High T

לפעמים החיים והמוות קרובים מאוד.

אתמול קיבלתי שיחה שחברת משפחה נפטרה.

אני חושב שביקרנו אותה לפני כחודשיים. האירוח היה נפלא. כנראה שתוך חודש התגלה לה סרטן בלבלב וזה הספיק להרוג אותה.

היום ההלויה בחיפה. יהי זיכרה ברוך.

פעם ראיתי אימרה – אדם מת פעמיים, פעם שהוא מת ופעם ששוכחים את שמו.

וזה מזכיר את - "לכל איש יש שם" הוא שמו של מפעל ההנצחה של מוסד יד ושם, לתיעוד שמות הנספים בשואה.

http://www.yadvashem.org/yadvashem_hebrew.asp

אני הולך אחר כך לביתה לשמוע את סיפור חייה מבעלה וכל הדברים שילדתה המאומצת תספר.

אני מאוד מאמין שאנו יותר משמות.

במיוחד הרגשות שאנו משאירים.

כל בוקר ב 7:30 אנו מתחילים את העבודה בישיבת מצב. כולם נאספים לחדר הישיבות. המקומות די קבועים, לפי חשיבות ותחומי אחריות. אני יושב תמיד בראש השולחן.

היום קרה משהו אחר אורח חשוב מחו"ל הגיע לישיבת המצב. היינו 5 דקות לתוך הישיבה והוא ניכנס לחדר הישיבות. מילמל היתנצלות שהוא היה בשיחה עם נציגי הלקוח הראשי והימתין.

לא היה מקום פנוי, אף אחד לא קם. ספרתי את השניות 1..2..3

קמתי, עמדתי ליד הכסא והחוותי לו שישב.

הוא אמר תודה, ניגש וישב.

יצאתי מחדר הישיבות והבאתי כסא אורח מאחד מחדרים השכנים.

ביתרת הישיבה ישבתי לצידו, מביע את דעתי כשצריך.

במהלך הישיבה עלו לי בראש שני דברים לא קשורים.

צוללת והגשש.

בחיל הים ובמיוחד בצוללות הנגישות היא נושא של חשיבות ובמיוחד במקום צר כמו צוללת. לכן בשעת תרגיל או קרב חייבים כולם לדעת איך לנוע ולפנות דרך בפני מי שיש לו משימה יותר דחופה.

גם הגשש החיוור עסקו בנושא "מי אומר שלום למי, זה שעולה או זה שיורד?" בצורה די קומית הם נגעו בנימוסים והליכות.

אכשיו שאני כותב את הפוסט הזה ותוהה. האם זה עדיין קיים? האם יש הבנה טבעית של חשיבות או שהאגו מנהיג בכל מצב.

אני מניח שזה קשור בראית האחר.

פעם מצאתי אימרה "אתה לא תמיד הכי חשוב בחדר" ודי לקחתי אותה כדרך חיים.

נב – זה גם קשור למצב שבחורה כואבת רוצה צומי.

בשיחה מהיום באקדמיה.

למה התגרשת?

כי הוא....... כי הוא....... כי הוא....... כי הוא....... כי הוא.......

ידיים שלובות לפנים, רגליים משוכלות כאשר אחת רועדת.

למה התגרשת?

כי היא....... כי היא....... כי היא....... כי היא....... כי היא.......

נופף בידיים, מצביע. רגל רוקעת 

דיסוננס בין מילים למעשים בין דיבור לתנועה.

בשחף של צ'כוב – http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%A3

 בפתיחה כאשר הגבר (קונסטנטין) מעצבן, דבר אחד מדבר ובניגוד משחק/מביע. כך יוצרים מחזה בתוך מחזה עם דיסוננס.

דוגמה של ימיינו: כמו בוז'י בנאומו הלא משכנע ,אני ארכיב את הממשלה" עם הצבעת האצבע המלכותית – מתוך יעוץ קלוקל של יועצים חסרי בנה. הפער בין המילים החזקות והמשחק המוגזם של דמות ציפלונית על הפודיום יצר דיסוננס אצל הצופים.

רק מי שמביט, אבל באמת מביט יכול לזהות זאת.

האם הנתונים שלי משקפים אותי?

גוף

גיל – XX

גובה – 184

משקל – XXX  XX XXXXXX.

שיער – XXX XXXXX.

מוצא אתני – XXXXXX

מעשן? – לא

שותה? - XX

מצב חברתי

מצב משפחתי – נשוי

ילדים – XX

מצב חשבון בנק – XXXX

נטו לחודש - XXXXX

בעל דירה – XX

בעל רכב - XX

נתוני אופי

אופי עיקרי –  XXXX

אופי משני - XXXXXX

כלפי אחרים – XXXX XXXX

כלפי משפחה – XXXX

נטיה מינית – הטרוסקסואלי

דעות פוליטיות –  XX XXXXX

דעות מיגדריות –  XXXXXX

התמכרויות – XXXXXX

אני מאוד מקווה שאני העצמי שלי, מה שמוגדר היחודי שלי הוא מעבר לנתונים. אפשר לומר שהוא תשבץ המורכב מרכיבים פיזיים ונפשיים משולבים אחד בשני. כי אני גם גופני וגם נפשי.

