Dark Enlightment

אני נחמד מדי בשיחות.
זה צריך להשתנות.
לא בבת אחת אבל בהדרגה.
אני מסתיר יותר מדי זמן את הצד האגרסיבי והתובעני שלי.

אני רוצה שאת תנשמי בכבדות כשאת מדברת איתי.
שתגידי תודה שאני מוצא זמן לדבר איתך.
בזמן הזה אני יכול לדבר עם אחרת
ולפעמים אני גם עושה כך.

אני נותן יותר מדי מרחב נשימה.
צריך לצמצם.

אני רוצה החלטות מהירות לכאן או לכאן.
שתשכחי מה עשית רגע לפני שדיברת איתי.
שיקח זמן להתאפס אחרי השיחה איתי.

את לא שם?
אז תביאי אחרת שתהיה שם בשבילי.
תביאי תועלת.

לא הייתי איתה בקשר רשמי פשוט ידידים ששוכבים לפעמים.
ואז עלה הרעיון והיא ניתנה לי במתנה ביום ההולדת. ספונטני לחלוטין.
זה לא היה בדסמי, רק סקס.
אבל הרעיון היה די יפה ואולי אחזור עליו שוב
הדינמיקה, השיחה, הפלירטוט. PLAY.

אני אוהב לקבל מתנות באופן כללי
אבל לא בימי הולדת.

אני לא יודע איך אני ארגיש באמת לקבל את המתנה הזו ביום ההולדת.
כל יום אחר כן אשמח לקבל מתנות כאלה אבל לקבל ביום ההולדת זה...
אני לא מוצא את המילים לתאר מה זה עושה לי.
פשוט לא ביום הולדת.
כל יום אחר כן,
רק לא ביום של היום הולדת.
שום מתנות ביום הזה.
אפשר לפני או אחרי.

אנשים חושבים שאני טיפש ומגלים שאני חכם.
אנשים חושבים שאני חכם ומגלים שאני טיפש.
אנשים חושבים שאני אידיוט ומגלים שאני נחמד.
אנשים חושבים שאני נחמד ומגלים שאני אדיוט.
אנשים חושבים שאני הארדקור ומגלים שאני עדין.
אנשים חושבים שאני עדין ומגלים שאני הארדקור.
אנשים חושבים שאני מסוכן ואני מגלה שהם מסוכנים

לי

השפלות.
אני אוהב להשפיל כחלק מהעניין הבדסמי.
צריך לתחזק את זה כמו כל דבר אחר אחרת הנשלטת יכולה לשכוח.
בכל זאת, הרי רוב השיחות הן שיחות רגילות,
לא בגובה העיניים אבל עדיין שיחה רגילה על החיים
ואפשר בקלות לשכוח.
בחיי היום יום היא לא זוכה ליחס כזה. אנשים מתנהגים כרגיל.
אז צריך לזכור שבשיחה איתי זה כמו כניסה לחדר מבודד
עם חוקים אחרים מהעולם החיצון.
ובחדר הזה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו באמת.
ביחד, אבל במעמד שונה עם זכויות שונות.
הדדיות אבל לא שוויונית.
אף פעם לא שוויוני
ולפעמים גם לא הוגן,
אבל אלה הכללים.
או שנמצאים בחדר או שעוזבים.
אין חובה להישאר.

עם הזמן אני מגלה שזה צובר כוח אצלי
והרצון להשפיל ולהשפיט נמצא במי שאני מתעניין בה.
וכשאני רואה אי משיכה לעניין ולו הקלה ביותר אני מכבד זאת.
אנסה למצוא פרצות בהתחלה וכשאראה שאין ארד מהעניין.
אם אין הזמנה אני לא נכנס.
אני לא נכנס למקום בו אני לא רצוי.
והרצוי הוא לא בשביל קשר קבוע.
לא בשביל בנייה של משהו שיחזיק מעמד לאורך שנים.
משהו הרפתקני נטו.
לפעמים אפילו סתם בשביל השעשוע.
וכשהאמון נבנה שלב אחרי שלב, שיחה אחרי שיחה
השעשוע הופך להיות בטעות קבוע.
אני לא נזהר.

