בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אוהבת

שפחה מורכבת

© כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני,
זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר. כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.
התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך,
לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
לפני 8 שנים. 6 בדצמבר 2015 בשעה 19:39

עושה הכול כדי לצאת שעתיים לפני הזמן מהעבודה לדייט.

מגיעה מהר הביתה, מתקלחת ויוצאת עם החלוק בשמחה.

מושיטה יד לפון בחיוך, קוראת את ההודעה ומשנה הבעה.

משהו בלתי צפוי דורש את התערבותו המידית של האדון.

יש דברים יותר חשובים מפגישות, מבינה ומאחלת הצלחה.

עם זאת בני אצל אביו ואני כאן בחג כמו נר אחד לבד.

מעולם הידידות מוצע לי לצאת אבל פשוט אין לי חשק.

תוהה אם גם בחנוכה כפי שהיה בסוכות אשאר עם עצמי.

הבגדים בדרך לארון. אולי הנס הזוגי בדרך ליום השני.

יתכן שזה מתאים יותר לזמן בו מדליקים יחד נר ועוד נר.

לפני 8 שנים. 6 בדצמבר 2015 בשעה 11:36

לביבות הן האויב מבית.

סופגניות הן האויב מחוץ.

סורו קלוריות על השחור!

באנו גרמים לגרש...

דיאטה, כן? כן.

חג שמח

 

לפני 8 שנים. 6 בדצמבר 2015 בשעה 5:29

לא עשיתי חיים קלים לאדון שיוצא איתי לדייט היום.

הוא יודע שאני מדברת כאן עם מי שאני רוצה.

מאז הנסיעה לפני שבועיים לדאנג'ן בה החלטתי לבלות,

נפתחו המון הזדמנויות להכיר חברי וחברות קהילה.

כך יוצא שהוא שומע ממני שאני צועדת עם ההוא.

מבקרת את ההיא. יושבת עם ההם. כמעט כולם כלוביים.

אתמול אפילו טיפסתי על עץ וההוא צילם אותי. כיף.

כל-כך הרבה אני פוגשת בקטע ידידותי לפני שפגשתי אותו.

זה לא חורט לו חריץ במצח ולא מרים לו את הגבות.

 

יש בו משהו שקט. משהו שבאופן יוצא-דופן

כה מוחשי שכבר אחרי שלוש הודעות,

לא בשל מה שכתב בהן אלא מכיוון

שהרגשתי איך נשם, הלב שלי צנח.

לפי פעימותיו טרם הספיק להתאושש.

זו אני שמסתובבת סביב הזנב של עצמי.

בלגנתי את כל הבית ולא סידרתי.

מתאפקת להתרכז בלי להציץ בווצאפ.

לחוצה לחוצה לחוצה והוא, שולח חיבוק.

בטרם התראינו כותב שמתגעגע.

בדיוק מה שרציתי לכתוב.

גם אני מתגעגעת.

היום דייט.

מחר...

לפני 8 שנים. 5 בדצמבר 2015 בשעה 15:46

אדוני שואל

במה הוא שונה.

עונה

אדוני סלע

העוצר את הסובב.

אני מים

רגילה להיכנס.

בולם אותי.

חשבתי

אבנים שחקו מים.

לא הם

אלא החול שבהם

מסביר.

 

דובר היטב

שפות בדס"מיות

וקשוב למלמולי.

בעל שפע אביזרים

אך מעדיף לגעת

בידיים, הבנות

ותאוות חשופות

בגופי ובנשמתי.

 

יותר מיממה

שלמה

נהנה

משפיל

מגרה

מכאיב.

יכול

עד אינסוף

ממצה

כל שנייה.

אסירת תודה.

 

הזין מתענג בי.

לראשונה

לא מעניין אותי

אם אגמור.

רק לשרת

להישאר בזווית

להתכווץ מבפנים

לזוז בהתאם

לציית

להתרפס

לספוג

לספק.

 

מכה עכוז

מייסר פטמות

מצליף

צובט

סוטר

יורק

דופק

בחסדו.

 

שומעת כבחלום

את חור

זה ייעודך

שווייך

אין גבולות

זונה

חפץ.

 

במיטה 

ראשי בחלציו.

