לכתוב משהו

אני נזהר מלגשת

מתאפק מלפנות, עד שיהיה לי מה להציע. 

מתגעגע בשקט. 

ולפעמים מתפלק לי לייק, עם המחוש. 

קורה, לא? 

אני קורא אותן, מזדהה איתן, מזהה בתוכי את הדילמות, הרגשות ויכולת ניתוח העצמי שהן מביעות. אנו צועדים באותה הדרך המטאפורית, מרכיבים את אותן משקפיים על הנפש. 

זה, עד שהן מגיעות לתיאורים של הגברים השולטים, מושאי מחשבותיהן. ומייד דרכינו המטאפורית נפרדות, שלא לומר נקרעות באכזריות. 

גאד, סירייסלי??

אני נשלטת לסבית.

כבר אמרנו. 

בבוקר אישתי הודיעה לי שעוד חמש-עשר דקות מגיעה אימא של חברה של הבת להביא לנו ג'חנונים שנשארו לה. זה כמובן אירוע נדיר, ונורא חשוב לנו לעשות רושם טוב, ולפרגן לה וכו'. זה אומר שאני צריך לחכות לה למטה כדי לקחת את המגש, כדי שהיא שלא תצטרך לעלות. 

אז מהכורסא שאלתי בעצלות: "בסדר, אבל לרדת עכשיו? ייקח לה קצת זמן לבוא". ונעניתי בנינוחות "אתה תרד עכשיו, ותחכה לה על ארבע, בזמן שאני מעירה את הילדים שיתארגנו לקראת הארוחה".

אז מייד קפצתי מהספה, נרגש ושירותי,  וירדתי מהר למטה וחיכיתי לה במקום הלא נכון, היא חיכתה לי כמה דקות טובות עד שהבנתי את הטעות. 

אחרי הכל, זה לבסוף רק פטיש. קינק. 

ככה אומרים, לפחות. אני עוד לא הגעתי לסוף.

אפילו לא קרוב. 

כאילו אני במשבר גיל. 

רק בלי הגיטרה. 

פשוט המון דברים בבת אחת תקועים לחלוטין. בחלק מהם אני לא שולט, בחלק אחר אני לא מצליח לשלוט, והחלק שלישי אני מקבל כאפות. 

לא כיף. 

א. היה לי יום קשה נפשית ופיזית. חזרתי הבייתה ועשיתי אמבטיה (לראשונה מזה שנתיים נראה לי). ואז, יצאתי והתנגבתי, פתחתי את הפקק והתמלאתי עצב למראה המים החמימים מתרוקנים.

המים כלכך אהבו להיות חמימים ושימושיים באמבטיה. והם הולכים ומתרוקנים, בלי עזרה. כלום לא יכול להציל אותם מלהתרוקן לתוך הביוב. זה תהליך אכזרי איטי ולא הפיך. וחבל, הם יכלו עוד כלכך לתרום..

ב. ברוב הפעמים שאני משתין אני מתמלא זעם על עצמי ועל גופי הבוגדני. היום גם. זה היה לפני שנכנסתי למקלחת: כעס אדיר:

נו מפגר, עכשיו משתינים? שנייה לפני ההנאה אתה תמיד, חייב להתעכב? זה מה שצריך לקרות עכשיו? שתן שמבזבז זמן, מבזבז חיים. נו כבר. נו כבר! כמה זמן לוקח לך?! יאללה תגמור כבר... 

הדרך לפסיכולוגית היא כ-10 דקות הליכה, וחלקה עוברת דרך פארק עירוני כיפי. והיום הוא היה כיפי במיוחד - מנצנץ מתוך הזרזיפים של הגשם.

התלבשתי יפה היום. אולי בגלל הקור. ואלי בגלל שרזיתי קצת והרשיתי לעצמי. מכנסיים, גרביים ונעליים מחוייטות ויקרות למראה, וסוודר שחור עבה וצמוד. ומטרייה יקרה.

