לכתוב משהו

אז הייתה איזו מסיבת פרידה לאחד הצעירים אצלנו, שעוזב אחרי כמה שנים. וכל החברים שלו שם, וביניהם אחת יפיפיה -  גבוהה,  וענוגה,  ואצילית.  וחיוורת, עם עור כמעט שקוף, אפרפר כזה. עדינה וחזקה וחיוך כובש וצחקוק מושלם. אני לא יודע את שמה, אבל ראיתי אותה כבר בעבר, והיא כבר מכירה אותי.

והיא נעלה מגפיים קצרות וחדשות מקטיפה שחורה. התקרבתי, לקחתי סופגנייה והחלפנו כמה מילים על דיאטה וחנוכה.

(מאז שנה שעברה, כל פעם שזה קורה לי, פרץ הסגידה הזו ליופי, אני מקפיד להחליף כמה מילים של סמול טוק. זה בשבילה - כדי שהיא לא תרגיש לא נוח וקריפיות, אם וכאשר אני לא אוכל לשלוט בבהייה)

ואחרי כמה דקות ראיתי אותה מדברת עם חברים, ותוך כדי מרימה את רגלה השמאלית ומנסה להסיר מהמגף, מהקטיפה, איזה לכלוך שדבק בה כנראה, ושהמראה שלו הטריד אותה. ושוב מרימה את הרגל, ומכופפת אותה באי נחת, נזהרת בעדינות שלא לאבד שיווי משקל, ומנסה לגרד את הקטיפה. ושוב ושוב, תוך כדי שיחה על עוגה.

ואני ניצב שם 2 מטר לידה, עם צביטה חדה בלב. איזה בזבוז איום! הנה, יש בי ובפטיש הזה שלי צורך אמיתי -  לרדת לרצפה ולנקות את המגף, כדי שהיא תתפנה ותתמקד  בשיחה.

זה קורה פעם בארבעים ושלוש שנה! וגם הוא לא ממומש. באסוש. 

גשם זה משהו שכלכך משמח אותי. כלכך מעורר אותי. 

אני כנראה ערפד גשם, או שדון גשם. אני גם מתמלא הכרת תודה לטבע, שעושה מקלחת להכל.

והחיים שלי טובים, ואני מוקף באהבה. 

אז אני שם לעצמי מטרה רחוקה רחוקה - לא לאונן בכלל, ולעשות יותר סקס ויותר בדסם.

אלה ימים של השתנות יסודית בבדס"ם שלי. כך אני מרגיש. אני עדיין לא יודע לאן. אני יודע שהייצר חזק כרגיל, קבוע כמו תמיד - אבל לאן הוא הולך?

להירמס? לשרת? להיקשר? להיטנף? להתבייש?  לשתוק? להיאנס? להעריץ? להידרש? להתאיין? או אולי בכלל אני אהיה משהו שאני עוד לא מדמיין?

אני לא יודע, ואני בכלל לא חושש, וגם לא ממהר לדעת: משהו ישתנה. הוא השתנה כבר כמה פעמים והנה, הוא משתנה שוב.

רק שבינתיים, כרגע, אין לי על מה לחשוב. שזה מצב חדש.

ואת באת, למצב הזה. ואת בדיוק מתאימה אליו. בלי להיות מודעת לזה. ואולי דווקא עם? כי הרי היוזמה הייתה שלך. זרמת עם התחושות שלך לגביי הרבה זמן, כך אמרת.

כי את לא דורשת כלום, וזה דורש ממני בדיוק בדיוק את מה שנכון לי כרגע:

אני קורא את הבלוג שלך ונמס בחמימות מהתיאורים השקטים שלך את עצמך. תיאורים במשורה, שקצת מסתוריים לי; תיאורים רציפים וקצת אגביים, שנראים לי כמו ריקוד של מילים כואבות.

כאילו את רוקדת בבלוג שלך רגעים בחיים שלך, ריקוד מקסים, והריקוד אומר "אני יודעת שאני יכולה להציק רק לעצמי. אז הנה תראו אותי: מציקה לעצמי.".

