לכתוב משהו

אני כבר יותר מעשרים שנה בצ'טים  

זאת אחת הפעמים היחידות שאני ממש לא יודע איך הדברים שכתבתי עברו לצד השני. אלייך

הם נכתבו במצב רוח מסויים ואולי עברו לצד השני, אלייך, במצב רוח שונה לחלוטין.

מעניין. 

סידרתי את המשרד שלי, ועמדה בפתח שומרת מטעם חברת האבטחה. אתיופית, יפה, בת 18. מדים, מכשיר קשר, אקדח.
היא לא שמרה עליי, היא שמרה על משהו אחר. אבל היא ניצבה הרבה זמן (שעתיים כזה) בפתח החדר שלי.

אז דיברנו קצת, תוך כדי שאני מסדר והיא עומדת. מה אני עושה? מה היא עושה?  היא חושבת ללמוד מדעי המחשב, והתייעצה איתי באיזו אוניברסיטה כדאי, באר-שבע או העברית. 

הצחיק אותה קצת שיש לי תואר דוקטור. כמה זמן צריך ללמוד בשביל זה? אחר כך דיברנו הרבה על אומנה. ועל המצב העגום של הילדים שמוציאים אותם מהבית, וכמה קשה להחזיר ילד למשפחה הביולוגית, וכו'.

וכל הזמן הזה הצלחתי לדבר לצחוק, ולהיות מגניב, בעוד המוח שלי צורח עליי שאני לא במקום שלי, ושמייד ללקק לה את הנעליים.

זה יפה, לא? 

"אני יודע שלא אבנה מכונת זמן בחיי. כי אם הייתי בונה, הייתי חוזר לעכשיו, ומדבר עם עצמי. לאף אחד לא מגיע סבל כזה"

(אני, כשהייתי בן 20, לגלי חברתי. אחרי שנה של אהבה נכזבת)

בוא נשב איפשהו, כי זה יהיה ארוך קצת.

אני זוכר איך אתה מרגיש. זוכר את המחשבות שלי. זוכר ממש טוב. אבל זוכר אותם אחרת ממך.

כי בשבילך המחשבות האלו נורא מבולבלות (למרות שלא תודה בזה) וגורמות לזעזוע כל פעם שאתה חושב אותם. אבל אתה רואה רק חלק מהתמונה. רבע ממנה, נניח. ויותר גרוע: אתה רואה אותם במשקפיים מאוד סלקטיביות. לא! תקשיב לי עד הסוף.

אני זוכר בדיוק מה אתה רואה, ואני רואה יותר מהתמונה, אחרי 24 שנים. לא רואה עד הסוף, אבל אני מעז לומר ש: כן, אני מבין אותך, כפי שאתה עכשיו, בן 20, יותר טוב משאתה מבין את עצמך. ואני הולך לעזור לך בזה עכשיו. ובזה גם לעזור לעצמי. כי מה שאני הולך להגיד לך, אף פעם לא אמרתי לעצמי אפילו.

אז ככה.

אתה חווית אהבה נכזבת. וככה אתה קורא לזה כלפי חוץ. אבל אתה לא תופס אותה ככזאת, נכון? כי (אתה אומר לעצמך) באהבה נכזבת לפחות יוצאים עם מושא האהבה לפני שנפרדים. ואתה אפילו לא יצאת, וישר אמרה לך לא. וזה נגרר שנה. כי בעיניים שלך, יש את אלו שאומרים להם כן, ואלו שאומרים להם לא. ואתה לא ידעת מה אתה, אבל הניסוי הקטן הזה הבהיר מעבר לכל ספק. אתה לא רק מהחבר'ה של ה"לא", אתה אפילו לא יכול להיות בתחרות. וגם אתה "מופנם" (ככה היא קראה לך), שזה מילה נרדפת לאדם לא שווה בחברה, לא יוצא עם בנות, לא מסוגל לדבר עם בנות בכלל. הפוך ממה שרצית להיות, וחוץ מכל אלו וגם אתה לא חושב כמו אף אחד כלפי נשים - אתה נשלט (ככה קוראים לזה). רוצה שבנות ישפילו אותך, ואסור לך לספר לאף אחד על זה.