מפגיון גבריות, רצינות, נוכחות. נגיעה בדסמית אפילו. מושך תשומת לב.

ואז, בפתח של הפארק פגשתי באשה שמנמנה, עם עיניים כחולות עמוקות וצוחקות. היא הייתה לבושה חם, הרבה בדים, אבל יחפה. בחרה ללכת יחפה על השביל ובבוץ שלידו.

כמובן שקפאתי. כי בכל זאת. אישה זרה. חייכתי אליה במבוכה, והיא חייכה אליי במולוא פה, עברה אותי והמשיכה בדרכה. היא יצאה מהפארק, ואני נכנסתי אליו והמשכתי. 

לקח לי כשלושים שניות לתוך הפארק. הורדתי את הנעליים היקרות ואת הגרביים, סגרתי את המטרייה והמשכתי יחף, נהנה מזרזיפי הגשם הקרירים על ראשי.

בהתחלה די הצטערתי על שלושים השניות, כהרגלי. איזה כיף היה לה אם לא הייתי כלכך אנוכי, והייתי נותן לה לראות אותי מושפע ממנה ומתייחף אחריה... חבל.

אבל אז דמיינתי איך היה מתגלגל אם אכן הייתה רואה את זה. היא בטח הייתה באה ומחבקת אותי ואני הייתי נרתע וממלמל במבוכה "אמאלה קורונה", והיא הייתה מתבאסת טילים. 

וגם: כשהפחדים והחששות. מתבררים כאמיתיים.

מה עושים עכשיו? צריך לעשות *משהו*

3. בדייט השני

כשהחלו לצ'וטט שוב, כעבור כמה ימים, מייד הזמינה אותו לקפה ועוגה עוד באותו היום. היה לה חשוב גם להבהיר לו שהיא סוגרת את הצ'ט מהר כי לא לה היה בו עניין, בו ובבדיחותיו, כל עוד לא נפגשים. 

"היה לנו דייט מוצלח, לפני כמה ימים, לא ככה, יאיר?" שאלה מייד אחרי שהזמינו. 

"כן מאוד! אחד הטובים שהיו לי", התלהב. 

"אז למה לא התקשרת אליי ביום שאחרי? על הבוקר? סמס, ווווצאפ? משהו?". היא לא שאלה בכעס, ולא בטרוניה, אלא בחיוך ובטון חינוכי. 

הוא קצת הובך, אבל לקח את שאלתה ברצינות. בעיקר כי הטון שבא נאמרה פילח במדויק את הגנותיו. 

"אולי כי קצת קפאתי, ופחדתי להרוס, אחרי הדייט? ובכלל האם זה איזשהו צו חברתי, שהגבר מתקשר אחרי הדייט? אני לא כלכך טוב בגינונים הללו. מצטער באמת. למה שלא תתקשרי את?" 

"אין שום קשר לגינונים חברתיים, ואכן הרסת."

שתיקה. לכדה את מבטו ונתנה לו להתבשל במיצי המחשבה במשך זמן מה לפני שהוסיפה "אני מביכה אותך לא לשם המבוכה הפעם. אני רוצה לעזור לך." 

" לעזור לי?"

"כן, כי ראיתי בעיניך לפני כמה ימים מה אתה רוצה, וזה מצא חן בעיניי מאוד - לשרת אותי, בענווה. לעשות לי טוב. לרצות אותי. זה מיוחד. יאיר. אבל אתה צריך להיות כן איתי, למה לא התקשרת? הרי חשבת על זה, תאר לי מה עבר לך בראש ברגע ההחלטה לא להתקשר?" 

הוא לקח את הזמן לחשוב. 

" טוב, אבל בכנות, זה באמת כי לא רציתי להרוס. זה ידוע שעבור בחורה  שאתה באמת רוצה, חשוב לא להיות כלכך קל להשגה. לתת לבחורה להתבשל קצת. כל ספר באומנות הפיתוי )ולא לקחתי את הקורס.. מודה) יגיד לך את זה. וזה הצליח, לא? הנה אנחנו בדייט השני". 