בסופו של יום אני בן אדם, גבר, אישיות. המסוכם בשם, שם משפחה, מס ת"ז וכו...

אחד מקהל המוני אדם ובעקבות פוסט קודם בבלוג אוסיף.

כוח על – מחויבות.

אתמול ראיתי בערוץ 8 HOT  תוכנית על פנטזיות.

מסתבר – נו לפי מה שנאמר בתוכנית. שיש שלושה שלבים לפנטזיה.

1. שלב ההתחלה.
2. שלב המימוש.
3. שלב הזכרונות או ההתמכרות.

הדבר המעניין ביותר הוא שלמעשה השלב הראשון, ההתחלה של הפנטזיה הוא מובנה חברתית. כלומר רוב הפנטזיות בנויות לפי מה שאנו מקבלים מסרטים/ספרים ונורמות מקובלות/אסורות מבחינה חברתית.

המעניין היה על השחקנים/יות שהופיעו בסרטי אהבה וכיצד הם מתיחסים/ת לזה. הקטע המצחיק היה שאחד מהם קיבל "רמזים/הזמנות" מנשים זרות כאשר הוא ממש לא בעניין. זה רק מראה שמושא הפנטזיה לפעמים הוא רק רושם ראשוני או אשליה שיוצרה ע"י אנשי פרסום/קולנוע.

אבל עדיין אנו מוכנים לאחוז בפנטזיה כשלנו, אפילו עם היא מוקנת/מיוצרת.

כי כניראה שיש איזשהו צורך נפשי לצבור פנטזיות. אולי כחלק מהרצון למצוא תכלית בעולם, או אולי כדרך נוספת לריגוש. כאשר אני סופר את הפנטזיות שיש לי ב"מאגר" שלי.

הן דיי רגילות.

בסיום התוכנית ראיתי את שיחות נפש עם ירון לונדון. – תוכנית מעולה. הדבר שהכאיב לי ביותר בתוכנית (מעבר להיתכחשות שלו במשך שנים לבנו מחוץ לנישואין) היתה ההרגשה שלא נישארו לו פנטזיות לממש. לפי דבריו – "הוא עשה את הכול ושלם עם עצמו". כאילו אין צורך גם בזכרונות של מימוש הפנטזיות.

הגעתי לתובנות בעקבות זאת:

אני אגדיל את מאגר הפנטזיות שלי. בין אם אממש אותם או לא זה מחוץ לעניין. אני רוצה להרגיש שיש עוד דברים לחלום ולהשיג.....נו לפחות לפנטז ולתת לנפש לפרוח

אחרי ארוחת צהריים, כאשר רוחות הסערה של בוקר תחילת השבוע נירגעות. עם קיבות מלאות וחיוך של משקאות טובים חוזרים ה"מקומבנים" למישרדיהם. שם בפוזה של אקדוחנים הם מוכנים לשליפות שאלות הברכה של דו הקרב בשיחות המיסדרון.

"נו כמה רווח עשיתה מהבוקר?" בנגגג – כדור ראשון.

"מה מצב הפרויקט...? מתי תודיעו על...?" בנגג בנגג – רצף מהיר.

"אני ממתין עדיין לדו"ח מהבוקר" בוםםם – פגיעה בראש.

זו מומחיות של מהירות, זיהוי ושימוש בנשק מתאים. 

פגיעה במטרה לא מוכנה, במיוחד עם הבוס הראשי נמצא ליד יכולה לספק את הדרוש לקידום. כי כולם נלחמים על מקומם והמקומבנים של היום יכולים להיות הראשונים בלישכה מחר. לפעמים אפשר לראות את הפוזה של ההליכה במיסדרון. את אילה החוששים לדבר. המסבים מבט לעבר החלון או שמוצאים דפי מידע עים מידע "חשוב" לעיין. מבחינתי הם אילו חסרי הביטחון "הלוחשים, המזמרים, האימיילים המוסתרים"

אצל הבנות זה לפעמים יותר אכזרי. הם פועלות בצורה של נשק מדמם יותר, פנים אל פנים. אם אצלינו זה עניינים של אגו/כבוד ומיקצועיות, אצלהן זה גם עניין של.....אה איך אפשר להגיד.

השפלה.

יש להן יותר סבלנות משלנו, תוכניות ארוכות טווח. רואות נקודות חולשה יותר מהר וגם לא ממהרות. במיוחד לא ממהרות בכדי להשיג את רצונן. וכך בחיוך לפני הכניסה למישרד, ברמיזה לעבר נושא מסויים, הן משיגות את מה שאנו צריכים לדבר/לשלוף בצורה עילגת/גברית.

