דרך המשקפיים שלי

הסופר האמריקאי מרק טווין כותב באחד מסיפוריו (אני מצטט מהזכרון כך שהציטוט לא מדויק אם כי רוח הדברים נכונה) שאביו הזהיר אותו שלעולם לא יתערב כי יום יבוא ומישהו יבוא ויציע לו להתערב על זה שהנסיך מחבילת הקלפים יוכל לקפוץ מהחבילה ולהשתין לו באוזן. אביו המשיך ואמר שבאותו רגע שהוא ישים את כספו על אותה התערבות "בטוחה לכאורה" זה בדיוק מה שיקרה, הנסיך מחבלית הקלפים יקפוץ מהחבילה וישתין לו באוזן.

למה אני מספר את הסיפור? כי כאן באתר מתנהלת "התערבות בטוחה" התערבות שלכאורה התוצאה ברורה ובטוחה, התערבות בין מי שמכנה את עצמו בבלוג שלו כ "תופס הזונות" לבין אחת הנשים שרשומות בכלוב. ההתערבות עצמה משעשעת אותי כי אם הייתי צריך לנחש למי הנסיך מחבילת הקלפים ישתין באוזן אז הייתי אומר שלאותה אישה ולא לתופס הזונות, למרות שלכאורה אין לו שום סיכוי לנצח בהתערבות.

לא אכנס לפרטי ההתערבות כי אפשר לקרוא עליה בפורום. גם לא הייתי טורח לכתוב עליה, אולם זה שהרבה נשים נזעקו "לעזרת" אותה אישה והציעו את עצמן גם כמתמודדות, בהיותן בטוחות בתוצאה, גורמת לי בכל זאת לכתוב על אותה התמודדות מוזרה.

למה אני חושב שתופס הזונות הולך לנצח בהתמודדות בניגוד לכאורה לכל הגיון? בואו נבחן מה שיש לנו. מצד אחד אדם שגם אם יש רבים שמפקפקים באופי המוסרי שלו, בצדק או שלא בצדק, לא חושב שיש מי שיגיד שהוא "סובל" מטיפשות יתרה. אם כך למה הוא נכנס להתערבות שנראת לכאורה "כהתאבדות בטוחה"?

מצד שני יש לנו את אותה אשה(?) שבפורום תקפה אותו בצורה הכי בוטה שאפשר וכאילו הזמינה לעצמה את ההתערבות הזאת. זה שאשה תוקפת אותו בחריפות זה מובן אבל מעיון קל בפרטים של אותה אשה מתגלה כמה סימני שאלה. קודם כל אין לה פרופיל כלל. אבל הדבר הכי חשוב זה "שבמקרה" היא נרשמה לכלוב חודש בדיוק לפני פירסום אותו פוסט שגרם להתערבות.

אז יתכן שהכל מקרי, יתכן והכל צרוף מוזר של מקרים בלי שום תכנון מראש ויתכן שלא. גם יתכן שפרסום הפוסט שיבש את התוכניות אבל נחיה ונראה, למי הנסיך מחבילת הקלפים הולך להשתין באוזן?

אני מעתיק ומפרסם את התגובה לפוסט בבלוג של מישהי מאחר ואני חושב שהתשובה חשובה גם לאחרות.

למען האמת די התלבטתי אם לכתוב את מה שאני הולך לכתוב, אז אכתוב עם כל הזהירות המתבקשת.

עקרונית אם מישהו שאת בקשר מנתק אותך כליל מחברים זה צריך לשמש לך נורת אזהרה. אם זה ניתוק מחבר/ה אחד שניים בגלל סיבה מסוימת אפילו שהיא טיפשית זה עוד דבר נסבל (בקושי אבל נסבל).

אם שולט עושה זאת אז זה מראה על חוסר בטחון עצמי מלווה ברגשי נחיתות. מי באמת רוצה בשולט כזה?

אם וניל "מבקש" לנתק אותך מכל החברים זה כבר חייב להדליק אצלך את כל נורות האזהרה. מצב כזה מראה על אדם שסובל מקנאה חולנית. אסור לאשה להשאר עם אדם כזה כי זה רק ילך ויחמיר ועלול להיגמר רע מאוד.

מאחר והנושא חשוב אז ברשותך אפרסם את התשובה גם בבלוג שלי.

