ביקורת על החברה, הכסף.אין שום ערכים, יש רמיזות לכך שהמעמד "הדפוק" יקום יום אחד כנגד המנצלים- הגורם להריסתו. רואים זאת על פי השיר "גני של הפירטים". פולי מציגה את השיר בחתונתה: כשיר מעין נבואה אפוקליפטית, יום אחד יבואו פירטים עם ספינת תותחים וישאלו את ג'ני העלובה (זו שעובדת בבית המרזח ואף אחד לא מתייחס אליה..) את מי לחסל ותשובתה תהיה את כולם.
"אופרה בגרוש" הוא מחזה אפי מובהק.
הנושאים: מחאה חברתית.
הסגנון: מנוכר, קטוע. יש ריבוי עלילות ומקומות, שילוב של שירים ( השירים לא בהכרח נעימים!), התפאורה משתנה לנגד עיני הצופה: מורדים פלקטים, נושאים כרזות וכו'.
הרעיון הוא שהצופה לא יזדהה, יהי לו ברור שהוא נמצא בתאטרון. עליו להפעיל את השכל ולא את הרגש.
העולם שמתואר הוא עולם חסר ערכים לחלוטין: אין יושר, אין נאמנות. האדם דואג רק לעצמו.
בסיפור משולבים שירים. נושאי השירים מבטאים את השקפתו הפסימית של ברכט על החברה: אין על מי לסמוך, אפילו לא על בני משפחה. החיים קשיים. הגברים עבדים ליצריהם המיניים וכיו'ב.
במחזה הרצף נקטע ע"י השירים, פעמים רבות השירים מלווים בכרזות המסבירות את נושא השיר.
למרות הנושא הרציני בסיפור, הרושם הוא של אווירה משועשעת. מקי אינו מזועזע מכך שחברתו הזונה מסגירה אותו. הוא גם פונה באופן טבעי לשוטרים ושואל כמה שוחד נדרש כדיי לשחררו מן הכלא. אלה הן הנורמות המקובלות, כך שהצופה למעשה די אדיש לגורל הדמויות. אי- אפשר להזדהות עם אף אחת מהן והסיום הטוב המפתיע אף הוא משאיר את הצופה אדיש ומרוחק. הסיום נראה סתמי אף הוא וכלל לא הגיוני.
ניכנס הביתה אחרי יום עבודה ארוך ומוצא את המתוקה על כסא המסא'ג הדומם. הבעה רצינית על פניה, הסלולר ביד.
עוד אחת?
בניפנוף יד המתוקה מסמנת לי ש.... כן
כמה זמן?
שלוש אצבעות...הכוונה שלושים דקות...אוווץ
ניגשתי לעמדה של הטלפון האל-חוטי והיגשתי למתוקה. טוב, תגידי לה לעבור לקו הרגיל, קרינה...
כניראה שזה היה תרוץ מספיק טוב בכדי לעצור את המונולוג הארוך מהצד השני.
להכין לך קפה? תה?
תה, אחד גדול זה סיפור ארוך. אמרה המתוקה.
כמה זמן יש לנו עד שהיא תתקשר?
אם יהי לך מזל, כמה שניות.
אז קחי נשיקה }{
הטלפון צילצל.......והמתוקה חזרה להקשיב.
אני לא יודע אם זו העונה או מצב הכוכבים אבל המתוקה הנפכה להיות סוכנת שידוכין בזמן האחרון. הרשימה גודלת. הסיפורים מורכבים, יש אמהות אשר דואגות לבנות שלהן. יש צעירות שרוצות עיצה כיצד להשיג את הבחור המתאים ויש את המורכבות מכולן בנות ה 30-40 שמחפשות זוגיות קבועה.
אתה פשוט לא מבין, מסבירה המתוקה. הבעיה היא בגברים של היום. אין סחורה נורמלית. כולם....נמושות. אתה כותב באתר הזה "הכלוב" תכניס את הכתבה הזו. ניראה לי שגברים לא יודעים איך לגשת לבחורות.
אם כל הגברים שאני מכיר, על כמה מתאימים לקשר אני יכול להמליץ?
התשובה היא אפס.
אולי זו התרבות האירגונית של המקומבנים שאני נימצא. או הסביבה התל-אביבית הארד קור יחסים. כל פעם שאנו יוצאים לאכול צהריים אנו מתוייגים אצל המלצריות כגברים בסיכון גבוהה. יקחו ממך הכול ולא יתנו את הטבעת. גם בצד שלנו של השולחן יש תיוג הגנתי מהיר - האם ראיתה את הכתבה על מיכל הקטנה? זו שדגה את הויצמן הזה..ב- Y
חצי מהראיון איתה היא מכריזה איך היא שמרה את המותג "מכל הקטנה" שלה וחייה עם הסכם ממון כמו חרב מעל הראש. שולחת לעצמה פרחים ביום הולדת. מארגנת את המסיבה לבד.
