|
|
|
חשבתי שהדבר הכי קשה שעשיתי היה לשחרר אותו.
מתברר שהאתגר האמיתי הוא לשחרר את עצמי ולהעניק לעצמי את אותו החופש.
בדרך כלל אני אוהבת אתגרים.
איכשהו אלמד את עצמי לאהוב גם את האתגר הזה.
* וכסלו הוא חודש הנסים. אם מישהו רואה אחד בסביבה, שישלח לי אותו. זקוקה בדחיפות לנס קטן ומשמח.
חמישה חודשי שבי עברו. שריריו של האסיר התפתחו. חושיו התחדדו. הוא ידע להבדיל בין חושך של יום וחושך של ליל, בין אור של בוקר לאור של צהריים. הוא ידע מתי המפתח הננעץ בדלת מסובב על ידי גבירתו ומתי על ידי זר. יותר מכל, ידע לקרוא אותה. מה גורם לה לשמוח. מה גורם לעיניה להתמלא בעצב דק. כיצד לענג אותה, מה משמח אותה, איך הוא יכול במגע רך לגרום לה לחייך וכיצד הוא יכול להכעיס אותה כשרצה, למרות המצב. הוא אהב את המקום שחי בו ואהב אותה. כל כך אהב עד שהתמלא רגשות זעם על עצמו. איך הוא מעז לאהוב אותה כשבחוץ יש עולם המחכה לו? איך הוא מעז להתמקד בהנאותיו כשבחוץ הוא נעדר? את הזעם כלפי עצמו הוציא בחדר הכושר הביתי וספג בהצלפות שלה.
ויום אחד הוא לא יכל יותר. את הזעם על עצמו הפנה אליה. היא רצתה להשתמש בו לעינוגה והוא סרב. הוא חשב על דברים שיגרמו לזין שלו לא לעמוד. חשב חזק. הפנה את כל השנאה העצמית שלו כלפיה. זאת היא שאשמה. היא זאת שגרמה לו להתאהב בה. הוא לא רוצה יותר. הוא לא מוכן יותר. הוא יפסיק לאהוב אותה מרגע זה. לא צריך הרבה. קודם הוא ימנע עצמו ממנה עד שחינו ירד בעיניה, היא לא תרצה אותו בלי כושרו המיני ואז היא תזרוק אותו והוא יהיה חופשי. חופשי לחזור למשפחתו, לחייו. למה שהוא רוצה באמת. באמת? זה מה שהוא רוצה? חיים בלעדיה? בלי האהבה שלה? בלי הכאב שלה? בלי ההכלה שלה? הוא לא יודע. הוא חייב לנסות. הוא חייב לברוח.
היא ליטפה אותו ושאלה מה קרה לו. הוא ענה שכלום. הוא אוהב אותה, כרגיל. היא שאלה אם הוא יודע כמה היא אוהבת אותו. הוא נאטם. הוא ידע. הוא לא רצה לדעת. לברוח. הביתה. היא לא הבית. או שאולי כן?
היא קראה אותו. היא ידעה מה עובר עליו. היא נתנה לו כמה ימים להרגע ובסוף הבינה שהיא לא רוצה. היא יכולה. לנפלץ, להכאיב, לשכנע. היא לא רוצה. היא אוהבת אותו באמת. היא רוצה שיבחר בה אמת. זה המבחן לאהבה שלהם. מה היא? אהבת אמת? רק תשוקה חולפת? הזיה משותפת ששניהם הזו ובאה לקיצה? היא ידעה שהאהבה שלה כלפיו היא אהבת אמת. עכשיו תורו להוכיח.
"בוא אסיר שלי", היא אמרה. היא פתחה את כל השלשלאות, שחררה את הכלובון, ניקתה את הדם ואת מיצי הגוף שנותרו בו, הלבישה אותו נשקה לשפתיו באהבה אינסופית ואמרה "אתה משוחרר, אסיר שלי, אתה חופשי. לך למשפחתך. אם תחזור, תהיה שלי מבחירה. אם לא תחזור, לא היית שלי מעולם".
כשיצא מפתח הדלת היא בכתה. היא לא ידעה אם יחזור אי פעם או שאיבדה אותו לעולם. היא ידעה שהבחירה שלה נכונה וקיוותה שהוא אוהב אותה כפי שהיא אותו. אוהב מספיק כדי להיות אמיץ להלחם בשדים שלו בשבילה.
אנחנו יושבים בבית קפה, מקשקשים, צוחקים. המלצרית מקשיבה לשיחה שלנו. מעניין מה הסב את תשומת ליבה, השיחות על השוטים שלנו או העובדה שהמבטים שלי הופכים מדי פעם מרכים למצמיתים, במיוחד כשאני מבקשת ממנה דבר מה נוסף. בפעם השלישית היא כבר עונה "כן, גבירתי". אני מחייכת אליה, מרוצה. לפני שאנחנו עוזבים ויוצאים לדרכנו, אני שואלת אותה "מתי את מסיימת?" והיא עונה שבעשר בלילה. "זה מספר הטלפון שלי", אני מושיטה לה פתק, "אם תרצי שאבוא לאסוף אותך ואקח אותך איתי, תתקשרי חצי שעה קודם". "תקחי אותי לאן?", היא שואלת חצי בפחד, חצי בטיזינג. "אקח אותך להשתמש בך, כמו שאת צריכה". אני מחליקה יד על פניה ועוזבת.
