היא: אתה יודע מה? זה שאתה לא מדבר עם חברים זה לא בריא לנפש. אז אולי היום, כשתהיה בשירותים, שלח ווטסאפים לחברים שלא דיברת איתם הרבה זמן? רק תחשוב איזה כיף יהיה להם לקבל ווטסאפ "חשבתי עליך, מה נשמע?".
אבל אם זה מעורר בך חרדה, ואתה תעשה את זה למרות החרדה, כלומר מתוך הפחד, אז עזוב, חבל. זה לא שווה. תעשה את זה מתוך כיף! לטלפן זה קשה, אני מבינה. אבל ווטסאפ זה הרבה יותר קל.
אני: *אם* זה מעורר בי חרדה אז לא?! *אם*?? תראי, אני אוהב אותך, ויודע שאת רוצה בטובתי ושאת לצידי, אבל אנחנו חייבים פה ליישר קו בעיניין הזה:
"מה פתאום הוא שולח לי הודעה? מה הוא רוצה??". אין לי שום זכות ליזום שיחה ולהפריע בשטויות שלי. לאף אחד. אף פעם. לא לגברים, לא לנשים, לא לאנשי מקצוע, לא לחברים טובים מהעבר, לא לך.
אני קטן קטן קטן קטן ומפריע.
מותר לי, לפעמים, לפנות לאנשים במוקדי שירות. כי הם כרגע עושים את המקצוע ומצפים לשיחות, ובעיקר בגלל שאני עוד מישהו מאלפי אנשים שהם מקבלים, ככה שאני מספיק קטן. ובתנאי כמובן שאני ממתין יפה לתורי, וכשהוא מגיע, לעשות את זה קצר, כי בכל זאת, יש אנשים שמחכים... לא?
עכשיו, מה אמרת? משהו על "אם זה מעורר בך חרדה זה לא צריך.."?
עדכון 1 - החלק של "היא" נאמר. החלק של "אני" לא. מהבושה.
עדכון 2 - ברור ששלחתי. כי אני הרבה יותר צייתן ומרצה מאשר חרד. והיה ממש כיף לצ'וטט איתם ולהתעדכן.