תגיד משהו – ניראת טוב הקטנה הזו, אמר הבאבון.
כאן צריך לתת הסבר על הבאבון - אחד מהמקומבנים שבחבורה. אתם מכירים את הפירסומת של נירו, עם הקרטיב ב שקל. הוא האח של הקוף, שערות על הכתפיים. טיפוס תל אביבי מצוי. יותר מדי כסף בכדי לבזבז, פחות מדי שכל מכדי להתחייב. משרה יצוגית מהאבא או הסבא לא ידוע.
כאן חזרנו לנושא הרגיל של הבחורות הצעירות שמחפשות את DADY הבא. איך לזהות אותן, איך להחזיק אותן עד שיבינו שלא יצא להן דבר קבוע ובעיקר איך לסלק אותן מבלי שישברו את הדברים בבית. לבאבון יש שיטה, הוא מזמין אותם לארוחה במסעדה. באותו זמן נותן הוראה לשומר בכניסה שהיא כבר לא רצויה ולעוזרת לאסוף את הציוד שלה. כך בסוף הארוחה הוא יכול "לנפנף אותה".
כאשר הגבתי שזה - קר ואכזרי, המקומבנים צחקו
מה אתה מבין צפרדע. אתה תפוס.
כן, צפרדע. זה הכינוי שלי אצלם. הרבה שנים בצבא, מדים ירוקים. קופץ לכל מה שהמתוקה מבקשת. יש אכזריות במתן ניקים מקטינים. אבל לפעמים זה גודל עליך, נישאר ומראה לך משהו על עצמך. מבחינתי – הצבא יהיה תמיד חלק מחיי ודרך שלי להתיחס למצב במדינה שלי. גם היחסים שלי עם המתוקה הם יחסים יותר עמוקים ונכונים מאשר שאר המקומבנים יכולים להגיע.
אפשר לומר שאני מנתר למקום יותר גבוהה של יחסים.
יוצא מהביצה התל אביבית ומשאיר את המתפלשי בוץ וזוהמה במקומם.
יום שלישי. הליכת ערב, אני והמתוקה ברחובות החשוכים של העיר היפה. נעצרים ומביטים מידי פעם בבתים של אחרים.
אזה חיים יש להם שם בפנים? המתוקה שואלת.
בטח סוטים כמונו...תיראי את הבית הזה.
למה אתה חושב כך?
טוב, תיראי את העמודים בכניסה לוילה הזו. כמו העמודים של הפרטנון באתונה. האנשים כאן בבית אומרים הינה בית המיקדש. ואת רואה שהכניסה מורמת מהכביש? צריך לעלות....12 מדרגות. אולי יש סימן כלשהו לעניין או פשוט לגרום לאנשים להביט למעלה לפאר.
החלונות קטנים....הם אנשים שלא אוהבים אור, המתוקה מוסיפה. יש להם בריכת שחיה קטנה.
יש כאילו שעושים בתים לפי עיצוב אדריכלי אבל לא לפי פרקטיקה לחיים. זה בית חורף, בית קר שניבנה לאזור קר. קירות עבים חלונות קטנים. ממש לא מתאים לארץ, בטח הם ממזגים אותו כל היום והלילה.
המשכנו לרחובות הבאים. מדי פעם רואים מפלצות אדיכליות. מרפסות שמשקיפות לנוף מדהים של קיר מווילה שכנה. כניסות מפוארות עם דלתות 4 ו5 מטר גובה. חניות תת קרקעיות הסגורות בדלתות נגללות ומשורינות. מצלמות מעקב. עמדות שמירה. עצים נדירים הנימצאים בחצרות סגורות.
בוא ונלך לסרט הציע המתוקה.
אווווופפפפ, אכשיו לחזור את כל הדרך ולינסוע. את יודעת מה השעה 8 בערב, בטוח נאחר.
טיפשון, אתה לא יודע שיש כאן באזור קולנוע והצגה שנייה מתחילה בעשרה לעשר, אז יש לנו מספיק זמן ללכת, כן זה הדבר שאתה עושה עם שני הרגליים שלך. להגיע ואולי אפילו לשתות משהו לפני.