בינגו. 

"זה מאוד מאוד לא הצליח. זה מצטרף ל.. מה זה היה? ה"מחמאה הדיכוטומית"?  לא משנה. יאיר, אתה אוהב, להיות נחשק? 

"כן ברור!" התלהב מהשאלה, נראה שקצת יותר מדי, כי טעה בכוונתה וחשב שעברה נושא. 

"האם אתה חושב שמישהו בעולם לא רוצה להיות נחשק" 

"ל.. לא, כנראה שלא" האסימון החל ליפול. 

"האם אתה חש צורך לשרת אותי בענווה? האם אתה מבין שצורך הזה שלך, הכן והנואש, הוא הדבר היחידי לשמו אני כאן?"

"כן", האסימון המשיך בנפילתו החופשית 

"אז האם היית צריך להתקשר בבוקר שאחרי?" 

האסימון נחת בצלצול רועש. 

"אין קשר לגינונים יאיר. יש קשר למה שאתה ואני רוצים וצריכים עכשיו, כרגע. כל רעיון אחר, מספר מטומטם כזה או אחר, הוא מיותר ומזיק, בעיקר לך. אבל גם לי. ולכן, רק הפעם, ולפנים משורת הדין, אני הולכת לעזור לך." 

היא רכנה והוציאה מתיקה את הכלובון האלקטרוני השחור והמבריק. 

4. במשחק המקדים

" מה זה? " שאל בפשטות. 

"אני רוצה להוציא אותך להרפתקה קצרה ולא מזיקה ולא מסוכנת כלל. אתה מוכן לצאת איתי להרפתקה, יאיר? "

שוב, הטון הפרקטי, החינוכי, והמחויך מעט חדר את הגנותיו, ואת החלחלה הריגעית שאחזה בו. לא הצליח להעיז לדבר, או להחליט. לבסוף, אחרי הרבה נשיפות, שאל, כשהא מגייס את ההגיון לעזרתו, 

"איך זה יכול להיות לא מסוכן לי? אנחנו הרי לא ממש מכירים"

"טוב ששאלת. אני באמת שמחה. שפיות זה דבר חשוב לי מאוד. וחשוב ששנינו נשחק נכון ובטוח." 

השתהתה קצת, בשביל להינות עוד טיפטיפה מהפחד שלו, הוא היה כלכך מענג... ורק אז הסבירה יותר: 

"אז ככה, הכלובון הזה מחובר לנייד שלי, ויחובר גם לנייד שלך בווי פי. שנינו נוכל לפתוח או לנעול אותו דרך הנייד. אתה תמיד, ואני כשהנייד שלך מחובר לרשת סלולרית. אני רוצה שתלבש אותו דרך הבגדים במשך שבוע שלם, עד שניפגש. כמו דאתה רואה, אפשר לעשות בו צרכים, אפשר הכל" 

הוא שוב היה מבולבל מכדי להשיב ישר וניסה לארגן את המחשבות. 

" זה רק לשבוע, ונפגש", העירה, יודעת היטב שההערה הזו רק מבלבלת אותו יותר, ונהנית להביט בו כלכךבמצב זה. 

בסוף הצליח לנסח מחשבה שלמה: "אני לא בטוח שאת מבינה איך הוא עובד, או שאני לא מבין מה שאמרת.. בכל מקרה, הרעיון של כלובון זה שאני *לא* אוכל לפתוח אותו, שאהיה חסר אונים ולחלוטין בחוסר הסכמה, וכל המין שלי יהיה תלוי בך, אולי חוץ מההסכמה הראשונית שלי לשים אותו. אם אני יכול להוריד אותו, מה הטעם?" 

חייכה. וחינכה: 

"תודה שהסברת לי. תגיד, ההסבר הזה בא מאותו הספר שמקודם? או שהפעם השקעת  ולקחת אותו מ-scientific pornhub? 

