רקוויאם לחלום

מחשבות יוצרות מציאות ? מסתבר שכן...

הרבה זמן עבר מאז ברלין...

והמציאות? בדיוק כמו בפוסט. 

3 לוחמים ולוחמת אחת, כובשים את העולם.

אנחנו פה מנהטן. 

Get ready, 

Here we come.

הכרתי אותך.  לוחם ידוע, עטור גביעים, מדליות ואגו.

גוף ותנועות של רוצח, גמישות אולימפית וחיבוק.

נפש של ילד. ילד פצוע. ילד מוכה. ילד שיודע לסבול ולהחזיק מעמד, גם אם בקושי.

ילד שלא אהבו אותו.

לא בבית. לא בביה"ס.  לא בחיי הנישואין.

ילד שמנסה לזיין כמה שיותר נשים כדי לא להיות לבד.. ונשאר לבד כל לילה. נטול אהבה. נטול חיבוק. בודד.

תלטפי אותי ככה.. ביקשת ועצמת עיניים על ברכיי. ערום וחשוף מולי. לא רק בגוף. גם בנפש. 

ילד מתלהב.

כשנסחפתי אליך, כשכל ההתנגדויות שלי נשרו כמו טיפות גשם בסופה, הלכת. 

פתאום לא הרגשת יותר.  לא יודע למה. רגיל ללא. לא לכן. פשוט אין רגש יותר. 

היום נלחמתי.  אני. על המזרן,  באותו מועדון קרב שאתה שלחת אותי אליו.

הכנעתי והוכנעתי,  ראיתי את היריבה שלי מסתכלת עליי עם זיק של פחד בעיניים, שנייה לפני כניעה, רק כדי שהקרב הבא יהיה עם הקילרית של המועדון. 

היא הפילה אותי בלי למצמץ, בלי להתאמץ בכלל. לא נשמתי.

אני חושבת שהבנתי משהו.

על המזרן אתה טוב. טוב ממני פי מיליון, טוב מכולם כמעט.

אבל מחוץ למזרן, בעולם, אתה פחדן.  ילד קטן ומבוהל. 

אתה לא מפחד לקבל מכות

אתה מפחד לפתוח את הלב.

אתה לוחם על המזרן.

אני לוחמת בחיים.

"Xxx מאוד התרשמנו מהחברה שלכם. אנחנו מאמינים שההשקעה בכם תניב רווחים וזה, למעשה, מה שהמשקיעים בקרן הון סיכון שלנו מחפשים.

החלטנו להשקיע בכם בסיבוב הנוכחי סכום של xxxx. שנשתה לשיתוף הפעולה החדש?"

לימיני מנהל הטכנולוגיות אוחז במשענות הכיסא. פניו חתומים אבל מכווצים. שפתיו הדוקות. הוא שותק. מעכל... לשמאלי המנהל העסקי פעור פה. כריש אמיתי שכרגע קצת לא מאמין שהטרף הניח את עצמו לרגליו.

רק המנכ"ל רגוע ומחוייך. הוא היחיד שחזה את זה מראש.  

" אז מה, שנרים כוס"? אני אומרת והקול שלי נשמע קצת סדוק מהתרגשות.  מנהל קרן ההון סיכון מוזג וויסקי מבקבוק מאובק.

קאט.

אני ברכב שמתנדנד ברוח החזקה, מנווטת בין שלוליות ורכבים מהבהבים. טיפות מכות בזגוגיות ואיילון מרצד בגשם שלא פוסק מלרדת.

על הכביש השתקפות של אותיות הכסף של קרן ההון סיכון. 

אני מרימה עיניים לרגע לבניין המרשים.

עוד מעט.

עוד קצת.

בזמן הנכון. ביום הנכון. ברגע הנכון.. נבוא בשערייך. שלושה לוחמים ולוחמת אחת, באקדחים שלופים ואש בוערת בעיניים.

את תיכנעי. כמו אלו לפנייך ואלו שיבואו אחרייך. והמסע יתחיל.

נכבוש אותך. 

אחרייך את מנהטן. 

ואז, כן, ניקח את ברלין:)

כשלוח השחמט של החיים יפגיש בנינו, ארצה להוציא לרגע את הראש מהמירוץ ולהניח אותו על כתפך. להפסיק לרגע להיות הסופרוומן ולהיות לכמה רגעים הילדה הקטנה שלך.