ואכן בהליכה לא מהירה גמענו את המרחק לבית הקולנוע. הסרט מדהים אמרה לנו מוכרת הכרטיסים. להפתעתי עם קניית כרטיסים ביום שלישי יש גם בונוס, קפה ומאפה ב10 שקלים בלוונדר שליד. חמוד וטעים.
Human Capital (2014) - Italian Drama
ניכנסנו לחוויה אחרת, סרט יותר מתוחכם מהרגיל. ספגנו את הסרט חבוקים בקולנוע שכונתי כמעט ריק.
כשיצאנו צעדנו כ 10 דקות לא מדברים....היה צריך לעכל את הסרט הזה. ראינו שוב את הבתים היפים, המיפלצות הארכיטקטוניות.
בסך הכול יש בתוכם אנשים עם אותם בעיות..הוצאתי את מסקנתי מהסרט.
המשכנו לביתינו. זה בלי העמודים הגדולים בכניסה. בלי הפוזה של בריכת השחיה בחצר. בלי הגדר המפרידה. בלי העיצוב האדריכלי הנחשב.
אבל זה עם האווירה הקסומה שיצרנו. מקום המישחק והמיפלט שלנו. הנוף היפה של הים, הרוח והבריזה. כוסות התא החם בכיסאות הנוח. כסא המסא'ג אויב האנושות. האור חודר לכל פינה. הציורים, החלונות הבלגיים. הפרחים וצמחי התבלין. ימי האירוח והמסיבות.
בשנים האחרונות יש לי את אותו סיוט. הוא חוזר תמיד כשאני לחוץ, לפני נקודות שינוי גדולות בחיים שלי.
זה מתחיל ביום העזיבה שלי את צהל. לפעמים זה מתחיל ביחידה או בביתי. תמיד יש שם קטע של ארון הבגדים שלי. מלא בבגדי צבא, מדי א' מגוהצים. מדי ב' מוכנים. דרגות, אקדח רובה מקוצר. אותה סיטואציה של לבישת המדים האחרונה והכנסת כמות נכבדת לקידבק. מסירת הנשקים, מסירת המדים העודפים. אחר הנסיעה לפיקוד להיפרד מהצוות והאלוף.
אני לרוב מתעורר לפני השערים של הפיקוד. לפעמים הש"ג לא מכיר אותי, לפעמים השער שבור. פעם ראיתי את הפיקוד עולה בלהבות. כך בשעה 5 בבוקר עם אור ראשון הסיוט הרגיל נגמר.
זה מוזר שלא נישארו לי סריטות נפשיות ממבצעים ופעולות אחרות. רק הדבר הזה. אותו היום. שיחרור גילאי הביניים קראו לזאת. הטובים של הצבא, אבל לא מקומבנים מספיק בכדי להישאר. הצבא הצתמצם ולא היו צריכים אותנו. כך תוך שלושה שבועות הפכנו אני ועוד קבוצה גדולה של אנשי צבא מאנשים עם משכורת, מעמד, קביעות ועתיד. למשהו אחר, לא מוגדר. חסרי ניסיון של "אזרחות".
דברים פשוטים של – בגדים בצבעים אחרים. הרבה זמן פנוי. מה הכישורים שלך. הפכו לנושא למחקר. הייתי צריך לבנות את עצמי מחדש. להגדיר מה אני משאיר ומה אני לוקח איתי לעולם החדש והמוזר הזה.
כשעברתי עזרה עם פסיכולוג הוא סיפר לי אגדה.
פעם שני אנשים הגיעו לחכם סיני, אחד עשיר ואחד עני. שניהם ביקשו את הסוד לחיים שלווים. החכם אמר להם להביא כלי שהם יכולים להניח בו דברים וללוות אותו למסע בעמק האוצרות מחר. למחרת שניהם חזרו לבית החכם, העשיר בא עם תיבת ברזל גדולה והעני עם שק ישן גדול. יצאו השלישיה לעמק האוצרות ושם הם ראו מונחים על הקרקע אוצרות רבים. הזהיר אותם החכם. בערב הדרקון הגדול מגיע לנוח בעמק והוא יטרוף את מי שהוא ימצא. היזדרזו האנשים ומילאו את כליהם. כאשר הכריז החכם על הזמן לעזוב נאנקו שני האנשים. הם מילאו את כליהם בהרבה אוצרות והינה נישמע קול משק כנפי הדרקון. העשיר שהבין שהוא לא יוכל להניף את התיבה הכבדה ולרוץ, זנח אותה דחף כמה אוצרות לכיסיו ורץ. העני לא ויתר ורץ עם השק להפתעתו השק הרגיש לו קל והוא הצליח לצאת ללא פגע. כאשר הם פגשו את החכם הזקן בקצה העמק הם הראו לו את האוצרות.
