בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנְךָ

אֲנִי, כְּמוֹ כָל אִשָּׁה:
 שַׁיֶּכֶת.
אֲנִי, כְּמוֹ כָל אִשָּׁה:
 מְסוּרָה.
 
אַךְ לַעֲוִית שְׂפָתַי נִיב זָר אוֹרֵב,
אַךְ לַעֲוִית עֵינַי זִיק זָר נוֹצֵץ.
 
רַב־רַב אַרְכִּין רֹאשִׁי
אֲנִי, הַשַּׁיֶּכֶת, אַף לַקָּטָן בֵּין אֲהוּבָי.
 
וּפֶתַע, בְּהִנָּגֵן הָאָבִיב
בּוֹז אָבוּז לָכֶם
וְאֶזְדַּקָּף.
 
הֵי! תֵּדְעוּ יָדֹעַ!
לֹא הִשְׁתַּיַּכְתִּי לָכֶם לְעוֹלָם
לֹא לְאֶחָד מִכֶּם!

 בַּת חוֹרִין הָיִיתִי

                  וְאֶהְיֶה!

                                      (אנדה עמיר)