כ"כ הרבה פסולי חיתון נפלו עליי לאחרונה, שאני מרגישה צורך לעשות סדר ולמיין אותם.
1. שקרנים. אני מאד רגישה לצרימות, וכשאני נתקלת במידע סותר או באמירה מוזרה, אני שואלת מה זה זה.
אם הצגת את עצמך בטלגרם בשם מסויים, שתואם את כינוי הטלגרם שלך, ודקותיים אחר כך הזדהית בשם דומה אך שונה, זה דורש הבהרה. ולא, להגיד שהשם האמיתי שלך הוא א' אבל שבחרת בכינוי ב' לצורך דיסקרטיות אבל איכשהו הוא נתפס וכולם קוראים לך ככה, זה לא הסבר מספק.
לא ברור לי למה לשקר. לא יותר פשוט לומר את האמת? זו בדיוק הבעייה עם שקרים. אתה צריך לזכור מה אמרת למי, וסופם להתגלות. אף אחת לא תמשיך לשוחח עם מישהו לא אמין אלא אם היא תחקירנית במתחזים.
2. אלה שלא לוקחים אחריות ולא מודים בטעות. תת קטגוריה של השקרנים. הם לא באים בכוונה לשקר, אבל אם נתפסו בטעות או בחרטוט, לא יודו בהם.
נניח, אתה עילג, אבל טוען שכל ארבעים ושש טעויות הלשון, התחביר והפיסוק שלך הן טעויות הקלדה. נפלת על המרצה הלא נכונה, חבר.
האותיות א', י' וה' אינן קרובות זו לזו במקלדת. אני יגיד לך ואני הגיד לך. לא, מאמי, אני אגיד לך. לא. סע.
אני לא מבינה מה הבעייה להגיד, צודקת, טעיתי. אני מודה בטעויות, אומרת שיצאתי פיתה, אופס וכולי. מה העניין הגדול?
3. המעריצים השרופים.
יואו, את השולטת המהפנטת. שרוף על הבלוג שלך.
ועדיין, מעולם לא עשית לייק או הגבת.
בטח שכן!
עוברת על הפוסטים מחצי השנה האחרונה. שום דבר.
אה, הייתי בטוח שכן.
את כ"כ מהממת ועוצמתית, אני מרגיש שיהיה לנו חיבור מטורף.
הודעה ראשונה, כן?
עכשיו, אני באמת מהממת ועוצמתית, אבל אתה עוד לא מכיר אותי ולא יודע את זה. אפשר פשוט להתחיל שיחה בהיי, קראתי את הפרופיל שלך ונראה לי שיש בסיס להתאמה ולפרט מהו.
4. צעירים. אני קוגרית. תמיד הייתי. מגיל 18. אבל יש הפרש גילאים שפשוט לא יעבוד. כמובן שלפני המפגש, הם לא מתרגשים. גם כשאני אומרת שאני לא מהמבוגרות השמורות שנראות מדהים, ואומרת בריש גלי ששדיי קרויים חנה וסנש על שום צניחתם. מאחר שאני לא נוהגת לשלוח תמונות עירום כי אני לא רפת שכל, הצעירים רואים תמונות שלי, פנים וגוף לבוש, כותבים שהם נמשכים אליי מאד, ושזו לא בעייה.
ניחשתם נכון. זו בעייה.
כפי שכתב לי הילדון האחרון שבוע לאחר פגישתנו, אני נראית מדהים לגילי, והוא כן קצת נמשך אליי. מספיק כדי לפנות אליי אחרי שבוע ולהתעניין במפגש נוסף. אני לא אחזיק אתכם במתח. לא הסכמתי למפגש נוסף.
אגב, אני לא נראית מדהים לגילי ולא לשום גיל. אני נראית כמו אישה ממוצעת בגילי.
5. הנעלמים. לא הספר של הרלן קובן, לצערי. אני מעריכה ש-80% מהאנשים שאני נפגשת איתם נעלמים לאחר המפגש הראשון. למרות כל מאמציי ונסיונותיי לייצר קשר שיסגור לי את הפינה ויחסוך לי חיפושים ארכניים ומתישים כל אימת שהואגינה שלי בוכה לי שאני מזניחה אותה.
חלקם הגדול חוזר אחרי זמן מה. לעיתים אחרי שנים. לעיתים אחרי שש שנים. אלה שחוזרים מבקשים הזדמנות נוספת. אם הם כנים ולא שקרנים לגבי מה קרה דאז ומה השתנה כעת, אם הם עקביים, ואם הואגינה שלי מספיק קולנית, אני עשויה להתפתות לתת להם הזדמנות נוספת בתנאי שיוכיחו רצינות ועקביות.
הם אף פעם לא מוכיחים אמינות, רצינות ועקביות. השיא עומד על שלושה ימים, לדעתי. בזמן הזה הם או מתגלים כלא אמינים ונזרקים, או נוטשים את השיחות, או אלוהים יודעת מה.
אלה הכי מעליבים. שוחחנו, נפתחנו, הם היו הכי בעניין שלי, רהוטים, משעשעים, איכותיים, עקביים. ערכנו תאום ציפיות, גם לגבי טיב הקשר והמפגש וגם לגבי התקשורת בינינו.
באו, סושנו, גמרו, הלכו. היה נעים, או חביב, או ממש כיף. לא חוכמה, אני זו שמנהלת את הסשן כרצוני. ברור שיהיה לי כיף.
ואז דממת אלחוט. או מה שנקרא בדיקת דופק ודעיכה. אין לי שמץ של מושג למה, ואני לוקחת את זה למקומות הכי חסרי ביטחון שלי. ואז קולטת מה אני עושה ומשחררת. אני אמרתי, הבהרתי מה אני מחפשת, חלקתי את הניסיון המר, לא פילטרתי, לא ייפיתי. זה המירב שיכולתי לעשות.
***
תיזהרו בתגובותיכם. לא רוצה עצות או לשמוע למה לדעתכם זה קורה ומה אני עושה לא נכון.
פוסט פריקה, עשיית סדר לעצמי ותו לא.