החכם אמר להם – האוצרות הם הסבל בחיים
אם אתה מכין קופסת ברזל כבדה אתה תסחוב הרבה סבל ולפעמים בכדי לשרוד תאלץ לעזוב את הכול. אם אתה מכין שק עם חור...העני הביט בפחד וראה שאכן הסיבה להקלת המשקל היתה בחור ענק בתחתית השק. אתה תסחוב סבל אבל תיפטר ממנו בקלות. כך אני ממליץ לחיות עם הרגשה של קלות על החיים הם יפים וניפלאים מידיי מכדי לשמור סבל ופחדים כאוצרות בתיבת ברזל כבדה.
אבל ברצינות - כניראה שאני עדיין סוחב את אותו הפחד בתיבת האוצרות שלי. הוא מגיח לי מתת ההכרה בחלום האחרון של הבוקר. "שם דבר לא בטוח או קבוע".
בתקופה שהייתי לחוץ יותר זה היה 1-2 סקס + 1 אוננת מקלחת או להירדם ליום. מבחינת אורגזמות שמתי לב שהם פחות אינטנסיביות, הגמירה שלי קטנה וסף הריגוש שלי עלה (קינקיות רצינית). כך היה קשה לי ליגמור והאקטים התארכו. היום שיש לי מערכת יחסים בטוחה ורגועה שמתי לב שאני מסופק בפעמיים בשבוע של אהבה/סקס/רומנטיקה. אוננות גם ירדה לפעם בשבוע. הגמירות יותר חזקות והאקטים יותר קצרים. אנו מפנים זמן רומנטי בכדי להתחיל כל סשן-אהבה. זה פשוט סגנון חיים אחר. לסיכום - אני לא סופר אורגזמות, ארוחה טובה עם טיפול פנים, קרם על הרגליים ומאסא'ג בגב מביא לי מספיק אורגזמות מנטאליות
כולם מכירים את מסעי הצייד/סקס של הגברים/נשים אחרי הגרושין. הם לא מגיעים משינוי ביולוגי אלא מצורך נפשי, להרגיש נחשק/ת אהוב/ה סקסי/ת. בנוסף כשחיים בזוגיות אוהבת לא צריך רק את האקט הפיזי בכדי לספק את הצורך הנפשי. מספיקה שיחה רומזת, הפתעות קטנות, טיפוח הדדי, ספנק מידי פעם. זה מבחינתי מביא לבנייה איכותית יותר של האורגזמות שלי. הכולל פירגון ורגש נבנה. בנוסף אורח החיים שלנו עם שעות העבודה הרבות, פעילות גופנית וסופשים אשר מתוכננים מראש דורשים השקעה ותיכנון של זמן אינטימי ביחד. כך אפילו הקוויקי של בוקר עדיף שיהיה קוויקי ולא לונגייייייי (כדיברי המתוקה) בכדי לא להיתקע בפקקים לעבודה.
בהתאם ליכולות הנשיות לריבוי אורגזמות ארצה להביא כאן קישור מעניין - The Myth of the Male Orgasm
VERY Obvious Ways To Tell If He's Faking An Orgasm
יש לנו חלום משותף, לי ולמתוקה. חשבנו הרבה והיסכמנו על אותו הדבר.
אנו רוצים דירת נופש, אחת שכזו עם כל האביזרים שתיתן לנו את העונג והמרחב האישי לסופי שבוע או חופשות קצרות. כך התחלנו את רשימת הדרישות שלנו.
המתוקה:
שיהיה נוף של ים מחדר השינה.
מירפסת גדולה שאפשר יהיה לשבת וליראות את הים
סלון גדול שאפשר לארח בו לפחות 16 חברים.
מטבח גדול 3 מטר שיש לפחות, מקרר גדול, שוטף כלים, טוחן אשפה.
חדר מקלחת גדול, חדר כביסה הכולל מיבש.
מקום שקט, פרטי
ליד מקומות בילוי
מישלוחים של סופר ופיצות לדירה. עדיף גם בשעות מאוחרות.
אני:
קומה עליונה, דופלקס עדיף.
לפחות 4 חדרים. סלון, חדר שינה וחדר משחקים.