ואני נכנס למערבולת בדיוק כמוה.
להתעסק עם רגשות זה מסוכן מדי.
מילא שלה אבל שלי..אני צריך לשמור על שלי.
חייב לשמור על שלי.
אותה אני יכול להחליף באחרת
כמו שאנשים תמיד עושים כשעוברים הלאה לקשר הבא.
יכול לקחת זמן אך זה אפשרי
אבל רגשות שלי...זה מסוכן לי.
צריך להתנהל עם זה היטב.
קל להתמכר להשפלות
קל להתמכר לכניסה והשליטה המיידית
קל להתמכר להנאה ולזחיחות.
קל להתמכר לכוח.
קל גם להתמכר לרסק לחלקים קטנים בשביל הכיף

יש יראו בי כמו דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד.
אני גם יודע להיות נחמד.
אבל בעיניי, כשאני משפיל או מרומם אני לא מרגיש שאני עושה סוויץ
ההרגשה שלי היא תמיד קו קדימה, ללא סטיות פה ושם.
ג'קיל או הייד, שניהם זה אני
אין פה שינוי כיוון מבחינתי.
אותו קו ישר.
המחוג לא זז.

את כל כך שרמוטה שהכוס שלך מתפקד כמו אנטנת בלוטות פעילה לכל מי שיש לו זין בסביבה.

את כל כך שרמוטה שאחרי שאת עוזבת מקום שמים קונוסים של "זהירות הרצפה רטובה".

את כל כך שרמוטה שלא נשארו גברים שאת לא מכירה להיכרות בטינדר. את כולם את מכירה.

את כל כך שרמוטה שאת צעדת השרמוטות עשית מהרגע שידעת ללכת.

את כל כך שרמוטה שאף אחד לא זוכר באמת איך את נראית.

את כל כך שרמוטה שלפעמים מתבלבלים בינך לבין בובת מין זולה.

את כל כך שרמוטה שאפילו אסקימוסים שמעו עלייך.

את כל כך שרמוטה שאת מתביישת ללבוש בגדים.

את כל כך שרמוטה שאין גבר אחד בסביבה שלך שלא אוננת עליו לפחות פעם אחת.

את כל כך שרמוטה שאת לא יודעת איך להפסיק את זה

את כל כך שרמוטה שאת תסעי עד לאילת כדי למצוץ ולחזור חזרה.

את כל כך שרמוטה שכל יום הולדת את עושה גאנגבנג כמספר שנותייך.

ככל שאת עולה בגיל כך גם מספר הגברים.

את כל כך שרמוטה שאת מטפטפת יותר ממזגן בזמן תקלה.

את כל כך שרמוטה שאת בעצמך תקלה.

את כל כך שרמוטה שאת מאוננת מתוך שינה.

את כל כך שרמוטה שהכוס שלך מתחנן לעבור למישהי אחרת.

את כל כך שרמוטה שהמפעל קונדומים הכי גדול בסין לא עומד בקצב שלך.

את כל כך שרמוטה שמשרדי ליווי מסרבים להעסיק אותך כי את עושה את זה בחינם

את כל כך שרמוטה שלמדת להגיד ב-30 שפות את המשפט:
can i have your dick inside of me please?

את כל כך שרמוטה שהחלטת לעזור לאנושות ולגאול כל בתול בן 18 ומעלה.

את כל כך שרמוטה שאת מתה להזדיין בבית כנסת, כנסייה ומסגד.

את כל כך שרמוטה שאין סנטימטר בגופך שלא השתמשו בו לפחות 20 פעם.

את כל כך שרמוטה שליקקת מהרצפה את השפיך של הגבר שאונן עלייך.

את כל כך שרמוטה כששואלים אותך מה שלומך את ישר פותחת רגליים.

את כל כך שרמוטה שכל פעם שאת קוראת את המילה "גבר" את מרטיבה.

את כל כך שרמוטה שלא אכפת לך שהוא היה זיון גרוע. העיקר שהיה זיון.

את כל כך שרמוטה שמצצת גם להומו.

את כל כך שרמוטה שלא שמת לב אפילו שהוא הומו.

את כל כך שרמוטה שכלא של גברים נראה לך כמו הפנטזיה האולטימטיבית.

את כל כך שרמוטה שבכל חנות סקס בעולם את הפוסטר בכניסה לחנות.

את כל כך שרמוטה שכמות הגברים שהיית איתם גדולה יותר ממאגר הסרטים והסדרות של נטפליקס גם יחד.

את כל כך שרמוטה שאת מוכנה לתרום את גופך למדע גם בלי למות.

את כל כך שרמוטה שבמועדוני החשפנות אמרו לך להרגיע.

את כל כך שרמוטה שמס הכנסה כבר לא מספר אחד בזיונים אלא את.

את כל כך שרמוטה שהכוס שלך קיבל כוכב על המדרכה בהוליווד.

את כל כך שרמוטה שיש לך שומר מסך של זין בפלאפון ואת מנשקת אותו כל לילה לפני השינה.

את כל כך שרמוטה שיש לך משיכה חזקה לבגטים.