אז בסוף יוצא שבכלל אין עם מי לדבר על כלום: לא על התחושות שלך, לא על הרגשות שלך, לא על מקומך בחברה ולא על המיניות החריגה שלך, שמתערבבים אחד עם השני, לבליל מקסים של בדידות, חוסר תקווה וחוסר תוחלת מוחלט בקיומך.

כן, אתה מרגיש נורא לא נעים ממה שאמרתי עכשיו. תחושה של חוסר מוצא רגשי מהזעם שאתה חש כלפי עצמך על ההתנהגות הזו שלך ("מופנם").  אבל תמשיך להקשיב, כי מפה זה רק הולך ומשתפר.

קודם כל טכנית: עוד שנה החיים שלך יינצלו והבעיות שלך נפתרות לחלוטין. תהיה מהפכת תקשורת. ימציאו משהו שנקרא "אינטרנט" ו"צ'ט", ותתחיל לדבר עם המון בנות שאוהבות לשלוט בבנים. לשלוט *בך* ספציפית. ירצו בך בתור נשלט שלהן. עבד לשרותן. ותהיה מעולה בזה. מלך הצ'ט. בערוץ השליטה הנשית, אתה תהיה היחידי שירצו לתת לך להיות מנהל. סשנים, הצלפות, רכבת הרים רגשית. גם במציאות וגם בצ'ט.

יופי. אני לא רוצה לדבר על זה עוד. אני יודע שזה שוק כרגע. אני אחכה כמה דקות שתסדר את הנשימה, ותרגיע את הבולבול. כי יש לי עוד מה להגיד. ותאמין או לא, אפילו יותר חשוב מזה :)

טוב. רק עוד שני דברים, שלא בטוח שתוכל להבין עכשיו. תנסה:

הראשון, שהמוח שלך נורא מקובע. יש לך מושג נורא ברור מה מגניב ולא מגניב. שחור או לבן, וכל מי שאומר אחרת סתם מתפשר או משקר או לא מבין. אני מבין היום שירשנו את זה מאחינו המת. זה מה שהוא לימד, והוא מת (והוא היה הכי מגניב במשפחה) אז זה מה שנכון. גם התקפי הזעם שלך קשורים למוות שלו. גם זה משהו שהבנתי רק אחרי הרבה שנים. חלק שלו, שהיה מאוזן בך, מת איתו. ואתה נופל לצד הזה של ה"לא מגניב". אבל זה לא ככה במציאות. ואתה מפסיד הרבה כשאתה חושב ככה. יש המון דברים מגניבים בעולם. עמוקים, רגשיים. המון.  שהמשפחה שלך לא תופסת ככזה, אבל אתה עוד תתפוס. עם הכוונה נכונה. תזכור - מעולם עוד לא דיברת עם בת. לא באמת. חוץ מאמא שלך. צד שלם של היקום הנשי, הרגשי והאנושי לא נחשפת אליו. ובגלל ה"אינטרנט" הזה אתה תקבל אותו. הכל בסדר.

והדבר השני זה בנושא ה"מופנם". אף אחד לא מבין למה זה מזעזע אותך, אבל אני מבין. זה קשור לדבר הראשון. אבל לא רק. אז תן לי להרגיע אותך: אתה מגניב. יש לך עבודה מגניבה. הכל בסדר. כן, אתה לא יכול ליזום לדבר עם בנות יפות ולזרום עם השיחה (יקרה לך רק פעם אחד ב45 שנה. במזל.). עד כדי כך, שעוד כמה שנים תהיה במועדון במשך שלוש שעות רצוף מאחורי מי שתהיה אישתך, ולא תוציא הגה, והיא בכלל לא תדע שאתה שם.