חדר המשחקים יכול ועדיף להיות ממ"ד. ריהוט עתיק, ארון גדול לציוד, מיטה סופר קינג סייז + מיזרון עבה. וו תליה בתיקרה. טליוזיה "50 לפחות. מיזוג חזק. חדר רחצה צמוד ונפרד הכולל גקוזי גדול.
כך התחלנו לעבור בפרוייקטים הצמודי ים שבארצינו. די מהר הגעתי למסקנה שרשימת קניות הנ"ל מביאה אותנו בקלות לסכומים של 5-6 מליון שח. במחשבה שנייה שזו לא תהיה הדירה העיקרית שלנו התחלנו לבדוק אופציות רחוקות יותר מאזור המרכז הרגיל.
ומכך עלו כמה אופציות – נתניה, חדרה וחיפה. לאחר כמה שבועות של בדיקות בעיר ימים של נתניה ראינו שתחום המחירים אומנם מצתמצם בכמליון אך הדופלקסים עדיין יקרים.
לכן עברנו לבדיקות בחיפה שם המחירים הם יותר שפויים כ 1.5 – 2 מליון, עם נוף יפה של המפרץ. או בפרויקט אחר נוף עד עתלית.
כך אני מקווה, תהיה לנו דירה בחיפה ונוכל לנסוע לצפון הארץ לטיולים. בנוסף בברור עם חברים שבתחום הקרוזים מסתבר שבשלב מתקדם יותר של הנמל החדש יבצעו העמקה של המפרץ וכך ספינות הקרוזים הגדולות יותר שאנו רגילים לטוס אליהם יוכלו לעגון בחיפה. זה יהיה חמוד לבלות כמה ימים בדירה ואחר להמשיך לקרוז בים התיכון ומישם אפילו לפיורדים הצפוניים של נורבגיה.
אכשיו נישאר רק המימוש של אותם הדרישות, אני יודע שאנו לא צעירים וזה מזלינו. יש לנו את האמצעים, חשבונות הבנק והבנקאים שמוכנים לגשר את הסכומים הנידרשים. אבל יש לנו גם את התבונה שלא להיכנס למחוייבויות עמוקות עם משכנתה גדולה. הילדים עדיין רוצים וכניראה ירצו תמיכה עוד שנים רבות. אנו לא רוצים לרדת ברמת החיים שלנו וטיולים בארץ ובחו"ל הם דרך חשובה בצורת החיים שלנו.
לכן בהליכה נעימה במתחם שרונה ת"א אחרי ההצגה חשמלית ושמה תשוקה . הצגה שכאילו דומה יותר מידי לחיינו.
הגענו למסקנה. שאכן אנו קונים דירת נופש והיא תהיה בחיפה. נימצא פרויקט יפה, שכולל נוף של הגנים הבאהיים.
החיים יפים שמדברים על האפשרויות בעתיד. הייתי טיפוס די חרד וזהיר לפני שפגשתי את המתוקה. היא הסבירה לי שיש פחד מהעתיד/הלא נודע. אנשים קופאים במקומם ומפחדים לעשות דברים. כך הם חושבים שהם יאבדו אפשרויות. כך בשיחות ובדיקת אפשרויות היא עוזרת לי לראות עתיד אפשרי.
נכון ורוד יותר. אחד שמאפשר לנו הגשמת פנטזיה. כך משיחה לשיחה, טיול אחר טיול והליכות ערב. אנו בונים ביחד את חיינו.
אני מרגיש כמו כוח חזק, ממוקד ובאם אני נחלש או שנימצא בהתלבטות לגבי מה לעשות. אני יודע שיש לי אשת סוד אשר רוצה את הטוב ביותר לשנינו.
למה? שואלת בתמימות המתוקה, רק תמשיך את מה שאתה עושה....זה טוב כ...כןןן
אני מתרכז, עובד עם הלשון. מלטף עם הידיים, מועך וצובט.
אבל העיניים נעוצות בו. הבן יבחוש הזה עומד לו, לא זז. עם כל מה שקורה במיטה לידו ומביט בי. מידי פעם מנקה את עצמו.
למה, למה זה קורה לי ברגעים הכי אינטימיים. הזר הזה, מצא לו את הזמן להיכנס לנו לחדר המיטות.
שאלת השאלות עמדה מולי. האם להגמיר וליגמור לו את החיים. או לנצל את ההיזדמנות ולחסל אותו.
החלטתי לעצום את העיניים ולהיתרכז. חשוב מאוד לשמור על קצב ולהרגיש את הסימנים הקטנים שלה. יותר ימינה או שמאלה. ליקוק ארוך או חודר. צביטה בפיטמה או ליטוף ארוך של הרגליים.