המטפלת שבי תכיל  את השדים שלך. ספר לי הכל, כל סנטימטר של כאב וחוסר יכולת, צלקות ישנות ופחדים חדשים, חלומות שהתנפצו ושבילים בוערים בהם אתה חייב ללכת. אני אקשיב, ואחזיר לך את הכל אחרת. רך יותר, רחב יותר. אמסגר לך את המציאות כך שתוכל להתמודד איתה ולהרגיש חזק כשאתה בדרך.

המזוכיסטית שבי תכיל את החיה שבך. את ההנאה שלך מהכאב שלי, את הפנטזיות הכי אפלות והרצונות הכי חשוכים בלב שלך. אני לא נבהלת. אני פה. לתת לך מקום לפרוק עליי. להכאיב לי. 

אחרי שייגמר הכל אנגב את דמעות ההשפלה והכאב שספגתי למענך בתשוקה, אקום על רגליי ואחבק אותך. 

הדאדי שבך יעטוף אותי. ילחש  באוזניי שזה בסדר. זה בסדר לפעמים להניח את הכל ולשים את עצמי בין ידיך הגדולות. להרגיש כמו הילדה שלך.

כשלוח השחמט יעשה איזשהו מהלך וניפגש:)

שלוש לפנות בוקר.

אני יושבת ליד המחשב, ערימות מטורפות של דפים ושרטוטים מפוזרים לידי, אני עובדת בקדחתנות של בוקר על החלום שלי.

הרעב בעיניים מכסה כל דבר אחר.

אני נשואה לחלום.

עוד מעט בוקר, והשינה שקוראת לי תצטרך גם הפעם לחכות.

החלום לא מחכה...

ובתוך זה... בתוך הקדחתנות הבלתי פוסקת של חיי, אני לפעמים מדמיינת אותך. מרגישה אותך.

רואה, בשלוש לפנות בוקר, את צלליתך הגדולה מתקרבת אליי.

אתה מחייך ומאגרף את שיערי, מושך אותי בתנועה אחת חלקה לרגליך.

אני מרגישה בתנועות שלך שהחיה יוצאת. אתה בשליטה מלאה, אבל החדות בתנועותיך והמבט בעיניים מבהירים לי שעכשיו זה לא הזמן להתווכח.

אני עוצמת עיניים ומתמסרת כשאתה שולף את החגורה ונשימותיך כבדות באוזניי.

בוא.

תפרוק עליי.

אין לי רשימת מכולת.

אני יודעת שאכיר אותך כשאראה אותך.

אז בוא:)

אובדן?

לחיות עם אובדן זה לחיות בלעדיו ואיתו.

לפסוע לנצח בין שני העולמות, בין מה שהווה ובין מה שיכול היה להיות.

בין אתמול להיום.

בין שמחה ועצב.

לחיות עם אובדן זה להתכווץ מבפנים כשאת רואה אבא מרכיב ילד על הכתפיים. כשהילדה שלך שואלת מי זה אבא שהיא לעולם לא תכיר.

לחיות עם אובדן זה לשבת בחג מול שולחן מלא במשפחות ולהרגיש הכי לבד.

וגם, ויחד, ועם.... 

לחיות עם אובדן זה לקבל פרספקטיבה אחרת על החיים. גדולה יותר. ברורה יותר.

זה לדעת לראות גם את הגשם, אבל גם את מה שנמצא מאחורי מסך הטיפות והערפל.

לחיות עם אובדן זה להבין, להבין באמת, מה חשוב ומה לא חשוב.

לדעת שרוב הדברים הם שטויות ושהדברים שמהותיים באמת הם מעטים.

זה לחיות עם חושים מחודדים יותר.

עם ריחות וצבעים חזקים יותר.

העצב הוא יותר עצב.

והשמחה היא הרבה יותר שמחה.

זה לראות את העולם בלי מסיכות.

בלי פילטרים. בלי אשליות השליטה והביטחון שיש לנו בדרך כלל.

לחיות עם אובדן.

אי שם במיטה רכה היא מחכה לך,  לוחם.

כשתחזור מהקרב אפוף עשן וחושך.

כשתתעייף מהמלחמה שלעולם איננה נגמרת,  מהתותחים הרועמים,  מאבק השריפה והדם.  

כשלא תוכל יותר לשמוע את צעקות הפצועים.  אלה שמול עיניך ואלה שבראשך.

תבוא אליה.

היא.  שהייתה בגיהנום וחזרה את כל הדרך. 

ילדה ואם. קשוחה ומלטפת. 

רכה ועוטפת היא תשמיע באוזניך מנגינה אחרת.  מנגינה של רוך ושקט.

