לפני 10 שנים. 24 בספטמבר 2013 בשעה 11:48
זה פשוט. אני אוהבת אותך נאבק ואני אוהבת לכבוש אותך בכל פעם מחדש. וכשאתה לא, אני מעירה בך את המפלצת,
זאת שרוצה לטרוף אותי חיה, רק כדי להכניע אותה ולשייך אותך מההתחלה.
בהתחלה אנחנו לא לבד. אני מדגימה עלייך מחטים לעיניי מילונגה ורצ', שעובר את אותו דבר במקביל אלייך. באת במיוחד,
שלא חלילה אתקע מחטים בעבד אחר. אתה שם בשבילי. כרית הסיכות שלי ואם היית יודע כמה אתה יפה כשאתה בספייס, היית נשאר בו לנצח.
כששניכם יוצאים מהספייס, אנחנו נשארים על המזרון בריצפה והם עוברים לספה. אני מלטפת אותך, רואה שאתה עוד שם, מחזירה אותך לאט אליי.
הכחול שבעיניים שלך משקף לי שקט. הגוף שלך אמר לי דברים אחרים. הגוף התנקה מבכי בספייס הזה. הוא רעד והתנשם והפה התכווץ. אבל אתה לא יודע.
כשהם הולכים אני לוקחת אותך למיטה וקושרת אותך היטב, מפושק. "דיברת אליי בחוצפה, עבד ועכשיו הגיע הזמן לשלם", אני אומרת ומוציאה שוט אחר שוט.
"אבל גבירתי, את לא אוהבת שאני מנומס, את לא רוצה אותי מנומס מדי. זה משעמם אותך. אני יודע". זה נכון. אבל מה זה משנה? התחצפת ולכן תחטוף.
אני מתחילה להצליף בך, שוט אחר שוט, חזק, כואב, עוד ועוד. "כלבה חכי מה יקרה לך. חכי שאני תכף אשחרר את עצמי ואגיע אליך. זה יכאב".
הו. המפלצת משתחררת ואני כל כך אוהבת להכניע אותה. "כן עבד? אתה רוצה להכאיב לגבירתך? לאיים עליה? אין בעיה ממי. בוא נבדוק את זה"
הקיין מתחיל להפגש עם ישבנך פגישות אינטנסיביות, חזקות, מהירות. "כואבבב", אתה אומר ואני מסבירה לך שזה ממש לא מעניין לי את קצה הציפורן.
"רוצה להתנצל על מה שאמרת, זונה שלי?". "בחיים לא ואני לא זונה. אני העבד שלך והרכוש שלך. אני לא הזונה שלך".
אני מחייכת. ממשיכה להצליף חזק. "איך מדברים לגבירתך עבד?" ואתה משיב "בנימוס גבירתי, אני שלך, אבל אני לא זונה. בבקשה. לא זונה".
אני מלטפת לך את התחת ומסבירה לך שתכף נראה מה אתה. לוקחת ג'ל סיכוך ומחדירה את האצבע שלי לישבנך. אתה נאבק, מבקש שאצא, מאיים שאצא, מתחנן שאצא. "אני לא יוצאת צעצוע, מה אתה חושב? שאתה תהיה צעצוע רק במה שבא לך? אתה צעצוע שימושי ואם לי בא חור תחת, זה מה שתהיה. זה ברור עבד?".
אתה עונה שברור לך ואני מתחילה לזוז ואני רואה שקשה לך כל כך, אבל אני לא מפסיקה. אתה שלי ואתה תעשה את זה בשבילי ואתה תעשה אותי גאה. לרגע אני מרגישה שנעים לך, אבל אז אתה לא מסוגל יותר ומתחנן שאפסיק ואני מפסיקה.
"אני אראה לך מה זה. את תשחררי אותי ואני אהפוך אותך על הבטן ואזיין לך את הצורה ואכנס לך לכל החורים ואת תראי מה זה", אתה אומר בטון של יוצא סיירת שיכול להרוג אדם בדקה.
"כך מדברים לגבירתך,עבד?", אני שואלת בחיוך מרושע. לא אכפת לך. אתה באטרף עכשיו. אני מתחילה לסטור לך חזק. ימין-שמאל-ימין-שמאל.
"תפסיקי או שזה מאד יכאב לך", אתה מזהיר ואני משיבה "לא מפחדת ממך. ראית מה זה? כולם משקשקים ממך ואני לא מפחדת ממך אפילו טיפה. אתה שלי. אתה רכוש. אתה שימושי. אתה תעשה מה שאני רוצה. אני אפילו לא אוהבת אותך. אין לי רגשות כלפייך בכלל. אתה רק חתיכת בשר, חתיכת זין שצמוד לפרצוף יפה שאני משתמשת בו ואזרוק אחר כך. הבנת זין? אתה כלום בשבילי. כלום. סתם עבד מין שיעוף מפה בעוד שנייה". אתה בודק אותי. מסתכל לי בעיניים. כנראה רואה שם משהו שאני לא מראה ואתה נרגע. "בסדר גבירתי, אני רק הזין שלך. תעשי בי מה שאת רוצה. מצטער. אני אהיה מנומס".