אני רגיל שפוסטים שאני כותב מביאים מדי פעם תגובות בפרטי או במייל שלי. אבל הפעם נשברו כל השיאים, קיבלתי המון תגובות, מה שהביא אותי למחשבה שניה, שאולי היה מוטב לא להעיר את השד מרבצו.

ידעתי שיש כאן המון כאב וסבל, המון בדידות ותקוות מנופצות, אבל בכל זאת הופתעתי מהכמות שעלתה על מה ששיערתי. אני קורא את התגובות ומשתדל לענות כמיטב יכולתי.

לאלו שכותבים בכנות ובכאב אני משתדל להאריך בתשובה ולנסות לייעץ. אך יש גם כאלו שכותבים ומנסים להעמיד פנים "שהכל בסדר" . צר לי אבל אני יודע לקרוא בין השורות ולכאלו אני עונה בנימוס ובקיצור ומשאיר אותם עם האשליה שאני באמת מאמין למה שכתבו.

כאשר אני כותב על סוגי הבלוגים שיש כאן אני כמובן מדבר בהכללה וכמו כל הכללה היא לא יכולה להיות מדויקת לגבי כל אחד ולכן צריך לקבל את דברי בערבון מוגבל. כל אדם הוא אישיות בפני עצמו ולכל כלל יש תמיד את היוצא מהכלל.

סוג נוסף של בלוגים הוא של אלו שמחפשות זוגיות עם שליטה. ברור שרוב הנשים מטבען רוצות ביחסיים קבועים ולא בסשן מזדמן, גם אשה נשואה שמחפשת שולט תעדיף לרוב שולט קבוע ולא סשנים חד פעמיים. לכן כשאני מדבר על חיפוש זוגיות מתובלת בשליטה אני מתכוון בעיקר לרווקות שעברו את גיל השלושים שהשעון הביולוגי שלהן מתחיל להטריד אותן, או לגרושות שמחפשות להתחיל פרק ב בחיים.

יש כמובן את אלו שמוצאות את המתאים להן וכייף לקרוא על אושרן, אם כי לרוב אחרי שמצאו הן פשוט נעלמות מהאתר. הכי מעציב זה לקרוא את אלו שחושבות שמצאו את אביר חלומותיהן ומהר מאוד מתאכזבות כאשר מתברר להן שהמציאות טפחה על פניהן ואותו אביר חלומות עזב בחיפוש אחר הזיון הבא.

העצה הכי טובה שאני יכול לתת לכל אותן רווקות מעל 30 שמחפשות זוגיות עם שליטה שמובילה לחתונה וילדים, או לגרושות שמחפשות להתחיל פרק ב בחייהן היא לשבת עם עצמן ולהחליט מה יותר חשוב להן זוגיות או שליטה? אנסה להסביר את עצמי.

קודם כל תנו לעצמכן פרק זמן סביר, נניח שנה, לחפש את האדם שאיתו תוכלו למצוא גם זוגיות וגם שליטה, המאושרות ביניכן תמצאנה את אותו אביר חלומות שמשלב את השליטה עם הזוגיות בצורה המתאימה לכן. אם עבר אותו פרק זמן שנתתן לעצמכם למצוא ולא הצלחתן למצוא אתן חייבות לבחור, מה חשוב לכן יותר, הזוגיות או השליטה?

אם הזוגיות חשובה לכן יותר שוב יש לכן שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה זה להתפשר בנושא השליטה ולחפש שולט שאולי לא הכי מתאים לכן כשולט אבל מתאים כבן זוג לחיים. אפשרות שניה זה לוותר כליל על עולם השליטה ולהתחיל לחפש במקומות אחרים את בן הזוג האידיאלי כשאתן מראש יודעות שזה יהיה ללא שליטה. אחרי הכל כמות השולטים כאן היא מוגבלת וסביר להניח שעם רובם כבר דיברתן ובדקתן. לשבת ולחכות שאולי יגיע שולט חדש לאתר שיהיה אביר החלומותיכן זאת לא הדרך כי בצורה כזאת תחכו לנצח.

אם השליטה חשובה לכן יותר מאשר הזוגיות, אז וותרו מראש על חלום הזוגיות וחפשו את השולט שהכי מתאים לכן, בתקוה שאולי בדרך כלשהי זה גם יהפוך לזוגיות קבועה. אבל אל תשלו את עצמכן, אם השליטה חשובה לכן יותר מהזוגיות אז בחרו את השולט שהכי מתאים לכן בלי קשר להתאמתו לזוגיות.

