הוא נכנס למעלית, והיא עומדת שם. הוא לא ראה אותה מימיו בעבר. והיא לא אותו.
היא גבוהה, צעירה, אתלטית, שיער חום חלק, קצת כמו קליאופטרה, אבל חום ונראית מאוד ישראלית. לכאורה ארצית, ותכלס'ית, אבל היופי והיציבה מרחיקים אותה מרחק שנות אור ממנו.
הם מתחילים לרדת. הוא משתדל לא להסתכל עליה, קצת כפוף. מודע לעצמו. תוהה האם למעשה לא מכבד אותה מספיק בזה שהוא כפוף? האם היא רגילה שגברים מישרים את גוום ומנפחים את חזם לעומתה? האם להיות כפוף זה לא נימוסי, ומעיק? ומנגד, האם ניפוח החזה הוא לא אקט גברי מגעיל בעיניה? מה לעשות, להשאר כפוף או לנפח?
הוא קופא, ועומד נבוך. היא גם קצת נבוכה. אמצע הדרך.
"תרד על ארבע?" היא מציעה לו בנחת, ובחביבות.
הוא יורד על ארבע, ומשפיל את ראשו. לא כבטקס, ולא בפאתוס חלילה. אלא להיפך; בטבעיות, כבדרך אגב. כצו הטבע. בכיף.
המעלית הגיעה לקומת הקרקע, והדלת נפתחת. היא מחייכת אליו, ואל עצמה, ויוצאת, והוא נשאר על ארבע, במעלית.