אני לא יודע מדוע כלכך עצובה. זה הציק לי מאוד, ועדיין קצת מציק. אני חווה גם את זה כיוזמה שלך. שמגירה את השיחות איתך: יוזמה שלא לבאר, לא לספר, היוזמה לתלות באוויר.

ואני נמשך אלייך, ואל הצ'ט איתך, ואל דברים שאת אומרת לי ומבקשת ממני. כי הריקוד היפיפה והנוגה הזה שלך עם עצמך זה משהו שאני לא ידוע לעשות. אני אפילו לא יכול לשחזר אותו בראש - איזה יופי!  כי הוא יותר מדי חלק, ומנצנץ ונוטף עצב. הוא נשגב ממני. נשגב ממי שאני.

הוא רך. ונשי מאוד.

הוא סוחף אותי להיות עצוב ושמח איתך. הוא מפליא אותי. ואז הוא גורם לי גם.. טיפטיפה, בשקט, להעריץ אותך בעדינות. בלי לחשוב, בלי להגדיר כלום ובלי לגזול ממני כלום.

אני חושב שאולי בגלל זה  הוא כלכך מתאים לי עכשיו.

ידעת?

 (הנושא הכללי נבחר על ידי AlonaA. תודה לך על זה.. איך יצא?)

1. נכנסתי למסעדה ההומה לבדי, מביט בזהירות.
המקום השרה בי זרות ומעט אי-נוחות; חלל גדול, ישן, ויוקרתי. אפל מעט. קול שקשוק נמוך של כלי אוכל ושל דיבורים עמומים שקטים, תאורה רכה, ועיצוב כבד, ונקי. לא מקום שאני רגיל לאכול בו. לא ידעתי אם יש מקום והייתי צריך להסביר למה אני אחד ולא שניים. הייתה מארחת, אבל היא הייתה עסוקה בזוג אחר, שנראה עשיר יותר ממני. היו עוד מלצריות, אבל הן היו עסוקות.

חיכיתי ליד המארחת. ואיש לא ניגש אליי. לבסוף, מסביר לעצמי שאני לקוח, ומותר לי, והנה הגיע תורי, הלכתי למארחת, היפה מאוד, והתחלתי לומר בקול שיצא לי ביישני ובלוע:  "סליחה, אני צריך מקום לשניים. אנחנו שניים, והאיש האחר יבוא אחר כך". ותהיתי למה אני צריך להגיד משפט כלכך ארוך, ומתי אסיים אותו.. אך לפני שסיימתי את המשפט, נגשו אליה שתיים מהמלצריות. שתיהן עצרו את נשימתי מרוב יופי, אחת אתלטית ונמרצת וגבוהה עם קול פעמונים, והשנייה נראה כמו נסיכה עדינה ותכולת עיניים עם שיער בהיר ועם קול לוחש וקריר, והן החלו לפתור איזה בעייה. המלצרית הגבוהה, כשגבה אליי והיא בשיחה איתן, עשתה לי סימן אגבי עם היד לחכות. 

ואז הן נמשכו לדבר עוד, כשדבר מוביל לדבר. הן צחקקו על עובד שקנה להן משהו מוקדם יותר, ועל המנהל שלא הבין מה שהנסיכה הסבירה לו, ותיאמו בינהן משהו לאחר כך. 

ואני עמדתי; נטול תפקיד, וחסר משבצת. ולא הפרעתי.

2. ים. חוף תל-אביב. זה היה תחילת הקיץ, וכרגע סיימנו כולנו ארוחה כיפית של כשעתיים על הים. הראשונה הקיץ. יש אווירה של משהו חדש באוויר. חופש. היו הרבה אנשים בבית הקפה, ישובים בכסעות ושולחנות על החול, אך הוא לא היה מלא.

שאר בני המשפחה הלכו לאוטו, ואני נשארתי לחכות, עם  כרטיס האשראי, למלצרית שלנו, נסיכה פרסית גבוהה שבקושי יכולתי להביט בעיניה, ושפלירטתה רוב הזמן עם בעל המסעדה החתיך, כך נראה. לבסוף פנתה אליי לאיטה, בזמנה, ולקחה את הכרטיס. נעמדה מולי זקופה והמתינה כמה שניות בנחת, האחת, מתבוננת בי, האחד מאלף.