היא תיתן לך את עצמה.  

לפרוק עליה את הלמות הפגזים שבמוחך.  את זעקות הקרב והניתוק הרגשי.  את הצלקות שלעולם לא יגלידו.

תוכל להיות אתה.

תשחרר את החיה שמחכה מאחורי סורגי הכלוב וזועקת לדם.

ואז... היא תניח את ראשך על ליבה.

תנענע אותך כמו אם בין ידיה.

עד שנשימותיך יחזרו לסדרן.

ליבך יירגע.

ותירדם. 

הולכת בעקבותיי.

בית חולים.  כניסה א.  מחלקה ג.

המקום בו עבדתי.  טיפלתי. גידלתי חלומות ותקוות לקריירה מרגשת.  

אני הולכת בשביל מהחנייה החולית.

השמש מכה... שנתיים עברו ודבר לא השתנה.

הכל אותו דבר. 

רק אני לא כאן יותר.

אני שהייתה פה.  שעבדה.  שחלמה.

בפעם האחרונה הגעתי לכאן למסיבת פרידה בסוף ההריון עם הילדה שלנו.

הבטחתי שאחזור בסוף חופשת הלידה.

בינתיים אתה נהרגת ואני שהייתה אז

נעלמה.

אני הולכת בעקבותיי.

מנסה להיזכר מי היא הייתה.  

מי אני הייתי.

אז כאן.  אז איתך.

קצת רכה.  קצת תלותית. הרבה סאבית.

חוסה תחת כנפיך.  מוגנת בידיך.  נאהבת בליבך.

העלים נגרסים תחת רגליי.

היום אני לא ממהרת.  

לא מאחרת לישיבה.  לא מאחרת לחולים שכל כך אהבתי.

אני אחרת.

קצת גדולה.  קצת קשוחה.  עדיין סאבית. הרבה לבד.

ידיך לא פה לחבק אותי יותר.

ואת הצעד האחרון בשביל עשיתי לבדי.

עזבתי אותה שם.  את מי שהייתי.

הלכתי בעקבותיי.

אל עצמי. 

כשאני חושבת מה אני מחפשת, מה אני באמת מחפשת כאן...

כמובן שמחפשת זוגיות.

חייתי ונשמתי זוגיות כל כך הרבה זמן, זוגיות בדסמית.  עוטפת.  מכילה.  טוטאלית... ( עד כמה שטוטאלי אפשרי במסגרת של נישואים ילדים ומשכנתא.. ) ומעולה.

אבל עכשיו..  כשאני חושבת מה אני מחפשת..  משום מה אני חושבת יותר על הצד השני וההכלה שלו על ידי. לא במקום... בנוסף.  עכשיו יש לי מקום. 

אני מזוכיסטית. אני אוהבת כאב ואין דבר מרגש יותר בעיני מגבר שנותן חופש ליצרים הסאדיסטיים שלו ומתפרק באמת... משתחרר..

בפנטזייה שלי אני רואה את הגבר שלי ( השיוויוני. המכבד.  המעריך כשאנו בוניל)

הופך להיות חיית פרא לא מרוסנת במוד הנכון.

והוא מכאיב לי.

מכאיב לי מאוד.

הוא משתמש בי. בגופי.  בליבי.

הוא פורק עליי כל יצר.  כל סטייה נסתרת.  

וכשהוא מסיים להכאיב לי

הוא מחבק אותי.  מנגב את הדמעות.

וכשאני נרגעת...

שם את ראשו על ברכיי.

ואני מלטפת את שערו.

" תודה". הוא ילחש לי ואני אחבק. אלטף.  ואנשק.

" ששש " אני אומר.  הכל בסדר.

הגעת הביתה. 

לפעמים יש רגעים שאני מאושרת. אם זה כשילד אחד משלי מחייך אליי, כשחברה טובה מקשיבה לי, כשהחלומות שלי נראים קצת יותר אפשריים.... ואז אני מאושרת למרות שאתה מת.

ולפעמים יש רגעים שאני אומללה. שאובדנך מכה ביתר שאת. אם זה כשאחד הילדים מדבר עליך, כשאני רואה זוג עם עגלת תינוק ברחוב שלנו ... ואני הולכת עם התינוקת שלנו לבדי.ואז הכל מתפורר לי, השמיים שוב נופלים ושוב אני מחפשת אותך בכל רוכב אופנוע שחולף ברחוב, במיטה שלנו, בחדרים... ואז, אני אומללה. בגלל שאתה מת.

כנראה שהכל זה רגעים.