|
|
|
השמִיעִי אֶת יִלָלוֹת הכַּלבָּה שֶׁלָךְ
כָּכָה אֶצלךְ נִשְׁמַע האוֹשׁר
כֶּשֶׁהוּא תוֹפֵס אוֹתָךְ עַל חַם
עִם הלָשׁוֹן בַּחוּץ
אַחַר כָּך תשלמִי,
זֶה לא עוֹנֶש, זֶה פָּשׁוּט
כָּכָה.
(ענת זכריה - מתוך: ׳יפה אחת קודם׳)
בתוך מעטפה לבנה, הניחה פתקה:
״אדוני,״
(כתבה)
״אני שלך״
וגם כשהתעכבה לחשוב איך הרגלים שגורים
מסוגלים להפוך כמעט זרים
(קצת כמו אותיות כתב היד שלה),
ידעה שבעוד רגע ממש יניחו המחשבות
ואת מקומן תחליף לשון לחה
מפוחדת, כמהה
שתסלול עצמה אל הבול הצבעוני.
ובדרך אל תיבת הדואר האדומה
שמונחת כבר שנים באותה בפינת רחוב
תבטיח לזכור איך שמש קיץ הטיחה בה אז
על כתפיים חשופות -
ואיך דמיינה אז את כל העולמות כולם
ספונים בתוך מעטפות צבעוניות
מחכים דוממים לזה שיסיר מהן
טביעות עקשות של
געגוע.
חַכֵּה לִי
39.
אני מקנאת בכל מי שחושב יותר לעומק ממני, כותב טוב ממני, מצייר טוב ממני, גולש על השלג טוב ממני, נראה טוב ממני, אוהב טוב משאני אוהבת.
[...]
אני יושבת מול שולחן הכתיבה שלי ומביטה ביום ינואר בהיר כחומר חיטוי, ורוח מקפיא מתסיס את הרקיע לכדי קצף לבן כחלחל.
אני יכולה לראות נערה רוכבת על אופניים לאורך הכביש האפור. אני יכולה לראות איך השמש מלכסן את עינו על שולחני, נתפס בנימי הניילון הססגוניות של הגרביונים שתליתי לייבוש על מוט הווילון.
נדמה לי שאני שווה משהו רק משום שיש לי עצבי ראייה ואני מסוגלת לנסות לרשום את מה שהם קולטים. איזו סכלות!
סילביה פלאת (1932-1963)
אֲנִי, כְּמוֹ כָל אִשָּׁה:
שַׁיֶּכֶת.
אֲנִי, כְּמוֹ כָל אִשָּׁה:
מְסוּרָה.
אַךְ לַעֲוִית שְׂפָתַי נִיב זָר אוֹרֵב,
אַךְ לַעֲוִית עֵינַי זִיק זָר נוֹצֵץ.
רַב־רַב אַרְכִּין רֹאשִׁי
אֲנִי, הַשַּׁיֶּכֶת, אַף לַקָּטָן בֵּין אֲהוּבָי.
וּפֶתַע, בְּהִנָּגֵן הָאָבִיב
בּוֹז אָבוּז לָכֶם
וְאֶזְדַּקָּף.
הֵי! תֵּדְעוּ יָדֹעַ!
לֹא הִשְׁתַּיַּכְתִּי לָכֶם לְעוֹלָם
לֹא לְאֶחָד מִכֶּם!
בַּת חוֹרִין הָיִיתִי
וְאֶהְיֶה!
(אנדה עמיר)
אין הרבה דברים שאני משתוקקת להם בתקופה האחרונה, כמו זיון מילולי.
המוח שלי רעב כל כך,
כמעט יותר מכל חור אחר בגוף שלי
(או לפחות בקרב צמוד)
למפגש בין שני מוחות פעורים, נוטפים, משתוקקים
בועלים אחד את השני במחשבות ובמילים,
מקיימים מארג מופלא בשני קולות עולים ויורדים.
זו חרמנות טהורה, אין לטעות - ולא קל למצוא לה מושיע
שיחה מוצלחת מסוגלת לעתים להתעלות על הטובים שבזיונים.
(אפילו הסיגריה שאחרי)
ביקום מקביל אני בכלל גיישה יפנית (אולי קוראים לי עלמה-סאן)
קרוב לודאי שלמדתי את כל הליכות וגינוני הנימוסין המסורתיים מאותו היום שלמדתי לזהות את פריחת הדובדבן בקיוטו;
כשתבקש אותי למזוג עבורך כוס סאקי, אכרע לידך בחינניות, זו שכה מזוהה עמי
רגליי יבקשו להסתבך בקימונו הצבעוני - למזלי התאמנתי ימים כלילות כיצד להמנע מכך
אתה תביט בי כבפרח צבעוני, שרק תשומת הלב ממך תוכל להשקות בו חיים
אולי תבקש שארקוד למענך, ריקוד יפני מסורתי
או רק את אוזניי תבקש, לפרוק מעלייך מילים הלומות יין
תהיה בטוח שתמיד אחייך למענך - בשפתיים קפוצות ואדומות
לעולם לא אתלונן כשרגליי המשוכלות יאבדו תחושה תחת ישבני
קיומי כרגע, כולו נתון לך
עד שתבקש אותי
שלא אהיה.
לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ
אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,
בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.
וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,
חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.
אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר
וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.
אֵלֶּה דְּבָרִים
שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם.
[...]
דליה רביקוביץ׳
“I do not want to be the leader.
I refuse to be the leader.
I want to live darkly and richly in my femaleness.
I want a man lying over me, always over me.
His will, his pleasure, his desire, his life, his work, his sexuality the touchstone, the command, my pivot.
I don’t mind working, holding my ground intellectually, artistically;
but as a woman, oh, God, as a woman
I want to be dominated.
I don’t mind being told to stand on my own feet, not to cling, be all that I am capable of doing, but I am going to be
pursued, fucked, possessed by the will of a male at his time, his bidding.”
Anaïs Nin 1903-1977