נרעדתי, מובך, והיא חייכה בהבנה, ואמרה אליי "לשים את הטיפ על האשראי?"

"כן", עניתי, כנבחן בעל פה שפולט את התשובה הראשונה שבאה לו לראש. "12 אחוז".

היא לא זזה, מחייכת בהבנה.  "נהוג כאן לשים הרבה יותר."

"20 אחוז", אמרתי, בלחש, מנסה לרצות. "25, 25". וחייכתי אליה, מתחנן.

היא עזבה עם הכרטיס בצעדים בטוחים. ואני עמדתי וחיכיתי לה שתחזור.

הכותרת של הבלוג של טלי35 (המדריך הקצר לנחדר), העלתה אצלי תהייה שחשבתי עליה כבר הרבה זמן.

זה תחום מוזנח קצת בפמדום, נכון? לא מדברים על איך נשלט צריך להתנהג. 

כלומר מדברים הרבה על איך הוא *לא* צריך להתנהג: לא לאחר, לא לנדנד, לא להעלם, לא לדרוש רשימת מכולת וכו'. זה יש למכביר.

וכן יש הרבה פעמים לדברים כלליים, שהם יותר אופי: "אני אוהבת שהוא פאסיווי", "הוא צריך להיות גבר בחוץ וכלבלב בבית" , "או צריך להיות חנון" גם לא על זה אני מדבר. 

אני מדבר על הקפדה על פרטי התנהגות במצבים:   באיזה טון הוא צריך לבקש רשות בזהירות? איזה בגדים הוא צריך ללבוש לפגישה? ההקפדה על החיוך של אסירות תודה כשהיא עולבת בו, דיבור בקול שקט/רם, כפוף/גו זקוף. המהירות שהוא צריך להגיב לפעמון. דברים כאלו. 

בעיניי הפרטים האלו עושים את ההבדל בין סקסי ונחשק לבין עלוב. הם גם מבטאים פנימיות של מצב של הנשלט - האם אתה כועס? חושב על עצמך? האם אתה מודע לכך שגם הכעס  והעליבות שלך הם לא שלך, ומצופה ממך למסור אותם לשולטת באריזה נאה ומוקפדת? 

בכך, הקפדה על הפרטים האלו יכולים לתת כוח לשולטת - מידע על הנשלט, והחצנת יחסי הכוחות עבור שניהם. זה כמו שבוס אוהב לראות שהעובדים מקפידים על המדים של המפעל.

וזה הופך את הכל ליותר מוחשי, יותר סקסי. אפשר לטעום את השליטה, בעזרת הפרטים הקטנים. מגוון של פרטים כמו מגוון של טעמים בתבשיל. 

כמובן,  הדרך לכך היא דרישה של השולטות, ותשומת לב של הנשלטים. אז למה לא מדברים על זה כמעט? האם השולטות לא דורשות? האם הנשלטים אף פעם לא שמים לב? 

אפילו טלי35 סיכמה את הכללים ב"תתכופף". 

לא שזה רע להתכופף 😄 . רק מפתיע קצת. 

הוא נכנס למעלית, והיא עומדת שם. הוא לא ראה אותה מימיו בעבר. והיא לא אותו.

היא גבוהה, צעירה, אתלטית,  שיער חום חלק, קצת כמו קליאופטרה, אבל חום ונראית מאוד ישראלית. לכאורה ארצית, ותכלס'ית, אבל היופי והיציבה מרחיקים אותה מרחק שנות אור ממנו.

הם מתחילים לרדת. הוא משתדל לא להסתכל עליה, קצת כפוף. מודע לעצמו. תוהה האם למעשה לא מכבד אותה מספיק בזה שהוא כפוף? האם היא רגילה שגברים מישרים את גוום ומנפחים את חזם לעומתה? האם להיות כפוף זה לא נימוסי, ומעיק? ומנגד, האם ניפוח החזה הוא לא אקט גברי מגעיל בעיניה? מה לעשות, להשאר כפוף או לנפח?

הוא קופא, ועומד נבוך. היא גם קצת נבוכה. אמצע הדרך.