את כל כך שרמוטה שאת הגוף היחידי שלא שובת ולא ישבות אף פעם.

את כל כך שרמוטה שאת קונה ארטיקים רק בשביל המקל.

רגשות לא נועדו להיכתב וגם לא להיאמר.
המילים מצירות את הרגש, כולאות אותו, מגבילות אותו.
כופפות אותו לתחום ההגדרה שלהן המצומצם.

הרגש נמדד בתנועות הגוף, המבטים, ההתרגשות, הדופק המואץ, הפרפרים בבטן.
אלה דברים שקשה לנו לשלוט עליהם.
זה לא כמו מילים שאותן אתה בוחר להגיד או לכתוב,
שם אתה יכול לשחק, לשנות ולערוך

הרגש גם נמדד במעשים.
מעשים כלפי האדם שאתה מרגיש אליו.

נישואים מסמלים את הקרבה הכי אינטימית בין שניים.
אך כשאתה רואה את הדינמיקה הלא מילולית ביניהם,
אז אתה באמת מבין מה הם מרגישים אחד כלפי השני.
וכל הדברים האחרים שקורים ביניהם שמוצגים לעיני כל
הם עניין של הצגה או הרגל.

אנחנו מדברים כהצגה. יש מילים. יש להן הגדרה מסויימת.
אך הנגיעות והרגשות הן יותר אמיתיים.

אני כבר לא יודע מה אני כותב ואיך להסביר.
זה החיסרון של מילים,
הם לא יחליפו מגע.

אני לא אוהב את הכתיבה שלי. חושב שהיא גרועה.
אני גם לא בעניין של בלוגים בכלל.
מתחרט על כל פוסט שכתבתי.
לא חרטה כואבת סתם חרטה.
כי לא מצליח להתחבר לכתיבה שלי בבלוג
לרעיון הבלוגים בכלל.
זה כל כך רחוק ממני לכתוב בלוג.
זה זר לי.
זה לא מרגיע אותי, לא משחרר אותי, לא גורם לי להרגשה טובה, לא גורם לי לסיפוק.
אני אפילו לא יודע להסביר למה אני כותב.
אין לי הסבר למה.
לפעמים אני מרגיש שהבלוג הוא כמו פח אשפה שאני זורק אליו דברים.
פח אשפה של חוויות.

כשאני כותב זה מה שעולה לי בזיכרון ובמחשבה באותו הרגע.
ברגע אחד אני משחרר הכל
אחר כך כמה דקות לתיקונים קוסמטיים וזהו.

היה יותר קל לי לדבר על זה בקול. להסביר בקול
זה היה יותר מובן בטח.
סיפור יחסית קצר בקול זו מגילה על הכתב.
לא אוהב מגילות.
אני מעדיף לדבר מלכתוב.

אבל בכתיבה צריך לתמצת. כתיבה לא רצה מהר כמו מחשבות
וכשאתה כותב הרבה אתה מאבד פוקוס ומתפזר.

שאלו אותי איזה צליל אהוב עליי.
עניתי: "צליל של פחית משקה מוגז נפתחת".
קולה, פאנטה וכו'...לא משנה המשקה רק שיהיה מוגז.הרגע הזה שאתה נוגע בתופסן ומושך אחורה באגרסיביות
ואז הפחית נפתחת והצליל נשמע.
בהתחלה צליל הפתיחה של המתכת ואחר כך הגזים המשתחררים כמו לחישה רכה.
שתי שניות של עונג.
אחרי שפתחת לא תוכל להחזיר למקום,
גם אם לא תשתמש בו.
דברים לא יחזרו לקדמותם.
ואם תשתמש זה חייב להיות עכשיו.
אחר כך זה קצת טעם אחר
כי הגזים משתחררים וכל רגע קובע.
זה לא נראה לעין הרגילה אבל זה קורה.
השאננות גורמת לך לחשוב שהכל יהיה אותו הדבר גם כשתחזור אחר כך לשתות.
הביטחון העצמי.

העונג הזה בא רק כשאני פותח את הפחית.
אחרים יפתחו וזה ישמע לי כמו צליל מרוחק, נעים אבל לא בדיוק זה.
צלילים באינטרנט של פחית נפתחת יישמעו לי כמו חיקוי עלוב.

אני צריך לפתוח.
לשחרר לחופשי את מה שכלוא שם.

לפעמים אני מדמה את זה כמטאפורה ליחסי שולט-נשלטת.
אם אתה פותח לנשלטת את הפנטזיות הכמוסות שלה
ומעורר בה את הדמיון שהיה קבור בה שנים,
אתה צריך להשתמש בזה מהר אחרת זה יינדף לאט לאט והטעם יוחמץ
במועד מאוחר יותר.
יוחמץ עבורך ועבורה.

