הכרתי אותך. לוחם ידוע, עטור גביעים, מדליות ואגו.
גוף ותנועות של רוצח, גמישות אולימפית וחיבוק.
נפש של ילד. ילד פצוע. ילד מוכה. ילד שיודע לסבול ולהחזיק מעמד, גם אם בקושי.
ילד שלא אהבו אותו.
לא בבית. לא בביה"ס. לא בחיי הנישואין.
ילד שמנסה לזיין כמה שיותר נשים כדי לא להיות לבד.. ונשאר לבד כל לילה. נטול אהבה. נטול חיבוק. בודד.
תלטפי אותי ככה.. ביקשת ועצמת עיניים על ברכיי. ערום וחשוף מולי. לא רק בגוף. גם בנפש.
ילד מתלהב.
כשנסחפתי אליך, כשכל ההתנגדויות שלי נשרו כמו טיפות גשם בסופה, הלכת.
פתאום לא הרגשת יותר. לא יודע למה. רגיל ללא. לא לכן. פשוט אין רגש יותר.
היום נלחמתי. אני. על המזרן, באותו מועדון קרב שאתה שלחת אותי אליו.
הכנעתי והוכנעתי, ראיתי את היריבה שלי מסתכלת עליי עם זיק של פחד בעיניים, שנייה לפני כניעה, רק כדי שהקרב הבא יהיה עם הקילרית של המועדון.
היא הפילה אותי בלי למצמץ, בלי להתאמץ בכלל. לא נשמתי.
אני חושבת שהבנתי משהו.
על המזרן אתה טוב. טוב ממני פי מיליון, טוב מכולם כמעט.
אבל מחוץ למזרן, בעולם, אתה פחדן. ילד קטן ומבוהל.
אתה לא מפחד לקבל מכות
אתה מפחד לפתוח את הלב.
אתה לוחם על המזרן.
אני לוחמת בחיים.