"תרד על ארבע?" היא מציעה לו בנחת, ובחביבות.

הוא יורד על ארבע, ומשפיל את ראשו. לא כבטקס, ולא בפאתוס חלילה. אלא להיפך; בטבעיות, כבדרך אגב. כצו הטבע. בכיף. 

המעלית הגיעה לקומת הקרקע, והדלת נפתחת. היא מחייכת אליו, ואל עצמה, ויוצאת, והוא נשאר על ארבע, במעלית. 

לרצות ולהיות גברי וייצוגי זה יותר חשוב מלהאנס. 

לרצות ולהיות גברי וייצוגי זה יותר חשוב מלהאנס.

לרצות ולהיות גברי טייצוגי זה יותר חשוב מלהאנס. 

לרצות ולהיות גבאי וייצוגי זה יותר חשוב מלהאנס. 

לרצות ולביות גברי וייצוגי זה יותר חשוב מלהאנס. 

מעניין איך ניק שבחרתי, יש לו עצמאות מסויימת. הוא נפרד ממני בהתחלה, ואז מתחבר אליי איכשהו מחדש. כי יש בי הרבה חלקים, והוא תופס חלק ממני. לא את כולי. 

הניק הזה בחר להיות לא ציני, ולהראות את הצד המלנכולי שלי. הצד המהורהר, המבולבול, שמוכן להחצין את זה.

והניק הזה, החלק שבי שהוא הניק הזה,  בחר אותך. זה בטוח. 

אבל עכשיו, היום, הרגע, הוא מיצה את עצמו. וזה קרה פתאום, כי הקשר שלי איתך מיצה את עצמו בפתאומיות. ואני אומר את זה לא בכעס, או בגחמה של רגע. הפתאומיות הזו לא הופכת את זה לקלות דעת. אלא להיפך הגמור. בדיוק כמו מגמה. מגמה שהתבשלה הרבה מאוד מתחת לאדמה, ורק היום, פתאום נשפכת החוצה, חמה, שורפת, אבל איטית מאוד, וכבדת משקל.

אמיתית מאוד, מוצקת, סלעית, ייצרית ויוקדת.

אני רוכש לך המון כבוד, ותמיד ארכוש. וכן, סגדתי לך. לא יכולתי שלא לסגוד לך. זה בא לי טבעי כלכך. השיחות איתך, הקשר איתך, זה משהו שלא היה לי כמעט עם אף אחד. החלק הזה שלי, המלנכולי, התחבר אלייך בדיוק מפליא. כמובן שלא לכולך, כי אני לא מכיר את כולך. אבל לכל מה שהסכמת לחשוף מולי. לכל מה שקראתי בבלוג שלך. לנשלטת שבך, ולשולטת שבך. להרס העצמי שלך. ולסקסיות המדהימה שבך. לייצר שבך ולעצב התהומי שבך. לייאוש והשבר שבך, ולעוצמה הלא מתפשרת שבך. 

לא הייתי כמוך. אף פעם, חשבנו אחרת לחלוטין הרבה פעמים, אבל החלק הזה שלי התחבר אלייך וזרם איתך. כי אני נשלט. זה מה שאני. זה המהות.

אבל מכאן גם הגיע הניתוק. מאותו מקום עמוק. אני לא בטוח שתביני את המילים הבאות, (אולי כן? כי את אדם מאוד חכם). אבל הניתוק נובע מהזילות המטורפת שיש לך לכל מניע הגון, מציאותי ואמיתי. את כועסת כשזה אמיתי. כשזה מחליד, שזו לא פנטזיה, כשיש פחדים, ושומן, ורצפות לשטוף. את מתנתקת וזונחת ובורחת. ראיתי זאת בך המון פעמים. לא פעם אחת. גם היום, וגם בסיטואציות אחרות.

נוח לך להתפס בפנטזיות נוצצת וסקסית של המציאות, שבה את, או אני, גיבורים רק כשאנחנו קופצים לתהום בלי מצנח. אבל זה לא ככה. יחסים, ואינטימיות, אינם יכולים להיות קפיצה מצוק וזהו. אנחנו סקסיים נקודה. גם כשאנחנו אחראיים, גם כשאכפת לנו מאחרים, גם כשאנחנו כועסים אחד מהשני, גם כשאנחנו אומרים "לא" לשקרים של גברים, וגם כשסתם.   