כל הזמן עוברת מחשבה אחת בראש - אם הבן זונה הזה מגיע לי לגב אני מפסיק...
כאשר לאחר זמן נצח המתוקה התחילה לסגור את הרגליים שלה על הראש שלי. זה הזמן לליקוקי הדגדגן והגרוי למטה.
באנחת סיפוק המתוקה שיחררה אותי.
מייד קפצתי מהמיטה, ראיתי את המנייק עדיין עומד במקום.
מביט וכאילו אומר משועממם. אני נותן לזה 7 מתוך 10, חסר לזה את התכונה האומנותית לXXX פאק-טור ישראל.
הרמתי את הסנדל הקרוב, עם קריאת קרב עתיקה...
"ושמו יקרא בישראל
המעו...
פף?
לבן זונה יש כנפיים והוא יודע להישתמש בהם. חרה....
כך התחיל כשתי דקות של מצוד בחדר השינה. המתוקה ניזהרת להתחמק מהקפיצות שלי ואני מנסה למעוך אותו. מידי פעם הוא ניסה להיתחכם. עף לעבר החלון הפתוח. אבל לא, מיד הוא חזר לתוך החדר. ישב על המנורה (גבוהה מידי). עבר לטליוזיה (יקר מידי). נחת על ערמת הבגדים שלי (יהיה מגעיל מידי) אחרי כמה ניסיונות, לפתע הגיע ההזדמנות כאשר הוא נחת על שידת הבגדים.
ושמו יקרא בישראל
המעוך...טחחחחח.
הרמתי את הסנדל בניפוף ניצחון של איש המערות.
קריאת טרזן עמדה בגרוני, הגבר של הבית עמד כנגד כוחות הטבע הנוראים והגן על ממלכתו.
המתוקה הביטה בי בספקנות...אהה. גמרתה?
מה גמרתי? אני מנסה לזכור אם היתה לי הנאה "גמירתית" כלשהיא בחצי שעת הירידה שקיבלה.
שאלתי אם גמרתה, להתנהג כמו טיפש?
אני? מוואה? מי?, מנסה להבין בכמה שפות.
אתה יודע שאני בודהיסטית.
אז?
אני לא הורגת בעלי חיים!
זה לא בעל חיים זה היה גו'ק, ממשפחת הרמשים, מגעיל, הדגשתי עם תנועת מחושים ביד אחת.
המתוקה אוהבת לגלגל עיניים כאשר יש לה את ההיזדמנות. זה לא משנה חיים זה חיים ואתה רצחתה אותו. מה הוא עשה לך?.
מה הוא עשה לי?.
הוא?.
עכשיו גם ניקרא לו בשם. אולי ג'וקי? זה שם טוב. הינה.... ניגשתי לשידה ולקחתי מגבון. גו'קי הולך לעבור קבורה ישראלית. ניגבתי את הסנדל ואחר במגבון נוסף את השאריות (מרגיש גאה בעצמי) זק"א לא יכלו לעשות עבודה טוב ועוד בעירום. ניגשתי לשירותים הצמודים.
והיתחלתי בקול רציני..
נאספנו כאן, גבירתי ואדוני. להיפרד מידיד אשר ניכנס לחיי משפחתינו לרגע ודרך החלון. לא ידוע לנו דבר על מקום הולדתו של גו'קי ידידינו המכונף. אך ידוע לנו על סקרנותו החסרת מעצורים להפריע ברגע אינטימי. בנוסף למרות שניתנה לו האפשרות לחזור לחופשי. בחר גו'קי להראות את כישורי התעופה שלו והזילזור בגבר של הבית = אני!. לכן לאחר התגרות בגורל ופגישה עם הסנדל. מות ראוי לכל יצור מעופף. אנו, הצצתי להביט במתוקה. היא שחבה במיטה מתגלגת בצחוקים חנוקים עם הסדין. אנו הקהל הקדוש הזה ניפרדים מהשאריות של גוקי לפי מסורת הישראליות.
זרקתי את המגבונים עם גו'קי לאסלה והימשכתי - גו'קי אנה סלך לנו באם חטאנו או פגענו במינהגינו של קבורתך. ראה זאת כמסע ארוך בצינורות הביוב עד לים הגדול. הורדתי את המים.
אתה חוזר למיטה? שאלה המתוקה בקול מתחנחן ורגלים פתוחות.