אנשים כותבים בבלוג מהמון סיבות ואני יודע שלא אוכל למנות את כולן, בטח שלא לנתח את כולן. הפעם אני בוחר לכתוב על שתי תופעות של כתיבה בבלוג כל אחת מהן, לפחות בעיני, קיצונית מבחינתה, לטוב ולרע.

לצערי, אני מניח שלצער כולנו, יש כאן יותר מדי נשים (יתכן שגם גברים) שעברו חויות קשות בחייהן שהשאירו בהן צלקות נפשית עמוקות שמשפיעות עליהן עד היום.

בניגוד לפצע פיזי שאותו אנו רואים ויודעים איך לטפל בו עד שיגליד בלי להשאיר סימן, או במקרה הרע צלקת קטנה שלא תשפיע עלינו ועל הקורה איתנו, בפצע נפשי זה שונה לגמרי. פצע נפשי שמשאיר צלקת על הנפש, ישפיע עלינו ועל חיינו כל עוד הוא לא נרפא, ברוב המקרים הוא לא ירפא עד ליום מותנו.

את מבנה גוף האדם, כולל האנטומיה הפנימית, הרפואה מכירה היטב ויודעת באילו אמצעים להשתמש על מנת לרפא כל פצע פיזי. לצערנו הרפואה לא התפתחה עדין מספיק על מנת להכיר את הנפש, במידה רבה הטיפול בפצע נפשי דומה לטיפול הרפואה בגוף האדם לפני כאלפיים שנה, בחלק מהפצעים יודעים לטפל וברובם מנסים, אם כי לא תמיד בהצלחה.

אשתמש בפראפרזה על דבריו של השופט היהודי הראשון שכיהן בבית המשפט העליון בארה"ב, השופט ברנדייס. "חשיפה לאור השמש היא התרופה הטובה ביותר לאותן צלקות".

כאשר אני קורא בבלוגים על חויות קשות שעברה מישהי, חויות שהשאירו בהן צלקות עמוקות לכל החיים, עם כל הכאב והצער שאני חש אני גם שואב עידוד מהידיעה שעצם זה שהם הגיעו לשלב שבו הן יכולות לדבר על זה, להוציא את כל הזבל שהצטבר בתוכן החוצה, זה כבר הצעד הראשון עבורן לריפוי מוחלט או לפחות חלקי של אותה צלקת.

נכון שזה לא חייב להיות בבלוג, עדיף עם בעל מקצוע שיש לו נסיון בתחום, או לפחות עם ידיד קרוב שיודע להקשיב ולהבין, אולם גם כתיבה וחשיפה בבלוג משרתת מטרה זאת היטב. אותה אחת עשתה את הצעד הראשון והכל כך קשה לביצוע בדרך לריפוי של הצלקת.


------------------------

מכאן, עם אלף אלפי הבדלות, לבלוגים שהרי מעוררים בי גועל. אומרים על הישראלים שהם גומרים מהר כי הם צריכים לרוץ לספר לחברה........ בגיל ההתבגרות ובשנות העשרה לחיי הגבר זה נכון ואולי גם מובן ונסלח. אבל מה עם אלו שכל חייהם הם כאלו? בי הם מעוררים גועל.

חלקם מתפארים במעשיהם ובאיך ומה עשו לשפחה שאיתם, גם אם לרוב לא מזכירים את שמה הם כבר ידאגו שכולם ידעו. המניע שלהם הוא כמובן "להרשים" את הקוראים ובעיקר את הקוראות עד כמה הוא אדון טוב ומוצלח. מבחינתי הוא בסך הכל מראה עד כמה הוא חסר בטחון ביכולת שלו כאדון ועד כמה שהוא זקוק לחיזוקים לאגו הרעוע שלו.

השפחה שאיתו שרואה וקוראת את מה שהוא כתב, לפחות מבחינתי, היא או טיפשה שלא מצליחה להבין את טיב "האדון" שלה, או באם היא חכמה אז היא איתו כי נוח לה אדון חסר בטחון שהיא יכולה לשלוט בו מלמטה. כלומר היא אמנם מחפשת שולט אבל אחד כזה שהיא יכולה להכתיב לו מה מותר לו ומה אסור.