אממה? אתה לא צריך, יש צ'ט. תוכל אשכרה לחשוב על מה להגיד להן, ורק אחר-כך להגיד אותו.

כן, יש לך דפקות. לכולם יש. יש צ'ט. אתה בסדר.

את האחרון לא הבנת בכלל, אה? אז זה סימן בשבילי שהגיע הזמן להפסיק לחפור לך. תסתדר. ביי.

כאילו, אוהבת...באמת.

ובגלל זה היא כל כך עצובה, כי זה נטל כבד מאוד. לאהוב ולהרגיש לא נחוצה.

(וזה לא צריך להיות ככה לנשלטים. וזאת לא הפעם הראשונה)

יש לי כאב כאן. בדיוק כאן. כאב עמום אבל חזק. כאן נפער לי פצע מכל מני מכות חוזרות ונשנות. ומצב מרגיז ומדכא. וקצת שחור פה. וקצת חוסר אונים וטיפלה חוסר תקוה. עם מוגלה קטנה של שנאה עצמית וכיס של כעס של יוצא

ויש לי קצת מתחת, הצטברה לי יותר מדי בטן בשבוע האחרון.

ואם יש לי ברירה, במה לטפל? ברור שבבטן!

עם הכאב אפשר לחיות

התוצאות יגיעו עוד חודש, גם למקום העבודה וגם לנבדק (אני).

מקווה שלא נכנסתי להריון :)

הבנתי שני דברים על עצמי, ששווה לזכור. כי יש בהם משהו שמגדיר אותי:

1. אין לי אף פעם חלומות שאני ערום. כנראה בגלל שליד נשים שמושכות אותי אני מרגיש מייד תמיד ערום בכל מקרה. בגדים מוסיפים לזהות החברתית שלך, נותנים לך עוצמה כלפי מישהו. וכלפיהן, כלפי הנשים אני תמיד מרגיש שאין לי כלל זהות חברתית. שאני מעורטל עוצמה ואובד עיצות.

2. כפי שאני תופס את הסיטואציות שלי עם נשים,  מצב ברירת המחדל, והתרחיש הסביר והטריוואלי הוא שהן תתעלמנה ממני. כל דבר אחר שיקרה הוא מיוחד ומסעיר. והתעלמות היא המצב הרגיל, היומיומי, הלא מרגש, ואפילו לא מאכזב. וזה כולל כל אישה; ממישהי שרק פגשתי ועד לאישתי, כולל.

(חוק שקד: לפחות 1,500 שקלים קנס לצרכני זנות או טיפול)

היה לילה מחרפן.

לילה מחרפן, שבו הכרנו, שתינו, רקדנו, ושתינו שוב. רק אני והיא. הרגשתי חי כלכך, מחובר כלכך לעצמי, ואליה. והיא הייתה יפה, ונשית, וחיה. עד כדי כך, שכל המועדון היה תפאורת רקע, שבמרכז היא בלבד. בשמלה אדומה, עדינה, נשית מאוד, צחוקה השקט והמתגלגל גורם ללב שלי לקפוץ. כל הערב הלב קפץ. גם אם הייתי מתאמץ לא הייתי יכול להבחין בשום דבר אחר מלבדה.

ולא התאמצתי. לא התאמצתי בכלל. מהלילות שבהם אני מודה לאלוהים שאני חי.

הסעתי אותה הבייתה, כשבלב של שנינו האנדרנלין עושה שמות, ובראש של שנינו האלכוהול מלהיט ומשחרר. ניצוצות. דיברנו כל הדרך, דהרנו, שרנו. נגענו. התנשקנו והחלפנו נוזלים.