מדוע את עושה את זה? מה גורם לך לברוח מהמציאות ככה - ולהתאבד ביחסים שלך? אולי מחרדה לא הגיונית שאם תתייחסי אליה כמו שהיא - למציאות, ותשליכי אותה על עצמך, תגלי משהו איום ונורא? אני חושב שלא תגלי. ואני חושב שזה הורס לך, החרדה הזו. 

אבל שנינו יודעים שקטונתי מבכלל לשפוט את זה. ההירכיה ביחסינו לא מתירה לי לשפוט :). היא בטח לא מתירה לי לטפל בך. ביננו את שולטת ואני נשלט. זאת את. וזה התאים לי, אבל עכשיו זה גדול עליי. ובעיקר מיותר לי.

יש לי תחושה עמומה שעוד נדבר. ואלו יהיו שיחות אחרות בתכלית כנראה. אבל כיון שהניק הזה קשור אלייך, אני אפרד גם ממנו ולא אשתמש בו יותר.

ביי.

פעם הייתה לי מטפלת נפלאה. רוחנית כזאת. מגלגלת עיניים.

טופלתי על ידי במשהו כמה 10 מפגשים, עד שנפסק לצערי. כל פעם יותר אינטנסיבי, ויותר עמוק.

היא אמרה לי: "לגבי אמונות הגרעין שלך, האמונות הבסיסיות ביותר שמגדירות אותך ומלוות אותך ש:

א. שנולדת ואתה חי כדי לסבול 

ב. שמותר לך להינות בחיים עקרונית, אבל לא עכשיו. 

אז אמרתי לה שלגבי א' שלא תעיז לשנות, כי זה כלכך מובן מאליו בעיניי שנולדתי לסבול, הסאביות וכדומה, שאני לא יודע מה אני אהיה בלי האמונה הזאת. אבל שאת ב' היא מוזמנת לשנות בכיף.

כי נמאס לי כבר לחכות.

אף פעם אין לי חלומות ארוטיים. בטח שלא עם רעיונות מקוריים. פנטזיות המון, אבל חלומות בכלל לא. ופתאום הוא בא. מעניין: 

אני נמצא בסעודה משפחתית אבל לא של המשפחה שלי, אלא של חבר. סוף הארוחה, ואני מרגיש - צעיר פעור כזה. אאוטסיידר המוכר למשפחה. מולי בשולחן מסיימת לאכול האמא. היא כבת 40. היופי שלה פשוט אבל היא מאוד סקסית, אתלטית,  מלאת חיות. ואם זאת - ברור שהיא גם אימהית. התווי פנים שלה חדים, השיער שלה בלונדיני מתולתל לא מאוד ארוך, עם הפרעות שחורות, מראה קצת רטוב, רענן. 

אנחנו מדברים, והיא מבינה מהמבט שלי שאני נסחף אחריה. רוב הסועדים כבר קמו, ונשארנו קצת לבד, אבל עדיין בפומבי, עם רעשי רקע.  לא באינטימיות.

היא מתלוננת שנדבק לה אורז לרגל - מחייכת ושמה את הרגל על השולחן - יחפה, יפה, מעט שזופה וחלקה, עם צפרניים בלכה אדומה מושלמת. היא מסירה את גרגר האורז מכף רגלה ומניחה אותו על השולחן מלפני הרגל. לכיווני. 

אני מאוד מודע לעצמי ולסביבה, אבל ללא יכולת בחירה. ייצר נעים, רך. אני לוקח את גרגר האורז,  מסתכל עליה בכניעה ומכניס אותו לפה, עוצם עיניי ואוכל אותו. 

היא נראית מופתעת ומשועשעת. נראה לשנינו שבעוד שהאקט שלה, הרגל על השולחן, נתפש כפלרטוט טבעי ולא מחייב, שלי הוא כבר חשיפה מוחלטת. חצי פומבית.

היא משועשעת מכך, וזה מנחם אותי