יש כמובן את "האדונים" המתוחכמים יותר שהם לא יכתבו בעצמם (הרי יש להם שפחה לשם כך) הם פשוט יצוו או יתמרנו את השפחה שלהם לכתוב על "כשרונם" כאדון. במידה וזה בא מיוזמת השפחה, אני לא מצליח להבין את האדון שיסכים למצב שהיא תפרסם את מה שקרה בסשן. אותו "אדון" לא מבין שזה כמו קללת בלעם (רק הפוך) באה לברך ויצאה מקללת.

בקשר לשפחה שתעשה זאת אז, כמו שכתבתי כבר, או שהיא טיפשה או נצלנית, מה יותר גרוע?

ברור לי שהפוסט הזה יעורר הרבה רגשות כעס כלפי, אחרי הכל כמו שכבר כתבתי בעבר קשה להביט במראה ולראות את הדמות שמשתקפת שם.

אני נתקל במשפט "גברים חושבים עם הזין", משפט שנשים מרבות להשתמש בו כאשר הן רוצות להביע אכזבה מאיזה גבר, או אכזבה כללית מיחס של גברים אליהם. מה שבעצם הן מתכוונות זה שכל מה שמענין את הגבר זה לזיין וכל השאר זה שולי עבורו.

אילו משפט זה היה נכון הרי ברור שאף אחד "שחושב עם הזין" לא היה מסוגל לפתח מערכת יחסיים ממושכת עם אשה אחת, בטח שלא להתחתן ולהקים משפחה. משפט זה נאמר כל כך הרבה עד שהפך לאקסיומה בלי שהרוב טורח לחשוב על משמעות אותה אמירה.

משפט זה מהווה תרוץ טוב לאשה כשגבר שבו היא חושקת זונח אותה לטובת אחרת, מעין הסרת אחריות מעצמה, זה לא בגללה זה בגלל שהגברים הם כאלו. זה מהווה גם תרוץ טוב לגבר שמחפש סטוץ אצל מישהי כשהוא מבטיח לה הרים וגבעות לפני הסטוץ וממהר "לשכוח" את כל ההבטחות לאחריו.

נכון שגברים "חושבים עם הזין" אם כי באותה מידה "נשים חושבות עם הכוס" וזה למזלה הגדול של האנושות. לולא זה אף אחד מאיתנו לא היה נולד ובטח שגברים ממאדים ונשים מנוגה לא היו מתחתנים וחיים יחד.

היצר המיני הוא צורך קיומי גם לגברים וגם לנשים, צורך קיומי בדיוק כמו אוכל או שינה. ההבדל בין אוכל ומין הוא שאם נבחר לא לאכול נמות פיזית בעוד שאם נבחר לחיות ללא מין נמות "רק" נפשית. נכון שמוות פיזי ממית גם את הנפש בעוד שההפך לא כך.

יש לנו אפשרות להתקיים לתקופה ארוכה רק מלחם ומים בדיוק כמו שיש לנו אפשרות להתקיים, נפשית, תקופה ארוכה רק מאוננות. הבעיה שכמעט אף אחד לא יבחר מרצונו להתקיים רק מלחם ומים בעוד שיש לא מעטים שבוחרים מרצונם להתקיים תקופה ארוכה מאוננות בלבד.

אני שואל את עצמי לסיבות שגורמות לי לכתוב בבלוג או אפילו לעיתים להגיב על דברים שנכתבים בבלוגים אחרים או בפורום. למה אני עושה זאת? למה זה טוב? מה זה נותן לי?

ברור שיש לי הסברים לעצמי לסיבות, אם כי באותה מידה אני מודע גם לעובדה שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לאדם לשפוט את עצמו בצורה אוביקטיבית, כך שיתכן והסיבות שונות ממה שאני חושב ויתכן ואני צודק. שום פסיכולוג לא ינסה לבצע טיפול או אפילו אבחנה בעצמו אלא ילך לפסיכולוג אחר, או כמו שעורכי דין אוהבים לומר "לעורך דין שמיצג את עצמו במשפט יש לקוח אדיוט".

בכל זאת אנסה להסביר את התובנות שהגעתי אליהם לגבי עצמי בקשר לכתיבה בבלוג או להגבה בבלוגים אחרים ובפורומים. יתכן וגם אנתח את הסיבות שאחרים כותבים, שם אני הולך על קרקע בטוחה יותר, רק שאם אכתוב את כל מה שאני חושב יהיו כאלו שיפגעו ואין לי שום רצון לפגוע .