אני שונאת לחזור פעמיים יאיר, אתה זוכר מה אני רוצה להיות? נחשקת? איך אני ארגיש נחשקת אם לא תהיה לך ברירה? אף פעם לא הבנתי את זה"

לגמה מהקפה בשקט, נותנת לזה לחלחל. הייתה יכולה לשחק בו קצת יותר, אבל בשלב זה קצת נמאס לה והחליטה לחתוך ולדבר ישירות: 

"אתה תוכל להוריד, אבל אני בטוחה שלא תוריד. בטוחה. כי אני אדע", טופפה על הנייד שלה, "וזה לא מה שאתה צריך. ראיתי בעיניים שלך, זוכר? אתה מיוחד - אתה דווקא רוצה לרצות אותח, *לא* לאכזב אותי." 

לקח לו עוד בדיוק דקה להשתכנע. אחרכך הפרטים היו פחות חשובים - הם הלכו ביחד לשירותים, התחברו, כל אחד בדק שהוא יכול לפתוח ולנעול, הוא שם את הכלובון עליו, והיא נעלה אותו. לבסוף התלבשו וחזרו לשולחן ללגימות הקפה האחרונות. 

" ומה יהיה עוד שבוע? " שאל, ונפנה בגבריות אסרטיבית לחפש מלצר כדי לבקש חשבון, כשהוא חש את הכלובון הנעול עליו. 

היא קמה ממקומה, הניחה שטר המספיק די והותר לשתי כוסות הקפה, העוגה והטיפ, ואמרה: 

"הו, אל תדאג ואל תטריח את ראשך היפה בכאלו דברים. אני מאוד אוהבת סשנים מאורגנים לעילה ולמופת, ומאוד נהנית לארגן אותם. נתראה עוד שבוע, יאיר. "

אחרכך רכנה אליו ונשקה על שפתיו נשיקה מטלטלת, והלכה. 

( המשך יבוא)

1. בשלב התכתבות וירטואלית. 

בצ'טים הוא היה שווה. במילעיל. רהוט, מצחיק, מבין עניין. הכל מלבד, טוב נו, היו כמה משפטים שכתב שהיו לה מוזרים. נקודות שהשתרבבו במקסימות הכללית שלו והכתימו אותו. עיין בלתי מזויינת לא הייתה אפילו שמה לב. אבל עינה שבראשה היו חדות כשל חתולה. היא זכרה למשל משפט אחד, ממש בתחילת הקשר הוירטואלי, היא פרסמה תמונה שלה בבלוג  כשיצאה לאירוע, והוא פנה אליה "השמלה שלך לא מאוד מחמיאה. היא בטח לא מתאימה לנעליים המהממות שעלייך"

היא נטתה לסלוח לו על הקלישאות. קצת פחות לסלוח על חוסר הידע הבוטה באופנת נשים. ועוד פחות על ההפגנה הבוטה של חוסר הידע הזה.

זה יהיה נושא לשיחה בדייט הראשון.

2. בדייט, בקפה

הדייט היה שונה ממה שציפתה, אבל די מלהיב. הוא הגיע ופתח לה את הדלת כנדרש. הוא הביע כבוד. ובעיקר. הוא היה ביישן. זה הפתיע וגירה אותה. מעט שתקן ונבוך, חתיך ומתוחכם, אבל לא יודע להתלבש. כמו דמות מרוחקת שיצא מסיפור אחר בכלל. לא תלאביבי. אבל בהחלט לא משעמם. הוא הקשיב, הוא זרם בשיחה, הוא הצחיק אותה וצחק איתה, הוא העיר הערות מעניינות לסיפורים שלה וסיפר כמה בעצמו. הוא פירט את הקינק שלו, על הרצון שלו להיות מנוכס מינית, שהשתלב היטב בקינק שלה - רצון לנכס לה מישהו. הוא היה כל מה שהוא בצ'אט, רק נבוך יותר, ומקסים יותר. 