זה לא אותו טעם כמו בנגיעה הראשונה.
במגע הראשון.
אלף מילים יפות לא שוות נגיעה אחת ראשונה.
יד השולט על הברך של הנשלטת כשהיא יושבת שווה
הרבה יותר מעשרות סיפורי זימה מחרמנים.

יש חלון הזדמנויות לכל דבר.
לנצל את הרגע כדי להביא למקסימום.

אחת הבעיות שלי הוא שאני אוהב את צליל הפתיחה של הפחית.
שותה אך לקראת הסוף נוהג להפסיק.
הטעם משתנה והוא פחות טעים
מקמט את הפחית וזורק אותה לפח.

אני רוצה לשמור את הפחית
גם לא לקמט אותה בסוף.

רק הצליל של הפחית.
בקבוק זה גדול מדי.
המוני. לכולם.
פחית זה אישי עבורי.
בדיוק בגודל שאני יכול להכיל ואוהב.

אני מוצא את עצמי זמן רב נכנס רק בכינוי הנוכחי ומשאיר מאחור את הכינוי הקודם.
לא משתמש בו כמעט.

אולי הייתי צריך להתרגל למעבר לכינוי אחר.

והתרגלתי.

היו לי סיבות משלי אבל עכשיו זה נגמר ואין צורך בקודם יותר.
יהיה רק אחד.
אין לזה יותר מדי חשיבות עבורי.
זה לא כזה ביג דיל מבחינתי.

אבל אם למישהו בכל זאת חשוב לדעת מה היה הקודם...
שישלח הודעה באתר או פרטי בצאט.

אני רוצה לשלוט בך.
ציות עיוור.
אני אומר - את עושה.
ללא שאלות או תהיות לאן זה מוביל.
בלי ויכוחים.
תשובות רק של כן / לא.
אין באמצע. אם לא בטוח צריך לבחור במה שהכי קרוב וזו תהיה התשובה.
קצת כן זה כן.
קצת לא זה לא.
אולי - זו הדלת בחוץ,
כי אין אופציה כזו.

לא ציות מתוך חרמנות,
כוס יבש.
החורים שלך לא רלוונטיים כרגע.
ההצגה הכי טובה שלך בוטלה.
אפילו החזה שלך לא מעורר חיבה אלייך.
הנשיות שלך בוטלה ברגע אחד.
את עירומה כביום היוולדך,
מחכה לפקודות שיבואו בזה אחר זה,
בלי לחשוב האם אהיה מרוצה ממך או אם לא אתאכזב ממך.
את כלום.
כמו שלט של טלויזיה.
לוחצים עליו כדי להגיע לערוץ הנכון, להגביר ולהנמיך קול.
אף אחד לא מתייחס לשלט.
הוא נועד רק לבצע את הפקודות שמוזרמות אליו.
מה שבטלוויזיה זה מה שמעניין
ודרך השלט אפשרי לצפות.

מחפשים אותו רק כדי להשיג דרכו דברים אחרים.
מי מתעניין בשלט או איך הוא נראה? למי אכפת?
העיקר הוא עובד או לא עובד כשלוחצים עליו.
כך גם את.
מצייתת או שבורה.
מספיק מקש אחד לא עובד בשלט ואת זבל.
צריך להחליף אותך.
אף אחד לא יטרח לתקן אותך.

תנהגי כמו רובוט.
ציות עיוור.
בוטחת לחלוטין באדונך.
אין לך ברירה אחרת.
ככה תוכנתת.
ככה כיוונו אותך.
הייעוד שלך הוא לשרת,
ללא מחשבות של מה יקרה הלאה.
אין לך מחשבות באותו הרגע.
את גולם.

גולם שמחכה להתעורר יום אחד
ולהרגיש רטיבות למטה ובושה ענקית.
בושה על המחשבות המתעוררות בך,
הסטיות האפילות.
להיות יותר מגולם.
להרגיש,
לחוות,
להרגיש אינטימיות ולא רק לשרת.

בושה כמו אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת והתביישו במערומיהם ומיניותם.

כי בושה היא אחד הדברים הקדמוניים שהוטמעו בבני אדם
כדי שלא נעשה את אשר חשקה נפשינו.
לא נגשים פנטזיות.
נפחד מהצל של עצמינו ומאחרים שישפטו.

אבל כרגע את רק גולם.
אפילו חיבוק את לא יודעת לקבל.
את יודעת רק לתת,
שירות.

יום אחד אני אעיר אותך.
אולי - 
דלת בחוץ.