|
|
|
הודעות:
- ״אדוני?״
- ״לא עכשיו, אני רואה כדורגל״
ונסי לספר לו,
שכל מה שאת מצליחה לחשוב עליו כרגע הוא
איך היית כורעת בזהירות על השטיח,
מתיישבת למרגלותיו זקופה ודוממת,
ישבן מונח על כפות רגליים מתוחות,
מחכה למפגש של אצבעות ארוכות מטיילות
על עורף,
או כתף.
מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה...
כָּךְ:
בְּמַבָּט מָסוּר וְעָגוּם
שֶׁל עֶבֶד, שֶׁל כֶּלֶב נָבוֹן.
הָרֶגַע גָּדוּשׁ וְזָךְ.
דּוּמִיָּה
וְכֹסֶף סָתוּם
לְנַשֵּׁק אֶת יַד הָאָדוֹן — —
*לדורשים לשלום קולי שלי, עוד נשוב ונתאחד.
"Before I give my body, I must give my thoughts, my mind, my dreams..."
- Sylvia Plath -
גם אתה וגם אני יודעים שלרוב הדברים אני מסוגלת
כל שחסר -
הוא זה שיקח ממני את עזות המצח לסרב.
לזכרו של מארק סטרנד- משורר אהוב עליי, שנפרד היום מהעולם:
רציתי לצאת למסע עצום, לנסוע יום ולילה לתוך הבלתי ידוע עד אשר, אחרי שאשכח את עצמי הישן, אגיע להיות בעליו של עצמי חדש, אולי כזה שפיספסתי במסעותי הקודמים.
אבל לא יכולתי לעשות את הצעד הראשון.
שכבתי במיטה, לא מסוגל לזוז, מהרהר, כמו שקורה לרבים בגילי, בדרכיה הרבות של המלנכוליה -
איך היא מתגנבת לתוך הנפש, איך היא מפרקת את הרצון, איך היא מגרשת את החושים אל קור הדמדומים,
איך אפילו הכוונות הטובות והרעות ביותר נובלות תחת שליטתה.
המשכתי להביט בתקרה, ולפתע חשתי בפרץ של רוח קרה, ולא הייתי יותר.
(תרגום: עוזי וייל)
״מתוך התוהו והאינות בראתני.
ביום הראשון האירות אותי כדי שאראה את עצמי, והבדלת בין החושך לבין האור שבי.
ביום השני בראת את שמַי הכחולים ואת געגועי.
ביום השלישי בראת את אדמתי ואת הפרחים היפים של אהבתי.
ביום הרביעי בראת את הכוכבים הרחוקים אשר בתוכם בודדה אבל לא אובדת אני שרויה.
ביום החמישי בראת את המפלצות ואת הדגים המוזרים של חלומותי.
ביום השישי שיווית לי (על-ידי מסות מכאיבות) את דמותי כנשמת אדם,
והעמדתני יחידה ועירומה לפניך.״
(מתוך: החיים כמשל/פנחס שדה)
יצירה של אמנית רחוב ומילים מגרמניה בשם: Louva must die
יש מספיק בוגדנות, שינאה
אלימות
גיחוך באדם
ממוצע
כדי לזיין כל צבא ביום
נתון.
והטובים ביותר ברצח הם אלה
המטיפים נגדו.
והטובים ביותר בשינאה הם
אלה שמטיפים לאהבה
והטובים ביותר במלחמות
-למעשה- הם אלה
שמטיפים
לשלום
אלה שמטיפים אלוהים
צריכים אלוהים
ואלה שמטיפים לשלום
אינם חיים בשלום
אלה שמטיפים לאהבה
הם חסרי האהבה
היזהר מהמטיפים
היזהר מהיודעים.
היזהר
מאלה
שתמיד
קוראים
ספרים
היזהר מאלה ששונאים
עוני או מתגאים בו
היזהר מאלה שממהרים לשבח
כי הם צריכים שבחים בתמורה
היזהר מאלה הממהרים לצנזר:
הם פוחדים ממה שהם אינם
יודעים
היזהר מאלה שזקוקים תמיד
לקהל: הם כלום
לבדם
היזהר
מהאדם ההמוצע
מהאישה הממוצעת
היזהר מאהבתם
אהבתם ממוצעת, מחפשת
ממוצע
אך הגאונות שלהם היא בשינאה
יש מספיק גאונות בשינאה שלהם
כדי להרוג אותך, כדי להרוג
כל אחד.
הם לא רוצים בדידות
הם לא מבינים בדידות
ולכן הם ינסו להרוס
כל דבר
ששונה
מהם
אי יכולתם
ליצור אמנות
גורמת להם לא
להבין אמנות
הם חושבים שכישלונם
כאמנים
הוא רק כישלון
של העולם
הם אינם יכולים לאהוב באמת
ולכן הם מאמינים שאהבתך
אינה שלמה
והם ישנאו
אותך
והשינאה שלהם תהיה מושלמת
כמו יהלום נוצץ
כמו סכין
כמו הר
כמו נמר
כמו רוש
אומנותם הטובה
ביותר.
(תרגום מאנגלית: מואיז בן הראש)
קרה ובחרתי לפתוח את הבלוג דווקא בתקופה שבה אני ממעטת לכתוב.
ובכ״ז במקום להמשיך ולרדות בחוסר היכולת האירעית שלי להפוך תחושות למילים, החלטתי לשתף באהבות קטנות שליקטתי עם השנים והפכו בדרכן לשביל מסותת במרצפות צהובות שדואג לחבר אותי לעצמי.
בשנת 1957 צילם ריצ׳ארד אבדון את מרילין מונרו בשיא תהילתה.
הוא מספר איך הגיעה אליו לסטודיו, מאופרת וחנוטה בשמלה נוצצת אחרי יום ארוך בו פלירטטה עם המצלמות כיאה לאותה דמות קולנועית וסמל מין שהכל ציפו ממנה להיות.
וכך הוא כותב:
״וכשהלילה נגמר והיין הלבן נגמר והריקודים נגמרו. היא ישבה בפינה כמו ילדה. אבודה.״
קשה שלא להירתק למבט המנותק, האובד, כמעט מבוהל -
שהשיל ממנה באחת את הדמות שלימים תיחשב כאייקון אלמותי והחזיר אותה לרגע להיות רק נורמה ג׳ין.