זה מקומך

מצווה.

מאושרת

מחבקת

מלטפת.

יונקת את הזין

ישנה כשהוא בפי.

עוטף מלמעלה

אומר

תמיד תהיי ילדה

כלבלבונת

צעצוע שלי.

 

הוא סלע

אני מים.

מתנפצת אל

שובר הגלים.

מתרוקנת ממני

מתמלאת באדוני.

עד כלותי

עד היותי.

 

 

[הד מהעבר]

לפני 8 שנים. 5 בדצמבר 2015 בשעה 4:32

תקציר הפוסט מהשבת הקודמת.

סיפרתי שעליתי במשקל וביקשתי עידוד בדיאטה.

המשקל היה 82.6 ק"ג.

מטרת הדיאטה להגיע למשקל 75 ק"ג.

היעד הראשון לשבוע שחלף, אי-עלייה במשקל.

 

תודה על ההתגייסות.

אין לתאר כמה חברים וחברות הודיעו שיעקבו.

התעניינו מה אני אוכלת. הוצאתי לצעוד, נטו.

בנוסף הייתי חולה מספר ימים ועבדתי.

באופן יוצא-דופן כמעט לא היה לי תיאבון.

עדיין מצוננת אך כבר הרבה יותר טוב.

 

השבוע הרגשתי אחרת לגמרי.

האכילה לוותה במחשבה על כל מי שנמצא כאן.

ההתחייבות שלי לקחת את עצמי בידיים,

לאכול נכון ובסוף השבוע להישקל ולדווח פה.

זה והמחלה עשו לגוף סיבוב פרסה.

 

עמדתי הבוקר על המשקל.

לא רק שלא עליתי, ירדתי.

לא רק שירדתי, זו הירידה הגדולה

ביותר שהייתה לי אי-פעם בשבוע.

80.4 ק"ג. ירידה של 2.2 ק"ג.

יופי, לפי מערכת הדרבון שנקבעה כפרס

מותר לי להמשיך לכתוב פוסטים כרצוני :-)

 

יודעת שזה ספתח.

ברור לי שהיעד הבריא הוא 1/2 ק"ג לשבוע בלבד.

המבחן הגדול הוא בימים בהם אני בריאה  

ועם תפריט מאוזן מצליחה להיות שבעה ולהשיל.

בשבת הבאה אשקל שוב ואדווח בבלוג, מקווה לטוב.

 

כן, יש כאן שינוי מאד משמעותי.

נקודת זינוק נהדרת לדרך.

הבנה שהכול אפשרי ושיהיה בסדר.

ותודה, תודה ענקית שאתם פה איתי.

לפני 8 שנים. 4 בדצמבר 2015 בשעה 5:25

פחות משנתיים חלפו מאז התגלתה החיה שבי. יושבת בבית הכנסת.

מזמורי השבת האהובים ערבים לאוזני. שרה ומקשיבה לפיוט "אל אדון".

מגיעה השורה "המתגאה על חיות הקודש ונהדר בכבוד על המרכבה".

השפתיים ממשיכות לנוע עם הקהל. המחשבות נודדות, מתחדדות.

מקובל לפרש שהיצורים האלה הם מלאכים, להבין חיות מלשון חיים.

בעיני יש כאן הכרה שלהיות חיות, כן עם מין והכל, משמעו קדושה.

התמסרות, נתינה, כריעה, קבלה, דבקות, אחדות, כניעה ואהבה.

מה שמתקיים בחדרי חדרים כשהאדון מושל בחיה מוסיף אור בעולם.

מכניס אלינו ומבטא באמצעותנו את המלכות באשר היא.

 

זה מודגש גם בסיום.

"שבח נותנים לו כל צבא מרום,

תפארת וגדולה, שרפים וחיות ואופני הקודש".