הגענו לדלת מתנשפים. לא היה ספק או היסוס, ענן התשוקה עמד בין שנינו, מאיינת את המרחק ביני לבינה. ובכל זאת עמדה על המדרגה, בצעד קל לפנים חשפה ירך סקסית מבעד לשמלה שהצית מליארד נוירונים במוחי אפוף האלכוהול, ושאלה "אתה רוצה לעלות?". חייכה ופשטה את ידה.

כמעט רעדתי מתשוקה כשהוצאתי את הארנק. לא היה אכפת לי כמה כבר הוצאתי הערב. הוצאתי שטר של מאתיים והחיוך הקטן בשפתיה הבשרניות, החושניות נראה מעט נעלב. הוצאתי מיד עוד מאתיים והחיוך קפא, מצפה. הוצאתי עוד מאתיים והחיוך התרחב.

סימנה לי להמתין עם השטרות בחוץ, הוציאה את הנייד והחל לצלם אותי. קצת נעלבתי, אבל עבר לי אחרי עשירית שניה. לא כולן עושות את זה, כמובן. חלקן אוהבות סיכונים, אוסומכות על הגברים שהן יוצאים איתם, מצד שני יש פמיניסטיות שתופסות את זה כאקט של העצמה נשית, כאקט שנותן ביטחון לאשא עם גבר בסקס בדייט ראשון. הגבר יתנהג יפה יותר אם יהיה מודע לקנס שצפוי לו אם לא יעשה כן.

אבל אני משער שבמקרה שלה, היא פשוט נהנתה להביך אותי. ותפסה את הסיטואציה סקסית, רומנטית, חייתית. "ספר, מה אתה עושה? למה הוצאת כסף?"

"אאני.. אני משלם לך, כי אני רוצה סקס. למרות שאסור".

חיכתה, מצלמת, מביכה עוד יותר.

"אני משלם לך 600 ש"ח כדי לעשות סקס איתך"

חיכתה עוד כמה שניות. נהנית, מצלמת ומעירה  "אתה כנראה מחבב אותי מאוד."

אז הכניסה את הטלפון לתיק, מקפיה להתעכב. להדגיש את תעודת הביטוח הקטנה שלקחה ממני.  

אז גם לקחה ממני את הכסף, הכניסה אותו לכיס. מקפידה שוב להתעכב.

רעד לי מרוב שעמד לי.

לקחה את ידי והכניסה אותי פנימה

לפני כמה זמן התביישתי בפנטזיות שעליהם אני האוננות שלי (כתבתי על זה משהו), ומישהי כאן אמרה לי שזה מוזר לה להתבייש במשהו כזה - אינטימיות ביני לבין עצמי. 

זה היה נכון מאוד. קצת מעורר השראה.

אז התחלתי לשים לב על מה אני מאונן, ובזמן האחרון הפנטזיות מאוד חד גוניות. הן מעין סיפור כזה של השפלה, פומבית לפעמים, לפעמים בבית. די משעממות וחוזרות על עצמן.

אבל היום! היום פתאום קיבלתי השראה וכתבתי לעצמי סיפור ממש מגניב.

על אילוף דומסטי כזה - של חיים ביחד, כאשר יש לי חגורת צניעות שאני חייב ללבוש כל לילה. ובבוקר אני נשאר בבית והיא הולכת לעבודה, וקצת לפני שהיא הולכת אני צריך לעשות טקס. לכרוע לפניה ליד השולחן, להושיט ידי לפנים אליה בתחנונים, ולבקש את המפתח. לחכות ככה, בתנוחה זו, עם הידיים מושטות פתוחות למעלה, בעוד היא חוככת: האם לתת לי? האם הייתי טוב? האם למרות שהייתי טוב, כדאי לא לתת לי, כדי שאבין שאני צריך לעשות את הדברים בלי לקבל פרס? לפעמים היא מחליטה כך, לפעמים אחרת, ותמיד מסבירה לי למה.

זה היה כלכך חד, התמונה הזאת. עד שכשגמרתי, לשם שינוי ממש הייתי גאה בעצמי.

:)

יווו, איזה כיף זה אושר.