המקדש של האלה ארטמיס באפסוס נחשב כאחד משבעת פלאי עולם. מקדש מפואר ביותר שנחרב כמה וכמה פעמים במהלך ההיסטוריה. כל פעם נחרב ונבנה מחדש מפואר יותר מקודמו. כיום שרידי אותו מקדש נמצאים בשטח תורכיה למרות שבזמנו זה נחשב כחלק מיון העתיקה.

במאה הרבעית לפני הספירה נשרף המקדש עד היסוד כתוצאה מהצתה של יווני שאת שמו שכחתי כרגע. כאשר נשאל אותו יווני לסיבה שהביאה אותו לשרוף את המקדש השיב שהוא רצה להיכנס להיסטוריה. את המטרה שלו הוא השיג ושמו אכן נכנס להיסטוריה.

איך אמר קהלת שנחשב לחכם באדם? "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" "אין זכרון לראשונים וגם לאחרונים לא יהיה באשר אחרונים המה". אין לי כוונה להיכנס לויכוח פילוסופי כעת על משמעות החיים או אם יש תחית המתים או שלא. אישית אני בטוח שאין, מצחיק אותי לחשוב שמישהו מהדור של אברהם אבינו, כדוגמא, היה קם לתחית המתים, אין ספק שהיה מת מיד שוב מהלם התרבות שהיה חווה.

אפילו אבי שמת לפני כשלושים שנה אילו היה קם לתחיה היום לא היה מכיר את העולם הקיים. את האינטרנט, הטלפון הסוללרי, הכבישים הרבים, שפע המכוניות עליהם ועוד.

כמה יש בינכם שיודעים דבר או חצי דבר על סבא של סבא שלכם? או על הסבא שלו שלא לדבר על הורי הוריכם שחיו לפני חמש מאות שנה או אלף? הרי גם הם חיו עם תקוות, עם שמחות ורגעים עצובים. גם הם אהבו והתאכזבו ומה נשאר מהם?

האם חיינו הם כצל עובר בעולם? שכל עוד הצל קיים הוא משפיע וברגע שנעלם נשכח בלי להשאיר חותם כלשהו.

----------------------------------------

במלחמת יום כיפור השתתפתי והייתי חלק מגדוד הסיור באוגדה של ברן. בימי הלחימה הראשונים ניהלנו קרבות בלימה עם המצרים שניסו להתקדם לתוך סיני. ימי הלחימה הראשונים היו הקשים ביותר עם מספר הנפגעים הגדול ביותר.

את קרבות הבלימה ניהלו בעיקר הטנקים, התותחנים והמטוסים. הפלוגה שלי היתה על נגמשים ותפקידה היה להתפזר בין הטנקים ולשמש להם כמגן מפני התקפות של חיילי קומנדו מצריים. הטנקים עם כל כוח האש הרב שלהם יש להם גם נקודות תורפה שאחת מהם היא התקפה של חיר, תפקידנו היה למנוע זאת.

לעומת היתרון שיש לנגמשים על חיר הרי שבקרבות בין טנקים, הנגמשים מהווים מטרה נוחה ופגיעה. לנגמש אין אפשרות לפגוע בטנק שנמצא בטווח של 2-3 ק"מ בעוד שלגבי טנק נגמש היא "ברווז צולע" מטרה שקל להשמיד.

כבר ביום הראשון ללחימה היו לנו נגמשים שהושמדו עם מספר הרוגים, ביניהם חברים טובים וקרובים. כשהנגמש הראשון בפלוגה שלי הושמד, פילחה את ראשי המחשבה שיתכן ואני הולך למות בלי שהספקתי אפילו לירות יריה אחת. עצם המחשבה שאני הולך לההרג ולהיות סתם בשר תותחים הטרידה אותי, ניגשתי למקלע ויריתי צרור ארוך בכיוון הכללי של המצרים.

לא השלתי את עצמי, היה לי ברור שהסיכוי שמישהו או משהו יפגע מהצרור שואף לאפס, מקלע 0.5 בטווחים כאלו יכול אולי בקושי לגרד את הצבע לטנק. מה שגרם לי לירות זאת המחשבה שאם אני הולך למות לפחות שתהייה לי האשליה שלא מתתי לשווא.

