בפומבי, הוא אמר שזה הבית שלו, ורואים רק צללים, ואין לשכנים ילדים. 

ובכן, גם המרפסת היא חלק מהבית, ועדיין לא נהוג לצאת אליה עירומים. ולשכנים אולי אין ילדים, אבל לא מן הנמנע שיבואו אליהם ילדים הביתה. קרובי משפחה, ילדים של חברים וכולי. ואתה לא יכול לאחוז במקל משני קצותיו. או שאתה לוקח אחריות על האקסהיביציוניזם שלך או שלא. גם מה בדיוק גורם לך לחשוב שהם נהנים? הניחו לך פתקים מבושמים בדואר? פרחים על מפתן הדלת? 

אחד מישהו שנפגשתי איתו פעם אחת לפני אי אלו שנים, וכמובן שלא שמעתי ממנו לאחר מכן. מדי פעם הוא היה מפציע בצ'אט והיינו מדברים עד שהייתי מתעצבנת. תמיד הייתי מתעצבנת. פעם הגענו לטלפון, ובשיחה ההיא כ"כ התעצבנתי שהייתי צריכה צ'יל פיל אחרי שניתקתי לו. עכשיו הוא הכריז שזהו. הוא בשל ומוכן, עבר תהליך עם עצמו והחליט שהוא בשל ומגובש עם היותו נשלט ושאני האחת. בלי סייגים ומעצורים. בווטסאפ היה בסדר. בשיחת הטלפון התעצבנתי עליו. עדיין לא רואה אותי ממטר. רק כמישהי שתכיל אותו, תחבק אותו, תשלוט בו. אמרתי לו שיש לו הרבה חומר למחשבה. אחרי כמה שעות הוא שלח הודעה שמודה לי על השיחה ושהוא חושב על מה שאמרתי. למחרת בערב שלחתי לו הודעה. ענה שהוא חזר מהעבודה תשוש. מאז לא שמעתי ממנו. מדהים. אני האחת, עד שזה מגיע לכך שאני אדם ולא רק שולטת, ואם עולה נושא בשיחה שדורש התעניינות מצידו, הוא מדפדף אותו. ואם מדברים על שיחות שהיו בעבר, הוא זוכר מהן סלקטיבית רק מה שנוגע לו. 

ושיא השיאים, מישהו שפנה אליי והיה all over the place, אבל הציע לממש לי את הפנטזיה הכי חזקה שלי: סשן שליטה בשני גברים כשאחד שולט בשני. פתח לנו חדר סודי בצ'אט, נכנס הבחור השני. עשינו סבב הצגה עצמית. שם, גיל, עיר מגורים. תאמנו ציפיות. עברנו לטלגרם להחליף תמונות. החלפנו. כולנו נתנו אור ירוק. קבענו מקום ושעה. ביקשתי שכל אחד יכתוב גבולות, וידאנו שהם מוסכמים על כולם. ביקשתי שכל אחד יכתוב תאור של הסשן מנקודת מבטו. 

ההוא שפנה אליי כתב דברים ממש הזויים. חדירה כפולה, למשל. זה אחרי שהבהרנו שאני מעל שניהם, שהוא מתחתיי ושולט בשלישי, תחת הנחיותיי, והשלישי הכי למטה. 

כל הזמן הייתי צריכה ליישר אותו. אף אחד משניכם לא חודר אליי. אתה לא מחליט איך לשלוט בבחור השני. אני מחליטה. אתה קודם כל תחתיי ורק אחר כך מעל הבחור השני. 

כמו כן, כחלק מהלהיות all over the place, הוא הציג את עצמו בשם אחד, הכינוי שלו בטלגרם היה שונה, ושם המשתמש בכלל הראה על שם וגיל שונים. בפרופיל שלו בכלוב הופיע גיל שלישי.

הוא הציע לי לצאת לדרינק. סרבתי. למחרת בבוקר הוא ביקש המלצות על סרטים, והשיחה היתה קטסטרופלית. מכל בחינה. השקפת העולם המעוותת שלו. הוא כתב שאי אפשר לדעת מה התפתח, במקום יתפתח. כשתיקנתי אותו, הוא אמר שהוא חשב שה' הידיעה מבטלת אותיות אית"ן (מה?) ושהוא בדרך כלל לומד מהר. 

הפצרתי בו לא לפנות אליי עד שניפגש. במקביל, הבחור השני שלח הודעה בשישי בצהריים ונעלם. כבר לפני כן, חשדתי שהוא נשוי. הוא טען שהוא עובד בשעות לא שגרתיות וארוכות, ויכול להיפגש רק בשעות הבוקר והצהריים. העלמות בסופשבוע זה כבר ברור לגמרי. 

בלילה בין שבת לראשון הוא שלח הודעה שהוא לא יכול ביום שקבענו ואיחל לנו ליהנות בלעדיו. כאילו כל המטרה היא לא סשן משולש. עניתי להם שאני לא בעניין כי שניהם התגלו כלא אמינים ופרטתי. 

