על החיים ועל המוות.

תיכף הבלוג הזה ישמיד את עצמו, הוא ממילא לא השתלב כאן יפה.

ואני? אני אתפוגג ואהפוך לסוכריות ג'לי. 

 אני יושבת על פוף ירוק. כואב לי. פיזית.

עוצמת עיניים ונכנסת לתוך הכאב. 

לא מנסה להבין אותו, לא מנסה לגרש אותו. או לשנות אותו.

נותנת לו להיות. ומקשיבה לו, לכאב שלי.

אני נושמת, ואז צפות תחושות, רגשות. הכאב מדבר אלי.

מספר לי את הסיפור שלו, את הסיפור שלנו.

זה לא נעים, זה כמעט בלתי נסבל.

אני צפה, בתוך הסבל, הסבל הופך לרגש. 

הרגש הופך לתחושה.

הכאב זז בתוך הגוף, מתגבר ונחלש. לסירוגין.

זו לא תחושת שחרור גדולה, או טקסט על קטזריס ועל הארה בשקל תשעים.

זה רק פוף ירוק וכאב.

היא: מה את עושה כאן?

אני: כלום.

היא: את לא יכולה לעשות כאן כלום. זה בניגוד לחוקים כאן.

אני: טוב. אז הנה, אני אעשה עצמי מלאת מחשבות ואשב כאן. 

היא: את לא יכולה סתם לשבת כאן בלי לעשות כלום. אבקש ממך לצאת מכאן.

אני: תגידי, מה את עושה כאן?

היא: אני?

אני: לא, אני.

זה לא שהגשר צר, זה פחד הגבהים שלי. 

זה לא התקף חרדה, זה הגוף שמתעורר. כשאמרתי לך שאני חיה את הרגע, לא היה בזה שום דבר רוחני, זה מאוד פיזי וארצי הידיעה שבכל רגע הכל יכול להיגמר.

זה לא דיכאון, זה הצבע שמתקלף מהמציאות היחסית. זו לא מחלת נפש זה הגוף שזוכר.

המילים שזולגות לך  מבין השפתיים, מכסות, מחליפות את הדמעות שכבר מזמן שכחת לבכות. 

הייתי רוצה לעטוף לך את הקוצים המדממים, במקום זה אני פוסעת לידך עם הידיים בכיסים. ומקשיבה.

עוד דקה, נחזיק את הרגע הזה בזיכרון, מנגנון ההגנה שלנו יאסוף את מה שנחוץ לו יסנן את כל מה שמיותר.

הנה, היום כבר מחר.

זה הרבה יותר מורכב, אתה בטח מבין. 

אני בעצמי לא לגמרי יורדת לסוף דעתי. אבל אתה, אתה חייב להבין.

המיימדים המקבילים, המציאות  מתמצה ואינה נתפסת, תפיסת המציאות מוגבלת ליכולת ההכרה החושית של הסובייקט את האובייקט ולהיפך.

הבריחה לתוך הטקסטים, אל תוך הגדרות השפה והמקום.. היא רק חלק ממנגנון ההגנה שלבשתי על עצמי. שלבשת אתה. גם כשהשריון שלך עמוס במוטיבים של שחרור מכבלים, הוא כובל אותך,קודם כל, ואחר כך אותי.

אין לי שום כוונה להתחבר לכבלים המשוריינים האלו, ואני מקווה שגם אתה תרצה להוריד את השריון הנוצץ שלך בקרוב.

עכשיו, אתה מוזמן להמשיך לנשק אותי ברכות, להשקות ולשתות. 

.

לפעמים אני נכנסת לכאן, ובמקום לקרוא את אוסף הבלוגים האהוב עלי אני פותחת איזה טקסט עלוב, הבוקר נתקלתי באחד, יושב איפשהו זכר ממוצע כלפי חוץ וכותב את עצמו, במחשבה שהמחשבות שלו לגיטימיות. שהקיום שלו לגיטימי.

 זה לא התוכן. זו לא ביקורת ספרותית או נסיון לצנזורה.

זו הבחילה. הצמרמורת, היאוש..  לנוכח ההבנה שקיימים כאלה אנשים. 

זה הגועל האנושי במותו. 

בלילות של ירח מלא.

תחגגו,

תיכף יתרוקן שוב. ויתמלא. ויתרוקן.

מחזור. הלבנה.

במצרים נולדתם, תינוקות, עד שמשהו השתבש וחלאות אדם הזריקו לכם את הזריקה ההיא. חומר קטלני וממכר.

החומר מורכב מהפחד, תרכובת כימית, שמעוררת את מערכת החשמל הפנימית ביותר במוח הפרימיאלי.

הכאב שנכנס למערכת כמו דם שחור וסמיך. וברגע הזה

הילד הקטן שאתה, הילדה הרכה שאת.

תילחמו בו, והמלחמה רק תביס אתכם. 

תהפכו להיות כאב מזוקק.

שיודע להזין את עצמו לבד.

ארס עצמי.

ועכשיו הוא כאן. להישאר.

קושר אותכם אליו בחבלי הדם שני עורקים ווריד.

אל תוך שליה זקנה ומלאת רעל.

עכשיו הזמן למצות את ההחמצה. להסתכל בעינים.

ללטף איפה שכואב.

ולהמשיך הלאה. 

פרמידות וצרכים.

חג 

שמח.