בשלב מאוחר בארוחה העלתה בזהירות את נושא המחמאה. בזהירות - כי רצתה מאוד להביך אותו, אבל לא רצתה להביך אותו יותר מדי. כמו שחקנית שח מחושבת, בחרה את הרגע להעלות זאת. באמצע הקינוחים. 

- "אין לך טעם בבגדים. שתדע. לא של גברים, וגם לא של נשים" 

- "אה?" לרגע הוא אכן נראה נבוך לסיפוקה המלא. אז התעשת מעט ופתח במיני מונולוג שקט "כלומר, אני לא כלכך אוהב לקנות בגדים, וזה מה שהיה לי. אבל מה זאת אומרת.. של נשים?.. אני דווקא ממש אוהב את מה שאת לובשת עכשיו. למשל. מה, לא החמאתי מספיק? אני מצטער, אבל חשבתי ממש הרבה לעשות את זה! אז, אולי זה נחשב הבנה? "

נסיון יפה, היא חשבה, אבל הלשון החלקלקה שלך לא תעזור הפעם. "כן? והפעם כבודו חושב שהשמלה שלי כן מתאימה לנעליים המהממות? יש אישור?"

הוא הסמיק, אבל עיניו אורו כשהבין. היא קצת התרגזה בפנים - הוא שמח, במקום להיות מובך ומתנצל כפי שהיה אמור להיות. "אהההההה! טוב זאת הייתה המחמאה הדיכוטומית"

הפעם היה תורה להיות מופתעת

"אה?" 

"מחמאה דיכוטומית, מחמאה שאף אישה לא יכולה לעמוד בפניה, נו. התחלה של פגיעה או עלבון שנהפכת למחמאה ענקית בהמשך המשפט. 

כמעט קמה ועזבה באותו הרגע, אבל היא הצעצה בעיניו  ומשהו בהן גרם לה להישאר. שכן, עיניו לא הביעו סיפוק או ניצחון. לא. הן עדיין הביעו משהו נוגה, נבוך.. כמעט מתנצל. כמו ילד שמעולם לא שיחק, שפתאום קראו לא למגרש לבעוט את הפנדל המכריע, ופספס את הכדור מול כולם. 

"טוב, יאיר, זה הדבר המטומטם ביותר ששמעתי מעודי. לעולם לא לבצע זאת שוב. לא עליי ולא על אף אחת." 

"אוקי." אמר בקלילות מעושה, נפגע מעט מהתקיפות אבל חוזר לעצמו מהר". "שנזמין  חשבון?"

חיכתה שימצא בגמלוניות מלצר במשך כמה דקות. ואז עד שלבסוף הצליח להסב תשומת לב, ועד שכבר מצלר ניגש אליהם, שנייה לפני המילה "חשבון" נאמרה, היא תפסה תוך שנייה וחצי  בבד חולצתו של המלצר, הפנתה אותו אליה, נתנה לו את כרטיס האשראי שלה, וכל זאת באלגנטיות שהיוותה ניגוד גמור לגמלוניות שלו אך שניה קודם לכן. ואז אמרה "אין צורך, הכל כאן, ותוסיף לעצמך גם טיפ". 

לא העז לדבר על כך, והיא אהבה את המבט האבוד מעט בעיניו, שנמשך גם אחרי שיצאו והלכו ביחד ושחחו. גם אחרי שפתח לה את דלת המכונית. וגם, כנראה, אחריי שנפרדו וקבעו לדבר בהמשך. 

דייט מצוין, בסך הכל. 

3. בזמן הקריטי ( אחרי הדייט)

עברו יומיים והוא לא התקשר. והיא הרגישה איך זעם קדמון, שלא ברור עד הסוף אפילו לעצמה, מציף את תודעתה.

יש שם משהו, ביאיר, שצריך לחפור, לרדת לעומקו, ולעקור. 

(המשך יבוא)