הטושטוש כתב את גילו ושמו האמיתיים מבין השלושה והסביר שהרבה נשים חוטאות בהפחתת אי אלו שנים מגילם ולכן גם הוא עשה זאת.

הנשוי פנה אליי, כולו נסער, ואמר שמעולם לא דיברנו על מצבו המשפחתי, שהוא לא שיקר לי, ולמה אני כורכת אותו ואת הבחור השני יחד, ומציגה אותו כמו אחד הגברים הנכלוליים בכלוב. והוא בהליכי פרידה. והוא באמת עובד במה שהוא אמר ובעוד דברים. וחבל כי ראיתי שהוא רציני ואיכותי. 

אתה נשוי. זה גבול. לא משנה כלום. ברגע שגיליתי את זה, נגמר. 

לקינוח, ההוא מבאמבל שכתבתי עליו בפוסט הקודם שלח לי הודעה. כתבתי לו שלא ניפגש. גם הוא נזעק. למה?! כי אתה לא נראה כמו בתמונות שלך באפליקציה. אז מה? ראית שאני נראה טוב. ראית בדיוק איך אני נראה בשיחת הווידאו. ואני איכותי! 

פשוט לא יאומן חוסר המודעות העצמית של אנשים. הם כ"כ שונים מכל האפסים שאני כותבת עליהם. הם כ"כ רציניים ואיכותיים. 

כל זה בארבעה ימים, כן? 

מחקתי את טינדר ובאמבל. ואני שוב נכנסת לגמילה. ניקוי רעלים. קצתי בשקרנים, קצתי באנשים שאיכות היא מהם והלאה. החרמנות גומרת עליי, אבל הגועל גובר עליה. 

אולי המקלחת השלישית היום תעזור. 

במרץ נפגשתי עם מישהו מהכלוב. היה סשן מעולה כי דיברנו בערך יומיים בלי הפסקה על כל פרט ופרט. בטלפון, בהודעות טקסט. מה יהיה איך מתי וכמה. 

לפי מיטב המסורת, לאחר הפגישה הוא החזיק אותי על אש קטנה בשיחות קצרות כל יום יומיים.

ואז ראיתי אותו בפייסבוק. יש לנו חברה משותפת, מסתבר. לא זו בלבד שהוא נשוי וכותב פוסטים מרגשים על אשת חיקו המופלאה, הוא שיקר לי גם לגבי שמו.

החיים המשיכו, ולפני שבוע, הודעה ממנו פה בכלוב. וייב חזק של חתירה למגע. 

כתבתי לו שיש לנו חברת פייסבוק משותפת ושאני יודעת שהוא נשוי וששמו שונה מזה שאמר לי. 

תודה לספר הפנים הגדול ולצוקי מייסדו. 

לפני חודשים רבים, באמבל מצא לי שידוך פוטנציאלי. התחלנו לשוחח, ובאוויר התפשט ניחוח סליזי חריף. גדעתי אותו באיבו, ריססתי את באמבל במטהר האוויר החזק ביותר שהיה לי, והמשכתי בחיי. 

והנה אתמול, התאמה בבאמבל. בחור טוב מראה, גם אם מעט גבוה מדי. עד מהרה הבנו שזו הפעם השנייה שאנו מותאמים. מאחר שהייתי (ועודני) חרמנית טילים, הכלתי את הסליז. אלא שבשיחת הוידאו שלנו, התגלה בחור שלא דומה ולו במעט לתמונה שהחלקתי ימינה. 

פרצופו האמיתי התגלה בשנית. 

הוא ממש רצה שאחשוף טפח ואגלה טפחיים, וזכה כמובן לכתף קרה, וגם היא מכוסה היטב. נודרת שאילו היה לי שביס בבית, הייתי חובשת גם אותו. בורקה, רעלה, הינומה. מה חבל שאני אתאיסטית ומעולם לא נישאתי. 

פנים אמיתיות, קווים לדמותן. 

איזה כיף זה לצאת מהמשחק. 

איזה כיף זה לא להיות בהמתנה מתמדת, באכזבה מתמדת. 

והכי כיף זה להבין שלא כל הודעה טומנת בחובה פוטנציאל. ואז אפשר להתעלם. או לענות במטרה לסגור לתמיד את הבסטה הספציפית. 

ההוא שדיבר איתי שבוע וחצי בטלגרם וכנראה הסתיר את היותו במערכת יחסים במסווה של עבודה במתקן בטחוני במשמרות? סניפ סניפ. סלמאת.

ההוא שהתחיל הכי מתאמץ, שאשכרה מצא רשימה של מאות גבולות, וסימן אחד אחד מה כן ומה לא, מה שמאד הרשים אותי, אבל בערב כשהתכתבנו על משהו מסובך וביקשתי שיתקשר אמר שיתקשר עוד מעט ולא התקשר כי הוא נתקע אצל ההורים ועזר להם לפרק ארון, רק לא חשב שמן הראוי לעדכן אותי, ואז התנצל והציע לדבר ואמרתי לו שכבר מאוחר ונמשיך מחר ולמחרת לא שמעתי ממנו? שלח הודעה אחרי שבוע. התעלמתי. שלח עוד כמה הודעות. היי, לא משהו מעבר. התעלמתי ומחקתי.