 

שבת שלום

לפני 8 שנים. 3 בדצמבר 2015 בשעה 18:10

שדרה
העץ לידי
הוא הזין שלך
זקוף
מתוח
חזק 
יפהפה

העצים סביב
כולם זיינים שלך
פוסעת ביניהם
מתקרבים אלי
נוטים לעברי
פורשת ידי
לכיפות
מרפרפת
מלטפת 
מנשקת
מחבקת

מבטי סובב
יותר ויותר
חורשה
יער 
הולכת לאיבוד
נמצאת

ניגשת
מתיישבת
מקיפה ברגלי
נצמדת
מיצי נוזלים
משקים האדמה
מגיעים לשורשים
מרווים

מתחככת
כל כולי
ידיים
רגליים
חזה
בטן
כוס
גומרת
על גזע
הזין
שלך
אדוני

לפני 8 שנים. 3 בדצמבר 2015 בשעה 10:51

״איך היית רוצה להתקדם?

אני יודע מה יהיה

אבל אשמח להקשיב לרצונך״.

מממ...

 

לפני 8 שנים. 2 בדצמבר 2015 בשעה 19:16

 

כמו דף קרוע בלי ספר

החדר הזה הוא תלוש

 

כמו וילון דקיק ושקוף

משתדל לא לגעת בחדר

מרגיש בתנודות האוויר

כאשר הוא עובר בחורים

 

כמו סיבים מכווצים של שטיח

שמצאו זה את זה

רק כשהרצפה נדרכה אליהם

 

כמו צבע דהוי 

המעדיף להישבר 

מלהמשיך ולהצמד

אל הקיר

 

ובסוף

כמו מראה

שמראה אחרים

לפני 8 שנים. 1 בדצמבר 2015 בשעה 15:25

זה הפתיע גם אותי.

 

השיחה הראשונה שלי עם חודר ללבך, האדון שלימים היה לי הכבוד להיות השפחה שלו,

הייתה ביום שישי בלילה. למחרת הייתי צריכה לקבל מחזור, ידעתי זאת בוודאות.

6 שנות טיפולי פוריות, 18 טיפולי IUI  ללא הרדמה, 11 טיפולי IVF  עם הרדמה,

לצערי הביאו לתחילת הריון שכשל בלבד. יחד עם זאת חודשי המעקב אחרי המחזור הבהירו.

28 ימים ושעה פלוס הבדילו תמיד בין אחד לשני, דיוק של מטרונום.

 

את הקשר לחודר ללבך חשתי מיד. מחזור הייתי אמורה לקבל כבר בשבת, הפעם בושש.

ההתפתחות הייתה מהירה. נדברנו להיפגש ביום חמישי. המחזור עדיין לא הגיע.

שבת. ראשון. שני. עדכנתי, בשל עיכוב יתכן שאהיה במחזור. אמר להשאיר את התאריך.

הימים נקפו ונלחצתי. שנים לא היה לי איחור במחזור, עכשיו חמישה ימים. נקייה נפגשנו.

פגישה לאין קץ. תמונת המלאך הנכנס לביתי טרייה מול עיני לנצח.

 

למחרת התקלחתי. בדקתי היטב, עדיין אין. צליל טלפון, חלוק וגיחה מידית החוצה.

חודר ללבך מתעניין אם הגיע המחזור, מספרת שטרם. עכשיו זה יוצא דופן עוד יותר.

האדון מצווה עלי להיכנס לשירותים, לשבת על האסלה וללחוץ חמש לחיצות חזקות.

מצייתת. נכנסת. יושבת. לוחצת. בודקת. נפעמת. מדממת.

 

מספרת. מסתבר שאצלי זו שליטה ראשונה במחזור, האדון כבר רגיל.

אומר שאיתי זה היה כה חזק שלא השתחרר אחרי לכתו אלא היה צורך בהוראה מכוונת.

זוכרת שבימי הסטודנטיאליים העליזים למדתי על מחקר חברתי שבדק את המחזור החודשי.

לפי ממצאיו נשים שעובדות יחד נוטות לקבל מחזור באותו מועד. מכאן הסיק שהמנגנון

המארגן את המחזור אינו רק פיסיולוגי אלא גם מושפע מהסביבה. עם חודר ללבך, באופן אישי.

 

מאז המשיך המחזור להתארגן לפי דרישות האדון. גם אופיו השתנה, התארך.

בזמן דמדומים בין קשר לניתוק הגיע לשיא של כל הזמנים, 9 ימים.

מאז אנחנו כבר לא בקשר אדנות. תמיד יש מה לזכור.

 

שליטה מבפנים.