---------------------------------

בבלוג שלי אני כותב בעיקר את המחשבות שלי לגבי יחסיים בין אדון ושפחה. את הצורה שאני רואה את הבדסמ מבחינתי. האם הוא משפיע על מישהו? או שהוא כאותו צרור ביום הראשון ללחימה? האמת שאין לי מושג אבל גם אין לי את האשליה שזה ישפיע על מישהו.

למה אחרים כותבים? אולי אכתוב המשך לפוסט הזה ואנסה לנתח את הסיבות, רבים לא יאהבו להביט במראה שתעמוד מולם.

אשה שואלת את בעלה: "מה דעתך שאעבור ניתוח להגדלת חזה"?

עונה הבעל: "בשביל מה זה טוב יש משהו פשוט יותר".

שואלת האשה: "מה"?

עונה הבעל: "קחי נייר טואלט ותשפשפי בין הציצים שלך כמה פעמים כל יום".

האשה מביטה על הבעל בתמיהה ושואלת: "זה יעזור"?

עונה הבעל: "האמת שאין לי מושג אבל בתחת זה עבד יופי".

זוג יהודים מניו יורק שהתגרש, ניהל את הענין הכספי שלהם בפני בית דין רגיל בניו יורק עם שופט גוי. כשהסתיים המשפט וחלוקת הרכוש נקבעה סופית אמרה האשה "כעת מה שנשאר לי זה רק הגט".

שאל השופט הגוי: "מה זה גט" ?

ענתה האשה : "זה טקס דתי יהודי"

השופט הגוי גילה התענינות ושאל : " זה טקס כמו ברית מילה " ?

השיבה האשה : "כן, די דומה, רק שבגט נפטרים מכל השמוק".

לפני כמה ימים פונה אלי ידידה בבקשת עצה. היא מספרת לי שהכירה אדון והיא מאוד רוצה לפגוש בו אבל הוא הציב לה תנאי שהפגישה הראשונה תערך אך ורק בביתה. אוטומטית השבתי לה "אין מצב, בשום פנים ואופן אסור לך להסכים לתנאי". ברור שאילו זה היה פשוט כל כך לא הייתי טורח לכתוב את הפוסט בבלוג ואת התשובה הזאת היא ידעה בלעדי ולא היתה טורחת לשאול אם זה היה כל כך פשוט.

אותה ידידה המשיכה והקשתה בשאלה "אני מכירה אותו כבר כמה ימים, ניהלנו כמה וכמה שיחות במסנגר, השיחות עוררו אצלי משהו שמזמן לא הרגשתי כלפי אף אחד, אולי מעולם לא. עברנו לטלפון וזה רק הלך וגבר. אני יודעת שאם אסרב אאבד אותו ואולי אני מאבדת מישהו שכל חיי אצטער על כך." אכן דילמה אמיתית, מצד אחד עומד הבטחון האישי שלה שיתכן והיא מעמידה אותו בסכנה ומצד שני אם תסרב אולי תאבד את אהבת חייה, או לפחות זמן רב תחיה בהרגשה שהכל יכל להיות אחרת אילו הסכימה".

אכן דילמה אמיתית שהתשובה עליה בהחלט לא פשוטה. לפני שאענה על הדילמה אציין שאני מביע רק את נקודת ההשקפה שלי, כפי שאני רואה זאת דרך המשקפיים שלי. מאוד יתכן שאחרים יראו זאת אחרת וזה בסדר גמור. אין לי מונופול על החוכמה העולמית או על הצדק האנושי וכל אחד רשאי לפתור דילמה זאת בדרכו.

אתחיל מהקל לכבד. מה שאנחנו יכולים ללמוד מהדילמה הזאת, זה שככל שהשפחה רוצה יותר באותו אדון כך היא תהייה מוכנה לעשות עבורו יותר דברים. כל שפחה תגיב בצורה שונה על אותה דרישה שבאה מאדונים שונים, ככל שהרצון שלה להיות שייכת גדול יותר כך מידת הכניעה שלה תגדל. דברים שהם גבול בל יעבור עבורה לגבי אדון אחד יהיו עבורה מעשה שתעשה ללא היסוס עבור אדון אחר.

מה שנוצר כאן זה מעין קנה מידה גם עבור האדון וגם עבור השפחה למדוד ולבדוק את חשיבות הקשר בניהם לגבי אותה שפחה.

