בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנְךָ

“I only feel close to people who arouse my energy, who make enormous demands of me, who are capable of enriching me with experience, pain, people who do not doubt my courage, or my toughness.

People who do not believe me naive or innocent, but who challenge my keenest wisdom, who have the courage to treat me like a woman in spite of the fact that they are aware of my vulnerability.”

― Anaïs Nin, The Diary of Anaïs Nin, Vol. 1: 1931-1934

דְּעִי מִי לְמַעְלָה מִמֵּךְ 

עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת

וְלֹא מָצָאת לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה 

דְּעִי מֵאַיִן בַּאת וּלְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת

וְלִפְנֵי מִי עֲתִידָה אַתְּ לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן 

זֶה הָאָדוֹן

שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ 

אין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ.

היא: אני מפנימה בימים האחרונים שבקרוב אפרד משנות העשרים שלי, ואני לא יכולה לומר שהן היו משולחות במיוחד.

אבל זה בסדר - הבנתי מזמן שכנראה לעולם כבר לא אהיה אישה של מועדונים, מסיבות וסקס על הניאגרה. 

הוא: אז את אומרת שבילוי מבחינתך זה בית נעים, תם חם ועיתון?

היא: כן, זה נשמע לי די אידיאלי.

בעיקר הרגע שאזחל לרגליו, אניח ראשי על ברכיו, עד שיבצבץ תחת ׳המוסף לשבת׳ שנקרא כה בעיון.

וכשיוריד את מבטו אל עיני העגל המתחננות שלי, אף מילה לא תצטרך להיאמר -

החדר כולו יעמוד דום, למשמע צליל כף היד שלו במפגש מהיר עם הפרצוף שלי. 

*

הֶרְצֶל אָמַר

לְהָרִים יָדַיִם

הֶרְצֶל אָמַר

יָדַיִם עַל הָרֹאשׁ

הֶרְצֶל אָמַר לִי תִסְפּרִי

עַד שַׁלֹשׁ

הֶרְצֶל אָמַר לַקְקִי

שׂפָתַיִם

הֶרְצֶל אָמַר לִי רְדִי

עַל הַבִּרְכִַיִם

הֶרְצֶל אָמַר תָרִיחִי

רֵיחַ שֶל גֶבֶר טוֹב

לַבְּרִיאוּת

הֶרְצֶל אָמַר לִי בּוֹאִי

עַכְשָׁו נִתְקַלֵף

הֶרְצֶל אָמַר אֲנִי חוֹזֶה מִבְּשׂרִי

תְפַשְׂקִי רַגְלַיִם

תִתְהַפְכִי.

הֶרְצֶל אָמַרְתִי,

אֲנִי מְפַשֶׂקֶת אֲנִי מַרְחִיבָה

אֲנִי מִסְתַכֶלֶת עַל גַן הָעֵדֶן

שֶלִי וְאָבוּד לְךָ

כִי הָאֱמֶת בַּאָה אֵלַי

רַק כְשֶאֲנִי לְבַד

מַחְזִיקָה תַפוּח בַּפֶה. 

(ענת זכריה)

וְאָז אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ בַּמִּטָּה,
לְשׁוֹנְךָ חֶצְיָהּ שׁוֹקוֹלָד חֶצְיָהּ אוֹקְיָנוֹס,
עַל הַבָּתִּים שֶׁאַתָּה נִכְנָס לְתוֹכָם בִּתְנוּפָה,
עַל צֶמֶר-הַפְּלָדָה שֶׁעַל רֹאשְׁךָ,
עַל יָדֶיךָ הָעִקְּשׁוּת וְאָז עַל
אֵיךְ שֶׁאֲנַחְנוּ מְכַרְסְמִים קְצָת בַּמְּחִצָּה מִשּׁוּם שֶׁאֲנַחְנוּ שְׁנַיִם.

אֵיךְ אַתָּה בָּא וְנוֹטֵל אֶת גָּבִיעַ דָּמִי
וּמְחַבֵּר אוֹתִי וְלוֹקֵחַ אֵת מִשְּׁרַת מֵי הַמֶּלַח שֶׁלִּי.
אֲנַחְנוּ עֵירֻמִּים. אֲנַחְנוּ חֲשׂוּפִים עַד לָעֶצֶם
וַאֲנַחְנוּ שׂוֹחִים בְּתֹאַם וְשָׁטִים שָׁטִים
בְּמַעֲלֵה הַנָּהָר, הַנָּהָר הַתְּאוֹם שֶׁנִּקְרָא שֶׁלִּי
וְנִכְנָסִים אֵלָיו יַחַד. אַף אֶחָד לֹא לְבַד.

אן סקסטון
תרגום: יעל גלוברמן

הירך התחילה בעבירה תחילה

ואחר כך הבטן

לפיכך תלקה הירך תחילה

ואחר כך הבטן

עד שתאמר:

אמן שלא נטמאתי אמן 

שלא נטמאתי

ואם נטמאתי יבואו בי

אמן אם איש

זה

אמן אם איש

אחר

(לְךָ)

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

וְשָׁכָבְתְּ מַרְגְּלֹתָיו 

וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי

וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב 

נֶפֶשׁ

וַתֹּאמֶר 

אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ 

אֲדֹנִי

כִּי נִחַמְתָּנִי

וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב

שִׁפְחָתֶךָ

כִּי אֵין זוּלָתְךָ 

לִגְאוֹל וְאָנֹכִי 

אַחֲרֶיךָ

השמִיעִי אֶת יִלָלוֹת הכַּלבָּה שֶׁלָךְ                                           

כָּכָה אֶצלךְ נִשְׁמַע האוֹשׁר

כֶּשֶׁהוּא תוֹפֵס אוֹתָךְ עַל חַם

עִם הלָשׁוֹן בַּחוּץ

אַחַר כָּך תשלמִי,

זֶה לא עוֹנֶש, זֶה פָּשׁוּט

כָּכָה.

(ענת זכריה - מתוך: ׳יפה אחת קודם׳)

בתוך מעטפה לבנה, הניחה פתקה:

״אדוני,״

(כתבה)

״אני שלך״

וגם כשהתעכבה לחשוב איך הרגלים שגורים

מסוגלים להפוך כמעט זרים

(קצת כמו אותיות כתב היד שלה), 

ידעה שבעוד רגע ממש יניחו המחשבות 

ואת מקומן תחליף לשון לחה

מפוחדת, כמהה

שתסלול עצמה אל הבול הצבעוני.

ובדרך אל תיבת הדואר האדומה

שמונחת כבר שנים באותה בפינת רחוב

תבטיח לזכור איך שמש קיץ הטיחה בה אז

על כתפיים חשופות - 

ואיך דמיינה אז את כל העולמות כולם

ספונים בתוך מעטפות צבעוניות

מחכים דוממים לזה שיסיר מהן

טביעות עקשות של

געגוע.

חַכֵּה לִי