כאשר אני והמתוקה הולכים לאירועים עם צעירים אנו רואים את הפער ההפוך. אנו צוחקים נהנים מהחיים מרגישים ביטחון במה שאנו אומרים או עושים. הצעירים כאילו ניסחבים בחיים, לא נהנים. הכל לטורח, אין כסף והשאיפות הרוסות. העולם מוגבל ולכן לא מעניין. הדברים ממומוסחרים ולכן לא כדאיים. הכול נעשה פעם ועשרים, רק נישארו החולצות חינם ליד השקית למכבסה.
ובעזרת כל התיעוד והסלפיים שיש. מה עוד נישאר? רק להביט על זה עוד כמה חודשים, שנים ואם בכלל?
ניסינו להגיד את מה שאנו מאמינים. העולם יפה ומדהים. ראו אותנו, יש אהבה וגם זוגיות ממקום של שוויון וכבוד הדדי. זה לא דבר מיושן או לא ישים. הינה מולכם שורד כבר כמה שנים.
המתוקה אומרת שזה מפחיד לדעת שיש חופש בחירה כזה גדול עם דחיפה של החברה להצליח. תחשוב על כך, הם לומדים בבתי ספר בשיטות לימוד שלא מבטיחות להם כוון בחיים, אחר צבא או שירות. ומה נישאר להם בגיל 21-20 לצאת לעולם הגדול עם כל הסיפורים של המצליחנים והכאילו עשירים האחרים. החברה הישראלית נהפחה לחיקוי של הקפיטלים האמריקאני. לא חשוב מי את/ה אלא כמה כסף יש לך.
כסף זמין, כסף זמין ביד בכדי לבזבז אני מוסיף ומאשר. אנכנו מאשרים חוסר אחריות או עליבות, רזון וצימצום.
אני והמתוקה זוכרים את הורינו והמורים בבתי הספר. רק שתיהיה אדם טוב בעולם היתה האמרה.
למרות עברי הצבאי המהולל. כאשר הודיע לי המתוקה שאנו הולכים לסופ"ש במדבר קפצו עלי כל אותם פעמים שסבלתי בבסיסי הדרום.
לא אחת מצאתי את עצמי באמצע המידבר חופר גומה בכדי לא לספוג את רוחות הלילה הקרות, יושב בנגמש לפני תרגיל וחושב איך לבשל את הלוף (יש שיטה מיוחדת לחבר את הקופסאות לאגזוז, יוצא חם ומעושן). או עומד בתחנת האוטובוס לבית, עם זריחה ראשונה ומחפש עקרבים או נחשים. כן הדרום החמים מלא ההרים.
כך עם הרכב היותר גדול וחברה שהצתרפה יצאנו לעבר המסע הדרומי שלנו. מה נגלה ומה ניראה עדיין לא שיערנו בליבינו. הכבישים הנוחים והנוף המיתחלף הזכיר לי שוב את יופיה של מדינתינו. בתים שונים וישובים אזורים חקלאיים ומיפעלים. אכן נתנו את חותמינו בארץ הזו. כאשר הגענו לערד הופתעתי מהבנייה החדשה ושל רבי קומות. העיר כניראה באמת מתפתחת חזק כחלק מהשינוי של צה"ל לדרום. בעצירה במרכז העיר ראינו את המחירים במשרדי מתווחי דירות. המחירים פשוט מצחיקים, נו טוב יחסית לאזור המרכז. העיר ניראתה מסודרת אומנם לא ת"א הדרומית אבל בערך רחובות + - . עשינו את מיבחן הקפה, ניכנסנו לבית קפה מקומי והיזמנו קפה קר. השירות היה מהיר, הקפה טוב. האוכלוסייה שקטה חלקה רוסית והמחיר סביר ביותר.
אז מה חסר?.
תנשום אמרה לי המתוקה. תינשום את האוויר הזה.
נשמתי עמוק, אוויר מדברי, ללא לחות. לא יבש אבל נקי בצורה אחרת.
לאחר שהתאספו שאר באי הסופ"ש המשכנו לכוון החושות שישמשו אותנו לפעילות של הסופ"ש. קצת נסיעה בדרך עפר לא קשה והיגענו לנוף מהמם של ים המלח. התנאים היו סבירים מיקלחות עם מים חמים ושירותים אומנם עם מכסה אסלה מודרני אבל הדחה עם נסורת. שרותים אורגניים. החושה כללה מיזרונים רבים חלונות הניתנים לסגירה וספה נוחה אחת. המיטבח היה מצוייד בכיריים טובות אשר איפשר חימום ובישול האוכל הרב שהבאנו. נו ישראלים שיוצאים למידבר לא יצתידו ל 40 שנה?.
