"אני יודע שלא אבנה מכונת זמן בחיי. כי אם הייתי בונה, הייתי חוזר לעכשיו, ומדבר עם עצמי. לאף אחד לא מגיע סבל כזה"
(אני, כשהייתי בן 20, לגלי חברתי. אחרי שנה של אהבה נכזבת)
בוא נשב איפשהו, כי זה יהיה ארוך קצת.
אני זוכר איך אתה מרגיש. זוכר את המחשבות שלי. זוכר ממש טוב. אבל זוכר אותם אחרת ממך.
כי בשבילך המחשבות האלו נורא מבולבלות (למרות שלא תודה בזה) וגורמות לזעזוע כל פעם שאתה חושב אותם. אבל אתה רואה רק חלק מהתמונה. רבע ממנה, נניח. ויותר גרוע: אתה רואה אותם במשקפיים מאוד סלקטיביות. לא! תקשיב לי עד הסוף.
אני זוכר בדיוק מה אתה רואה, ואני רואה יותר מהתמונה, אחרי 24 שנים. לא רואה עד הסוף, אבל אני מעז לומר ש: כן, אני מבין אותך, כפי שאתה עכשיו, בן 20, יותר טוב משאתה מבין את עצמך. ואני הולך לעזור לך בזה עכשיו. ובזה גם לעזור לעצמי. כי מה שאני הולך להגיד לך, אף פעם לא אמרתי לעצמי אפילו.
אז ככה.
אתה חווית אהבה נכזבת. וככה אתה קורא לזה כלפי חוץ. אבל אתה לא תופס אותה ככזאת, נכון? כי (אתה אומר לעצמך) באהבה נכזבת לפחות יוצאים עם מושא האהבה לפני שנפרדים. ואתה אפילו לא יצאת, וישר אמרה לך לא. וזה נגרר שנה. כי בעיניים שלך, יש את אלו שאומרים להם כן, ואלו שאומרים להם לא. ואתה לא ידעת מה אתה, אבל הניסוי הקטן הזה הבהיר מעבר לכל ספק. אתה לא רק מהחבר'ה של ה"לא", אתה אפילו לא יכול להיות בתחרות. וגם אתה "מופנם" (ככה היא קראה לך), שזה מילה נרדפת לאדם לא שווה בחברה, לא יוצא עם בנות, לא מסוגל לדבר עם בנות בכלל. הפוך ממה שרצית להיות, וחוץ מכל אלו וגם אתה לא חושב כמו אף אחד כלפי נשים - אתה נשלט (ככה קוראים לזה). רוצה שבנות ישפילו אותך, ואסור לך לספר לאף אחד על זה.
אז בסוף יוצא שבכלל אין עם מי לדבר על כלום: לא על התחושות שלך, לא על הרגשות שלך, לא על מקומך בחברה ולא על המיניות החריגה שלך, שמתערבבים אחד עם השני, לבליל מקסים של בדידות, חוסר תקווה וחוסר תוחלת מוחלט בקיומך.
כן, אתה מרגיש נורא לא נעים ממה שאמרתי עכשיו. תחושה של חוסר מוצא רגשי מהזעם שאתה חש כלפי עצמך על ההתנהגות הזו שלך ("מופנם"). אבל תמשיך להקשיב, כי מפה זה רק הולך ומשתפר.
קודם כל טכנית: עוד שנה החיים שלך יינצלו והבעיות שלך נפתרות לחלוטין. תהיה מהפכת תקשורת. ימציאו משהו שנקרא "אינטרנט" ו"צ'ט", ותתחיל לדבר עם המון בנות שאוהבות לשלוט בבנים. לשלוט *בך* ספציפית. ירצו בך בתור נשלט שלהן. עבד לשרותן. ותהיה מעולה בזה. מלך הצ'ט. בערוץ השליטה הנשית, אתה תהיה היחידי שירצו לתת לך להיות מנהל. סשנים, הצלפות, רכבת הרים רגשית. גם במציאות וגם בצ'ט.
יופי. אני לא רוצה לדבר על זה עוד. אני יודע שזה שוק כרגע. אני אחכה כמה דקות שתסדר את הנשימה, ותרגיע את הבולבול. כי יש לי עוד מה להגיד. ותאמין או לא, אפילו יותר חשוב מזה :)
טוב. רק עוד שני דברים, שלא בטוח שתוכל להבין עכשיו. תנסה:
הראשון, שהמוח שלך נורא מקובע. יש לך מושג נורא ברור מה מגניב ולא מגניב. שחור או לבן, וכל מי שאומר אחרת סתם מתפשר או משקר או לא מבין. אני מבין היום שירשנו את זה מאחינו המת. זה מה שהוא לימד, והוא מת (והוא היה הכי מגניב במשפחה) אז זה מה שנכון. גם התקפי הזעם שלך קשורים למוות שלו. גם זה משהו שהבנתי רק אחרי הרבה שנים. חלק שלו, שהיה מאוזן בך, מת איתו. ואתה נופל לצד הזה של ה"לא מגניב". אבל זה לא ככה במציאות. ואתה מפסיד הרבה כשאתה חושב ככה. יש המון דברים מגניבים בעולם. עמוקים, רגשיים. המון. שהמשפחה שלך לא תופסת ככזה, אבל אתה עוד תתפוס. עם הכוונה נכונה. תזכור - מעולם עוד לא דיברת עם בת. לא באמת. חוץ מאמא שלך. צד שלם של היקום הנשי, הרגשי והאנושי לא נחשפת אליו. ובגלל ה"אינטרנט" הזה אתה תקבל אותו. הכל בסדר.
והדבר השני זה בנושא ה"מופנם". אף אחד לא מבין למה זה מזעזע אותך, אבל אני מבין. זה קשור לדבר הראשון. אבל לא רק. אז תן לי להרגיע אותך: אתה מגניב. יש לך עבודה מגניבה. הכל בסדר. כן, אתה לא יכול ליזום לדבר עם בנות יפות ולזרום עם השיחה (יקרה לך רק פעם אחד ב45 שנה. במזל.). עד כדי כך, שעוד כמה שנים תהיה במועדון במשך שלוש שעות רצוף מאחורי מי שתהיה אישתך, ולא תוציא הגה, והיא בכלל לא תדע שאתה שם.
אממה? אתה לא צריך, יש צ'ט. תוכל אשכרה לחשוב על מה להגיד להן, ורק אחר-כך להגיד אותו.
כן, יש לך דפקות. לכולם יש. יש צ'ט. אתה בסדר.
את האחרון לא הבנת בכלל, אה? אז זה סימן בשבילי שהגיע הזמן להפסיק לחפור לך. תסתדר. ביי.