במקרה שהבאתי לעיל המצב מסובך יותר, אותו אדון הציב אולטימטום לשפחה "פגישה ראשונה אצלך בבית או נתק מוחלט של היחסיים". אולטימטום שונה מאשר ציווי רגיל. בציווי רגיל אם השפחה מסרבת לבצע לאדון יש את האפשרות לוותר ולקוות שבהמשך היחסיים הוא יצליח לאלף אותה או לגרום לה בכל זאת לבצע את רצונו.

מאולטימטום אין דרך חזרה, לפחות לא מבחינתי. לכן במהלך כל שנותי בתחום השליטה הצבתי אולטימטום פחות מאצבעות כף יד אחת. מבחינתי אולטימטום ינתן רק אם שתי דברים יקרו ביחד. הראשון, אם השפחה עשתה או לא עשתה מעשה שעבורי זה חציה של קו אדום. השני זה שהיחסיים עם השפחה חשובים לי מאוד ואני מנסה בכל זאת לתת לה הזדמנות לא לגרום לי לנתק את הקשר לחלוטין.

הסבר: קו אדום עבורי זה מה שאני רואה בו קו אדום ומאוד יתכן שלגבי מישהו אחר זה דבר קל ערך וחסר חשיבות. אם היחסים עם אותה שפחה לא מאוד חשובים לי אז פשוט אנתק את הקשר בלי להציב אולטימטום כלל.
אם בכל זאת הוצב אולטימטום לגבי מעשה או אי מעשה, לפחות מבחינתי אין דרך חזרה כי אז זה או ניתוק מוחלט של היחסים (אפילו לא ברמה של ידידות) או כניעה של השפחה לאולטימטום, כניעה ללא תנאי. ברור לי שיהיו כאלו שיגידו שבחיים לא הכל שחור או לבן ואפשר למצוא את שביל הזהב לגשר על הפער. זה נכון ברוב המקרים אבל לא כשמדובר באולטימטום ואנסה להסביר למה זה כך מבחינתי.

אנחנו מדברים על יחסי שליטה, על אדון ושפחה וכפי שכבר אמרתי אולטימטום מבחינתי ניתן רק על חצית קו אדום במעשה או באי מעשה. אדון שיוותר לשפחה כשהיא חוצה קו אדום מבחינתו מפסיק באותו רגע להיות אדון לגבי אותה שפחה. איך אותו אדון יוכל בכלל לצוות איזה דבר על השפחה כאשר הוא יודע שהיא תבצע או לא תבצע, רק אם היא תחליט כך? הוא למעשה מעביר לה את השליטה והופך לצעצוע עבורה.

מבחינת השפחה אז אם הקשר לא באמת חשוב לה הרי ניתנת לה ההזדמנות פשוט לנתק את הקשר עם האדון לחלוטין, אפילו לא כידיד, מאחר "והעז" להציב לה אולטימטום שנוגד את מה שהיא חשה ומרגישה.

אם הקשר מאוד חשוב לה אז נשאלת השאלה אם האולטימטום זה על מה שנקרא עבורה "יהרג ובל יעבור", כלומר ענין עקרוני מהמעלה הראשונה שבכל מחיר היא לא מסוגלת לחיות עם ציווי כזה. אם זה מבחינתה "יהרג ובל יעבור" אז עליה לנתק את הקשר עם אותו אדון "שהעז" לצוות עליה לעבור על מצפונה, אדון כזה לא ראוי להיות אפילו ידיד לה.

אם זה לא "יהרג ובל יעבור" מבחינתה אז אין לה ברירה אלא להיכנע, אם הקשר באמת מאוד חשוב לה אחרת בכל מקרה היא תפסיד. אם לא תיכנע אז כפי שהאולטימטום אומר היא תפסיד אותו לגמרי. אם היא תגרום לאדון להיכנע אז היא איבדה אותו כאדון וקיבלה תמורתו, מישהו שתוכל לנצל את הקשר איתו למשחק של כאילו והוא באמת שולט בה.

לסיכום מבחינת השפחה עליה לשקול היטב אם אותו מעשה או אי מעשה שווים עבורה את אובדנו לצמיתות של הקשר עם אותו אדון. האם היא לא תמשיך לחיות בתחושה של החמצה להרבה מאוד זמן? אולי לכל החיים? אם מה שמונע בעדה להיכנע זאת הגאווה אז יש לה יועץ רע למעשיה.