זה מזכיר את קרבות האקדוחנים במערב הפרוע, כאשר נערת הבארים משקיפה ובוחרת מראש את המנצח לפני יציאת הכדור הראשון.

לאחר ישיבת עדכון של אחד הפרוייקטים

אני נכנס למשרד ומנסה לסכם את משמעות המידע שנימסר לי. מעבר למספרים ולנתונים היבשים.

מה המצב האמיתי?, מה הגורם המשפיע על הפרויקט?.  היכן הבעיה?

אולי הכוס תא החם, הגשם החזק בחוץ או האתר הזה הפתוח. עולה לי מילה אחת בראש.

"איזון"

כן - הפרויקט סובל מחוסר איזון.

לאחר כתיבת דוח 45. אני חושב על זוגיות ובעיקר על מציאת איזון בזוגיות.

הרבה נכתב על העניין. אבל לפי דעתי כל זוגיות שונה ומישתנה במהלך הזמן. אך באם יש רצון לקשר וגם את מילת המפתח "מחוייבות" נוצר איזון חדש כל פעם שיש שינוי.

אישה מעניינת אמרה לי פעם "האנשים החזקים ביותר הם אילו שיכולים לעמוד בשינויים וגם לקבל אותם באהבה". זו הגמישות הנדרשת בעולם של היום. ואני שואל את עצמי – "האם אתה מספיק גמיש?", לא להיפגע, לא להישבר, לצאת מתחום הנוחות שלך והקיבעון הרגיל.

כאן מתחיל תחום האמונה. של הכמעט ליפול במטרה למצוא את האיזון החדש. צריך בזה אומץ ואולי גם ראיה אופטימית על העולם.

ואולי יש כאילו שלא רוצים איזון אלה נפילה, פחד, חשש. מחפשים אתגר חזק או סיכון גבוהה יותר במערכות היחסים שהם יוצרים/ שותפים. לשבור ולהישבר בכדי לקום מחדש בצורה אחרת.

"לאן שלא תברח תמיד את/ה נושא מישהוא/י עמך – את עצמך"

זו המחשבה שעלתה בראשי כאשר צעדתי ברחובות זרים.

אני נושא עמי משקל – של גופי  + נפשי ומתוכם אני מתבונן על העולם האחר הזה.

מקום שאנשים אחרים יצרו. מדברים בשפה זרה.

עולם זר.

בזמן האחרון אני מקבל קישורים לאתרים רבים.

אתר שמאלני - אישתון

https://eishton.wordpress.com/

דף אינטרנט על התעללות נפשית ושליטה – באופן טבעי.

http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?%F1%E9%EE%F0%E9_%E4%FA%F2%EC%EC%E5%FA_%E1%E6%E5%E2%E9%E5%FA

אבל...אבל...זה לא נוגע בי.

אני קורא כמה שורות וזהוא.

במפגש עיתונאים לפני כמה חודשים עלה הנושא "סף גרוי גבוהה" בכך שכבר קשה למשוך אנשים להביע דעות, להיות פעילים וגם כמובן לקרוא תחקירים/כתבות מלאות.

ואני חושב – מתי היתה לי שיחה ארוכה ומעניינת....מתי באמת היה לי אכפת באמת לעשות דבר ולא לזרום עם החיים?.

התשובה לא בחו"ל ולא בארץ. התשובה חייבת להיות בפנים, להיבנות אולי לאט ואולי בפתאומיות חסרת מעצורין.

אבל היא שם...

ואני נושא אותה בתוכי.

Sia - Big Girls Cry

פשוט למדתי דבר בעצמי.

שלא לשנות את האחר.

זה נורא קשה.

יש רצון, אמצעים, דרך ויש מטרה להיטיב.

אבל העולם הזה בנוי מאנשים. לחלקם כבוד, דעות קדומות, קבעון או פשוט חוסר רצון לקבל.

אחת ממערכות היחסים הסבירות שיצרתי עם אנשים מבוגרים כוללת ויתור מלא.

כניעה מלאה לכל רצונם. כאשר ניסיתי לקבוע משהו החורג מהשיגרה הקבועה שלהם, לא דיברנו שנה.

אחת מהידידות שלי כל כך מתאמצת לשמור על הגיזרה החטובה שלה בשביל להיות אטרקטיבית לבן הזוג שלה. אני לא מסביר לה שזה חסר סיכוי. בפעם האחרונה שרמזתי משהו היא נעלבה.

ואני חושב:

מים שזורמים יוצרים נהרות עמוקים ובעיקר עוקפים מכשולים חסרי סיכוי.

ואם אתה מספיק חזק תוכל לישחוק ואולי גם ליגרוף אבל לעולם לא לשנות.

נב.

אני מוותר גם על החג הזה פסח, טס לחו"ל.

הדימיון פורח, האשליות נראות אמיתיות. הסיפורים מרגשים וקרובים למציאות.

הסיבה לכך היא שהמוח שלנו רוצה לראות את הטוב בעיניו אפילו באם הוא לא רואה.

מדמיין אינטימיות שלא אפשרית