ההוא שחווה סשן שליטה ראשון אי פעם בחייו איתי, שלקח לו שבוע ליצור קשר ולבקש פגישה נוספת, כי חוסר המשיכה שלו אליי הוריד לו מהחווייה, וקיבל תשובה שלילית כי א. אם אתה לא נמשך אליי, זה מוריד לי וב. אתה עצמך לא הטעם שלי כבר בתמונות, ובמציאות עוד פחות, ועכשיו עלה מן האוב לבקש שוב צ'אנס כי הוא לא מוצא שולטת שסיפקה לו את אותה חווייה מוצלחת, ומה זה משיכה פיזית יחסית למשיכה לאינטליגנציה ולאישיות ולטיב השליטה שלי, שממש באים לו טוב? קיבל על הראש. לא השתנה כלום. אני עדיין נראית "מדהים לגילי" ואתה עדיין נראה לא טוב לגילך או לשום גיל. אמרתי לך לא והסברתי לך למה כבר אז.

איזה כיף זה להיות בצד המייבש ולא המיובש.

אולי מתישהו ארגיש נקייה מספיק ואיתנה מספיק כדי לנסות להכיר עם כל תעצומות הנפש הדרושות. לאט, בלי לחץ, בלי לפתח ציפיות מוגזמות.

אולי.

עד אז, כיף פה במנזר. קירות אבן עבים, שקט מוחלט, טבע ירוק והתבודדות.

אה, והאפס המאופס שסרבתי לו בצ'אט לפני כמה חודשים ופנה אליי שוב, אמר שקרא בבלוג שלי ושאל האם אני מתחרטת על השיפוטיות? כפי שעניתי לו, לא במקרה שלך, אידיוט. וכשהוא התחיל לחרטט שברור שלא הוא, אבל בכללי, והתנצל כשאמרתי לו שהשאלה הזו היא פסיב אגרסיב מבחיל, אמרתי לו שהוא חרטטן ויצאתי מהצ'אט. אפס. כן, אני ממש אכולת חרטה שאחרי שסיפרת לי שהיית בקשר עם מישהי, גילית שהיא נשואה, המשכת את הקשר והגעת לפגוש את בעלה ואותה בלי שהחלפתם תמונות פנים, והתפשטת לפני כניסתם לחדר, לא נפלתי לזרועותיך.

הקץ לבולשיט. אלביס האז לפט דה בילדינג. 

הגמל לא רואה את הדבשת שלו. אני מרגישה כמו גמל דו דבשתי. 

אז החלטתי לקחת צעד אחורה, להרהר קצת בהתנהלות שלי, ולנסות להוריד את מספר הדבשות.

בין חטאי הרבים:

1. הפוסל במומו פוסל. אני מתעצבנת כשמניחים לגביי הנחות לא מבוססות, אבל מוצאת את עצמי מניחה הנחות כאלה לגבי אחרים.

2. נגעת נסעת. אם מישהו פנה אליי, גם אחרי שקרא בעיון את הפרופיל והבלוג שלי, הוא לא התחייב לכלום. הוא בודק התאמה. מה גם שההנחה שהוא קרא את הפרופיל בעיון או עיין בבלוג בפרופיל לא תמיד נכונה. ראה סעיף קודם.

3. אני מפתחת ציפיות מופרזות מהר מדי. וכשהן מתבדות, אני נפגעת. אין דבר שיותר מכאיב לי מלחכות להודעה או שיחה שלא מגיעה אחרי פגישה מוצלחת או שיחה מוצלחת. ואחרי שסיימתי להיפגע, אני מתכעסת. ואז אני יורקת אש וגופרית. אמא'לה.

4. אין לי כח למה שדרוש כדי להכיר באופן ובקצב הנכונים. אין לי כח כי אני כל הזמן מג'נגלת 3-4 אנשים. אין לי כח כי אני שחוקה. ואין לי כח כי אני סובלת מתסמונת התשישות הכרונית, שהיא מחלה כרונית מגבילה, שאני גם מוכרת כנכה בגללה. אני עייפה, לאה, תשושה, יגעה, מתעייפת מהר, דועכת ממאה לאפס בשניות, כואב לי, רע לי ואיכות החיים שלי נמוכה.

אז לעת עתה, אני לוקחת צעד אחורה. נושמת עמוק, נושמת בקצב שלי. בלי להיות דרוכה ועם עין על הנייד. בלי להצטרך לתקשר כשאני לא תקשורתית כי לא נעים לי. נחה. 

לא כיף להיות גמל דו דבשתי. נאקה, בעצם. עדיף נאקת עונג מנאקת כאב, וכרגע כואב מדי. 

(רק) אם אתה ספיוסקסואל

אני כוסית על