אני משחררת אותך ועולה עלייך. רוכבת עלייך לעוד גמירה ועוד גמירה ועוד גמירה. אני מספרת לך מה יקרה אם תתנהג לא בנימוס, איך אקח גלדיאטור אחר ואזדיין איתו מול הפרצוף שלך והמפלצת שוב משתחררת ושוב מחדש, אני כובשת אותך ושוב גמירה ושוב גמירה...
אחרי אנחנו שוכבים ואתה מלטף אותי, משחק לי בשיער. "מה תעשי כל החג הזה, מרביעי?", אתה שואל,טיפה דואג לי. "שום דבר מיוחד", אני משיבה, "אני אזדיין ואשלוט בכמה עבדים. חייבים להעביר את הזמן". אתה מביט בי ובודק היטב אם אני צוחקת, "רגע ומה תעשי אחרי שתגמרי?". "אה, זה פשוט", אני משיבה, "אני אנוח כמה דקות ואז אזדיין שוב. אתה יודע כמה אני רעבה כשאתה לא כאן". אתה מביט בי ויש לך את החיוך המקסים שלך והשפתיים המושלמות שלך רוטטות כמו שאני אוהבת, כשאתה מסביר לי מה יקרה למי שיגע בי ולכמה חלקים הוא יפורק. "אויש אתה כזה רומנטי", אני אומרת לך וצוחקת ויודעת שכן, הקנאה שלך היא הרומנטיקה שלך, היא להגיד לי כמה אתה רוצה שאהיה שלך כמו שאתה שלי. אבל, אתה מתחצף שוב ומסביר לי מה תעשה לי אם אגע באחר ואין ברירה. שוב צריך לכבוש אותך ואת המפלצת המתמרדת, אז בזמן שאתה מתאר תיאורי זוועה ומזיין לי את הצורה, אני מתחילה להרגיע אותך "די כוסית, מה יש לך כוסית שלי? למה את מתעצבנת ככה?". אני רואה איך בא לך לקרוע אותי, אבל אז המבט מתחלף בהשלמה וזה הרגע הכי טהור ויפה בשליטה. הרגע המושלם של ההנאה הצרופה. אני ממשיכה "מה כוסית שלי? מה את רוצה להראות לי? מה את רוצה שאדע? את הכוסית שלי? הכוסית הטובה שלי? החור הטוב שאני מזיינת?". אני יודעת שכל אדם אחר שהיה מדבר אלייך כך היה מת. באמת. אבל אתה גמרת להלחם בי להיום. אתה שלי. הכי שלי. הכי שייך. "כן כוסית שלי. אני אוהבת לזיין אותך. את כוסית טובה?". אתה מהנהן בראש. הגבר שלי. הגבר המושלם שלי. הגלדיאטור הצמוד שלי, הגברי, השרירי, המהמם, מוכן להיות כוסית בשבילי. רק המחשבה גורמת לי להתכווצויות כאלה, שאני גומרת עוד כמה פעמים ונרגעת סוף סוף.
הטלפונים מהעבודה משגעים אותנו. עוד משבר ועוד צרה ועוד שריפה שצריך לכבות. אתה מוכרח ללכת ולי קשה לשחרר. אתה עולה על הגב שלי ומתחיל לנשק את כולי. נשיקות קטנות, הכי נעימות בעולם "אני אוהב אותך גבירתי ואני הרכוש שלך ואני הכי שייך שאפשר" אתה אומר ואני, פתאם קשה לי. אני מחבקת אותך עוד קצת ומנשקת ומספרת לך שאתה בכלל לא יודע כמה אני אוהבת אותך ואז, אני אומרת שלא הרגשתי היום מספיק את האהבה שלך ואתה לוקח אותי ומחבק אותי חזק חזק ומוחץ אותי אלייך ואני מרגישה. כל כך מרגישה. אחר כך אתה מתקשר מהדרך, מספר לי שהמשפט הזה העציב אותך. איך אני לא מרגישה? אם הייתי יודעת באיזה מצב נוראי השארת את המשרד רק כדי להיות איתי, לשרת אותי, הייתי יודעת כמה אתה אוהב. ואני מאושרת, מאד. כי פתאם, גם אתה קראת אותי וזה נעים ואתה יודע? אתה עבד האושר שלי. הכי אמיתי שיש ואף אחד לא היה מצליח לגרום לי את האושר הזה. הוא טמון רק בך. שלי. אהבה. בסיסי. פשוט. רכוש.
