לכתוב משהו

עשינו סקס, כיפי חזק מענג ומשחרר. 

ולא גמרתי. זר לא יבין זאת, זה אבל למרות הגירוי החזק לא היה לי צורך. היה לי צורך להמשיך לענג אותך.

וכיון שהסקס היה כלכך.. חשוב, בעצם, אז גם אחכ לא היה לי צורך לאונן. השארתי את כל האנרגיה המינית בגוף. בערב אמרתי לך את זה. שהכל נשאר בפנים, והמשכנו ודיברנו על האוננות שלי.

חשבתי קצת, ואמרתי שאני גומר בדרך כלל פעמיים ביום, ושאלת למה, בעצם? וחשבתי שוב.

גם בגלל שהליבידו צריך פורקן, אבל גם או בעיקר כי האנרגיה של הנשלט צריכה פורקן. פורקן ארוך, כחצי שעה עד שעה כל פעם...

ואולי זה במקום סמים. כן, זה במקום סמים. כשאני מאונן אני עף. אני צריך לעוף.

וזו הפעם הראשונה מזה שנים שאני לא מתבייש בזה. תמיד, התביישתי בושה עמוקה בצורך הזה, ופתאום לא. 

לא ידעתי שסקס יכול לעשות דברים כאלו. 

היא: 

כשאתה חיוור מצער

מתחפר בשתיקתך

תן לי לדבר אליך

וללכת בין צלליך

להיות איתך

לא אשאל אותך מדוע

לא אחריד את בדידותך

זהירה, כמו מהססת

באותות חיבה וחסד

אדבר איתך

יש בי כח

אל תחוס עלי

אל תפריע לקוצים שלך

לשרוט את רגלי

הוא: 

באסה שמכבי הפסידה, אבל לפחות יצא לי מזה זיון.

( או בקיצור: בנות, חבל על המאמץ, באמת. אין שם כלום בפנים. וכמו השורה ההיא ב"בית השמש העולה": ואלוהים, אני יודע, יודע, אני אחד..)

ודהוי, וטפל ומעיק בחזה. ומרגיש לח בעיניים כל פעם שאני ממצמץ.  וקצת קשה לנשום. וקצת לא ברור למה. 

וכל זה בלי סיבה ממוקדת. סוג של אווירה. 

אני חושב על הפוסט על הכנות. וחלק מכן שאמרו אם הוא לא מרוצה מזה, אז זו לא כנות, זה דיקפיק אנוכי שכופים על השולטת. וחלק אחר אמר שזה הכרחי. 

אני חושב שזה הכרחי לי. שזה מהות מסויימת של הקשר. נראה לי שאם מדובר רגש אותנטי של הנשלט, אז כל היחסים יהיו נורא טפלים בלי שהשולות תכיל באיזשהו אופן את הדיקפיק הזה, את הרגש גם אם הוא נמצא רק אצלו ולא אצלה. 

גם מתוך כבוד,

גם מתוך מבוכה, 

וגם כי.. פרקטית - אני על הספה, ולא רוצה להשאיר כתמים, מה יש לי עוד לעשות איתו? 

יופי.

עכשיו למה שלא תקחי את הכל. ההההככללללל. את כל המטעמים כתבת עליהם, ערבבי אותם והניחי אותם  כך שבבת אחת יהוו נקודת זמן אחת צפופה בראש שלי.

היו שם, בתערובת סמיכה, הכמיהה והביישנות והמבוכה שרצית להתענג עליהם לאט כמנה ראשונה, עליהם נשפכו הצרכים הרגשיים שלי - בציר משובח, אבל מי שם לב לטעמים באותו הרגע? דווקא הכחשה לא היתה הטעם הדומיננטי.

הדימוי העצמי, שהיה אמור להוות את המנה העיקרית, עטף הכל כמו מיץ העגבניות המבעבע במנה שבכותרת, אין ספק. וגם ההערצה המתוקה של הקינוח נמרחה על הכל. לחנופה לא היה מקום, היא אקטיבית מדי במצבים כאלו. היא דורשת איזשהו ארגון מחשבתי מסודר ויציאה לפעולה, והידד! אתמול מנעת ממני את זה.