על החוויה שעברנו שם אני לא יכול לספר הרבה. זה היה שילוב של התקדמות התפתחותית תוך כדי שימוש בגוף. אני מקווה שאני לא הורס את ההסבר המדהים של המדריכה שלנו אבל זו השיטה הטיפולית שלה ואני עם כל הספקות התחלתיים שלי של. מה אני אשיג כאן ומה זה יכול לעזור לי חוץ מנופש ומנוחה גילית בעצמי שני אנשים.
את כני – כני הוא הצד הטוב והמקדם שלי, הכנות חסרת הפשרות שלי. מה שבאמת אני רוצה להיות והוא יביא אותי להשגים הבאים שלי.
את אגי – אגי הוא הצד המפריע שלי. האגו שמתבצר, מתנהג כמו ילד. הוא מעליב, שתלטן, גם גורם לניכור ובדידות.
כל אחד מצא בעצמו את המרכיבים המקדמים והמעקבים.
ביצענו תרגילים שונים במשך כל הסופ"ש ואכן תהליך הבנייה היה ניפלא. חיזק ונתן אפשרות להגיע יותר לעומק ולחפש את מה שבאמת חסר או מפריע. בשלב מסויים עזרנו והימחזנו אחד לשני את הנאמר בכדי לשקף בצורה חזותית את מה שנאמר וזה היה מדהים.
בסופו של דבר אומר את האמת, גילית את הדבר שכואב לי ביותר ולא אשתף זאת כאן. זה בגרעין נשמתי וכאשר עזרו לי הבנות הנפלאות פשוט בכיתי. זו הפעם הראשונה שפשוט לא יכולתי להפסיק לבכות. יצאתי מהאוהל פשוט לעמוד מול הרוח המידברית. לספוג את רגש ולהרגיש את הדמעות יוצאות. ממני. זה להבין את האובדן ולהבין את התקווה. שיש עדיין תקווה. כי כל זמן שיש רגש יש תקווה.
הסדנה המשיכה. אני הרגשתי כל כך סחוט ריגשית שפשוט הלכתי לנוח. החלומות היו טובים.
אני שוב חייב להודות למתוקה שהביאה אותי למקום הנפלא ההוא ולאנשים המדהימים שפגשנו.
לבשה את בגד הים ונסעה לאסוף חברות לבריכה. כן המתוקה חזרה לכישורי לימוד השחיה שלה. מסתבר שנשים רבות לא יודעות לשחות. הפחד מהמיים או הפגיעה העתידית בשיער או העור מונע מהם את החוויה הזו. לכן המתוקה מצאה דרך מרעננת לתת ללמידה גוון אחר.
הן מתחילות באיסוף. שיעור שחייה בבריכה העירונית (לפני שכל הילדים מגיעים). אחר ביקור למספרה עם טיפול ציפורניים וכמובן השלמת רכילות בארוחת בראנ"צ מפנקת.
מסתבר שהסידור הזה דיי נוח לרבות מהן דבר שגורם להן להיות יותר קשובות ורגועות במים. בהליכת הערב אמרה המתוקה "אתה יודע שנשים שמנות צפות יותר טוב?".
אה...לא ידעתי.
מסתבר שכן וגם במים הן מרגישות פחות את המישקל שלהן. מתחברות יותר בקלות למים. מסתבר שהדבר הראשון שהמתוקה מלמדת אותן זה פשוט לצוף. לשכב על המים ולהאמין שהן לא ישקעו. החוכמה היא להישאר ישרה ולא להרים את הראש. "כמו בים המלח," המתוקה אומרת בחיוך זדוני. שילוב מעניין של להימתח, להישאר ישרה, ידיים לצדדים ולא להרים את הראש. לסמוך על המים.
מחשבות עוברות לי בראש על סשנים.
בחורות קשורות.
עומדות מתוחות.
ידיים לצדדים.
לא מרימות את הראש.....
וסומכות על הדום.
שלא יגרום להם לטבוע.
.....
אז מה אתה אומר על זה? המתוקה חוקרת.
אההה?
יש לה חוש שאני ניסחף למחשבות. יודעת להחזיר אותי למציאות. השאלה מה?, מה להגיד?
על החברות השמנות שלי....????? פעם ראשונה מרגישות חופשיות במים, אחת שוחה כבר בריכה שלמה....נו...???
את סופרמן מתוקה פשוט סופרמן. כוחות על.
נב – הסרט הקולות שבפנים הוא סרט חובה למשפחה עם ילדים קטנים.
