לפני 8 שנים. 17 באפריל 2016 בשעה 17:18
לא תמיד השתמשתי במילים. עד גיל שנתיים שתקתי. אמי מספרת שלא חשבה שאני אילמת כי מדי פעם השמעתי הברה. עד שיום אחד פתחתי
את פי. השכנים באו לחזות בילדה שפתאום דיברה. מניחה שכמו בדברים אחרים בחיי גם בכך העדפתי להתאמן לבד, בפינה, בחושך. לאסוף
רמזים, לקשור קצוות. לעמוד על הקו בין שמיים וארץ, למותני החבל ששזרתי וליפפתי בעצמי ולקפוץ. אם אני צודקת הוא מחזיק, לא תמיד.
יום אחד הגננת הקריאה שתי רשימות, העולים לכיתה א' והנשארים. הייתי בין הקטנים. לא הסכמתי למה שאמרה. בדרך הביתה מהמקום בו
ירדתי מההסעה, משעשע זה היה ליד בית המורה, אמרתי לעצמי שמעניין לדעת איך כותבים אמא ואבא. ניגשתי לאמי וסיפרתי שאני רוצה
ללכת לבית-הספר. כאשר שאלה מדוע שמרתי את דעתי לעצמי. שיווקתי את הסיפור המשני. שיחקתי שם כבר בכל המשחקים וישעמם לי.
זה נשמע טוב. חזרתי על כך באוזני הפקידה בעירייה. חייכה והפנתה אותי למבחני יכולת עקב גילי. הבוחנת אמרה לצייר איש, אישה, ילד
וילדה. אמרתי שאני מציירת רק בנות. חייכה ואושר לי לקפוץ גן. כמה קל היה להבין את הצורות המתחברות. אבל לכתוב? זה היה סיוט.
המון כתיבה תמה. כמה תסכול, שורה אחרי שורה של אותיות עקומות. לימים תאמר אמי שכנראה אני שמאלית שהוכרחה לכתוב ביד ימין.
התגברתי, הפכתי לכותבת בהזמנה של בית-הספר. דברים חגיגיים עברו דרכי. הייתה לי שפה משלי. כאשר אמרו למה ש ובגלל ש, היה ויכוח
אם זה יאה שאגיד מפני ש, מכיוון ש, מפאת ש... ובכן הפה שלי ברשותי. המילים עזרו לי להפריד אותי ממה שסביבי. בייחוד הספרים שבלעתי.
גם בבית-אריאלה הורשיתי לעלות מספריית הנוער למבוגרים שנה לפני הזמן. הפעם עם ההסבר הראשי, כבר קראתי את כל מה שעניין אותי.
את החללים שבי מילאתי במילים. כאשר לא היה לי חיבוק קראתי המון ספרים על יתומים. מפינתי בבית טיילתי במקומות רחוקים. הקשב
המופלא של הסופרים נתן הד לרחשי לבי הדוממים. המחשבות שלי הפכו לרצף אחד ארוך של מילים. עד היום הן מנתקות אותי. יכולה
לפספס תחנה באוטובוס כי חשבתי על משהו. לגלות שהתקדמתי במעלה הרחוב ולא עצרתי בבית. פוחדת ללמוד לנהוג, שלא יקרה בכביש.
כל-כך נהניתי בימים שעבדתי במילים. זה היה מזמן, כעת אפילו לא הולכת לשבוע הספר אליו הגעתי עם סלים של שוק. עד כדי כך לא נעים
לי מהספרים שמחכים בכוננית על המדפים. עדיין משחקת במילים. יורדת לשורשיהן, מפרקת, מתייחסת לצורה המיוחדת שלהן. מבינה אותן
מהמקום האישי שלי אפילו בטקסטים השגורים ביותר בעולם. אין מובן מאליו, יש מובן מאלי. אוהבת מילים יותר מחפצים ופחות מאנשים.
מילים נצמאות במדבר הרגש, נמצאות באין איש. שוות לכל נפש, ללא תוויות מחיר יקרות. יש אליטיסטיות, לא המעניינות שבהן. חיה עם
עצמי בשלום בלי לדעת מהי עפיצות. כוחן בפשטותן, יכולה להיות לקטנית מילים, לא בהכרח אקלקטית. אינן עורכות מבחני קבלה. מוותרות
על דרישות סף. ככל שנוטלים מהן כך יש בהן יותר, שפע אינסופי. עולמי החיצוני מכווץ וסגפני. עולמי הפנימי מורכב מאותיות חופשיות.