ותוך כדי כתיבה עכשיו, הבנתי מקור של פחד: מה יקרה אם פעם אחת תצווי ממני עליי לכתוב מתוך הבלילה?  ואני אציית, כמובן. הדחף לציית הוא מיידי לכל. הוא הדחף הכי פראי, הכי עמוק.

הגשת העצמי לאט בארוחת גורמה, כפי שאת כתבת, דורשת תשומת לב, מצד הנשלט. דורשת הקפדה והסתכלות החוצה, אלייך. מה תאהבי עכשיו? ובאיזה טמפרטורה? שירותיות. מלאכת מלצרות לעילה.

אבל.. אם תצווי את הנ"ל זה ייצא ככה. שקשוקה ניאדרטלית. באמת תרצי לאכול את זה ככה? את, האנינה בהכל?

ואני אומר את זה מתוך כאב לב.

כי אני אדם מאוד כנה. ובעיקר כלפי נשים. זה מאינסטינקט חייתי, ואני אסביר: אם אני מסבן מישהו אני מרגיש פחיתות כבוד כלפיו. עצם זה שנאלצתי לרמות אותו שם אותו במקום חלש. חלש ממני וחלש אובייקטיבי - יש לי כוח עליו, אני יודע משהו והוא לא. בחיים. וכלפי נשים, להוויתי, אני מחרטט מישהי שלא יכולה להתמודד עם המציאות. אני מסתיר כי אחרת היא תיפגע/ תכעס/ יהיה לה לא טוב. וזה קצת.

יש לי טרן און כשאני מגלה הכל, אני הוא החלש. אני שקוף, כל הרפש המביש שבתוכי נגלה לפניה. יש בי בושה, והיא יכולה לעשות בה שימוש. היא *יכולה*. היכולת היא הכוח.

וכל מה שכתבתי עד עכשיו הוא טעות.

כי מנגד לכל זה, 

מנגד.

מנגד עומד האגו הנשי. האגו היפיפיה, הטווסי, הסקסי. 

האגו של "עכשיו אני ואפסי עוד". הסיבה אולי להיותך כאן: להיות מוערצת. מושא ליראה קלה במקרה הרגיל, ולפחד אמיתי במקרה המטפטף. לשחק ברגשות כבקוביה הונגרית. להשתיק בכוחניות מחשבות של הנשלט ולהשתיל בכוחניות מחשבות חדשות. 

האגו הנשי, שהוא הדבר ששווה לנשלט לחיות למענו. 

תשכח מ "הכי אני מעריכה כנות, כנות היא הכל בשבילי". כנות היא רק אמצעי, שטוב רק אם הוא עונה על המטרה האמיתית שלך כשאת מדברת איתי: לגמור משכרון כוח. 

"אני רוצה" 

בתמונה האחרונה שלך. הבובון החמוד, הבורח, הוא לא אני. 

אולי שכחת כבר, אבל אני לא run שאני מרגיש סכנה מטלטלת.

מביך יותר מכך, אני freeze.

זה.. לא פייר כלפייך, אני חושב. את רוצה שליטה, ובצדק, ואת רוצה שהציפרניים שלך ירגישו את הבשר שלי בזמן שנוח *לך*.

עכשיו, בעוד שבפגישה פנים מול פנים הfreeze משחק לטובתך - אני מדמיין למשל איך את לוחשת לי באוזן מילה אחת קטנה שמטלטלת וחודרת, ואני קופא במקום בצורה לא רצונית. ואז יש לך את כל הזמן בעולם להחדיר אצבעות ממשששות מתחת לחולצה.  לאט. בנחת. אני לא יכול ללכת לשום מקום, נכון? כל מערכת העצבים בוגדת בי - הרי ככל שציפורנייך היפות מפלסות את דרכן יותר עמוק ורחוק אני הרי יותר קופא. אולי ליתר ביטחון תוסיפי עוד מילה תמימה באוזן. אולי תעירי לי כמה אני יפה? אולי תשאלי אותי אם אני יודע שאת מכוונת לפטמה? שאלה רטורית, רק ליתר ביטחון, כמו אקדח סיכות אחראי, שיורה עוד סיכה אחת לנפש. להצמיד, לקבע. אין מה מהר, הרי הצרחה, ועיוות הפנים, והדמעות כשהפטמה נצבטת בחוזקה הם כבר עובדות קיימות קיימת ממילא. הם וודאות גם שלי וגם שלך.. 

אבל בוירטואלי freeze אולי פועל לרעתך? את רוצה תגובה, עכשיו. את רוצה לראות זיעה! לחייך לתגובה אינסטנטיבית של מגננה, לנתח גמגום! זבל שכמוני, איפה אני בכלל? שעות, ואפילו לייק לא עשיתי. מה אני שווה בכלל? אני לא יודע מה טוב לי, אני. 

איפה אני בכלל: ובכן, כמובן שאני כמובן אקפא בפעם הראשונה שאני קורא.

ואז ארגיש משהו לא מוגדר, פרימיטיבי, של טרף מבוייש. וארגיש שוב קצת אולי הרגשה של טיפשות, של מישהו שנפל בפח, ואז תבוע המודעות העצמית, ותשתלט על הרגש, ואבטל לוגית את מה שהרגשתי כשקראתי לראשונה.

בערך בשלב זה אבין שאני לא מנהל דיאלוג עם עצמי, אלא איתך - שאני כבר מנסח מה אגיד לך פה. ועם ההבנה הזאת אבטל ואמחק את המחשבות הקודמות, ואכעס, ואז אגיד "בעצם היא בדיוק צודקת!" ואז ארגיש מטופש וילדותי להגיד כזה דבר. 

אז ככל שאני freeze יותר זה אומר שהסיכה חדרה יותר. רק שאת לא יודעת את זה.. וזה יכול לבאס מאוד שולטת מהוגנת ורמת דרג כמוך. שמגיע לה לקבל צרחות קצת יותר ספונטניות ויותר כיפיות, מהבלילה המבושלת כבר שעות שקראת כרגע.

ומצד שני  - הבלילה הזו היא אני, והfreeze זה אני. אולי זאת לא צרחת כאב ספונטנית, אבל זה כן כנות עירומה. 

בדיוק כמו שתמיד הזמנת. 

א. השיחות איתך יותר משמעותיות לי מפינדום. ומן הסתם דברים כאלו הן מה שמצילים אותי. 

ב. מתישהו אהיה ראוי לציור שלך.

ג. וגם אם לא... יוו הלוואי שפשוט אוכל לשבת בצד לרגע בשקט ואראה אותך מציירת. 

אז מתוך זה שאני *לא* משלם, השגתי השקפה קצת יותר מגובשת על פינדום:

אני מאוד בעד פינדום, כתופעה. העובדה שאני לא עושה את זה במציאות יותר נובעת מכל שהוא לא מתאים לי באופן די גורף - הוא מדרדר את מצבי הנפשי, הוא לא מוסרי במצבי כרגע ופוגע בי ובמשפחה על ידי כך.

אבל זה לא חייב להיות כך לכל אחד, ועם כל אחת. אני בעדו מהרבה סיבות ששזורות זו בזו: אני בעדו כי הרבה שם אמיתי - הוא מעניק כוח אמיתי לנשים, הן משתמשות במיניות שלהן *באמת* כדי לשלוט בגברים ולגרום להם להקריב *באמת*. קונספט הציידת / ניצוד / טרף מרגיש אמיתי. גם תחושת העליונות והנחיתות הופכת להיות אמיתית: היא באמת יותר יפה וזוהרת ממך, ולכן ראויה לכסף ואתה לא. והשלום מקבע את זה. 

ובעיקר, אני בעדו כי הרבה נשים מתגרות ממנו מינית. וזה טיעון הכרחי ומספיק בשבילי שאהיה בעדו:)

בזה גם הסכנה שלו, כמובן. אבל עם הפרטנרים הנכונים, ועם הרבה אמון, זה מדהים.