בתשע וארבעים הטלפון מצלצל. היא. "מממ.. זאת המלצרית.. זוכרת? את עדיין רוצה לבוא לקחת אותי?". אני רוצה. "חכי לי עוד חצי שעה מול בית הקפה וכדי שלא אעבוד קשה, גשי עכשיו לשירותים ותורידי את התחתונים". "מה? טוב...בסדר", היא עונה ואני ניגשת להתקלח וחיוך על פניי.
חצי שעה לאחר מכן, אני עוצרת מול בית הקפה, היא עולה למכונית, מתישבת לידי. "היי, אני רונית", היא אומרת ומושיטה לי יד. "היי, אני ליאת", אני אומרת ומושיטה יד לפיטמה שלה. מסובבת. "אאוצ', השתגעת? את מטורפת? זה כאב". "אני יודעת ועוד מעט זה יכאב יותר", אני משיבה לה. אני נוסעת ליד הים, לגן העצמאות. חונה בחניון. "בואי". אומרת לה. אנחנו עולות בדממה לגן. מחפשת עץ נסתר. מעמידה אותה מולו. "תפשילי את המכנסיים". היא מתבוננת בי בהלם. "מה? כאן בחוץ? יכולים לראות אותי". "אמרתי תפשילי", אני אומרת בלחש, במבט שלא משאיר מקום להתלבטות. היא מפשילה את מכנסיה בהיסוס. הם נופלים לרגליה. הכוס שלה חשוף. מגולח, משתלב בצורה מושלמת עם החזה הקטן שלה ועיניה המבוהלות. "תפשקי כמה שאת יכולה", אני מצווה. היא מפשקת, אבל הפישוק שלה קטן בגלל המכנסיים. אני מכניסה שתי אצבעות לפי, מלקקת ומרטיבה אותן. ביד אחת אני מצמידה את הצוואר שלה לעץ. את שתי האצבעות הרטובות אני מחדירה לתוכה. מתחילה לזיין אותה. היא מפרפרת לי בידיים. היא רוקדת על האצבעות שלי, חצי נחנקת מהיד שלי על צווארה. אני מזיינת אותה חזק יותר וחונקת חזק יותר. "רוצה לגמור?", היא מהנהנת. אני דופקת חזק יותר, חונקת. היא גומרת ונופלת לריצפה.
אני מכניסה יד לרטיבות שלי. מורחת איתה איקס על פניה. "זהו. את מסומנת. כמו כלבה", אני אומרת. "חכי לי מחר מול בית הקפה באותה השעה".
אני מוציאה שטר של חמישים שקל ומכניסה לה לחזייה. טופחת קלות על פניה מסתובבת והולכת למכונית. משאירה אותה שם. המומה.
"אז מי יודה לראג'י? אתה או אני?" שאלתי אותך וקרצתי לו. ראיתי את הלב שלך יורד לתחתונים, אם היו לך כאלה. חיפשת את ג' - אף אחת מהתשובות אינה נכונה. אבל אני לא נתתי לך ג'. "גבירתי?", ענית, בטון חצי מתחנן חצי מבהיר לי שלא אחצה קו שלא תוכל להתמודד איתו. "אני מבינה שאתה לא מסוגל, רכוש, אין בעיה, אני אודה לו". בלעת רוק. קפצת אגרופים. התאפקת. לולא ידעת שאני שולטת בכל תנועה שלך באמצעות השוקר החשמלי המחובר לצווארך, היית מתפרץ עכשיו. "אתה מבין, רכוש שלי, לראג'י יש פטיש. הוא אוהב לעשות מסג' לאישה. מסג' רגיל, אבל מחרמן בטירוף. אז אני הולכת עכשיו להגשים פנטזיה לו ולי. הפנטזיה שלי היא שאתה תהיה קשור הפוך וממש מתחת, אני אקבל מסג' וכך כולם יהיו מרוצים, בעצם.. כמעט כולם. לא אכפת לך שרק אני אהיה מסופקת, נכון רכוש שלי?". "לא גבירתי", ענית, מתאפק לא לשבור משהו בבית.
"בוא רכוש, ראג'י יעלה אותך למתקן". ראג'י תפס בידיך והחל לקשור אותך ללולאות. אחר כך החל למשוך, עד שרגלייך היו תלויות כלפי מעלה וידייך קשורות כלפי מטה. ראשך ניסה למצוא תנוחה נוחה, לשווא. ליטפתי לרגע את פניך. רואה בעיניך את הכל. את הכאב והפחד. את ההתמסרות. את העובדה שאתה יותר שלי ממה שחלמתי אי פעם שתהיה. הלב שלי התמלא אהבה כלפיך, אבל זה לא הזמן להיות רכה איתך. לא בריא לך רחמים. אחזתי בקיין. "מוכן רכוש? מוכן לתת לי את הכאב שלך? יודע כמה זה יכאב עכשיו בשבילי?". הבטת בעיניי. המבט אמר הכל. הקיין שרק באוויר וירד על בשרך. לא שכחת "אחד. תודה גבירתי שאת מחנכת אותי להיות הרכוש הכי שימושי בעולם". ההצלפות נמשכו, ניטחו שוב ושוב בבשרך, קורעות בו שבילי פחד ודרכים חד סטריות, מדממות. לא הפסקתי כשהדם זרם, לא כשחדל, לא כשעורך הפך לקרוע, סגול וכחול. מאה הצלפות קיין. בשר חרוך. התעייפתי.
http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/81/33/a9/8133a96835c64e851d5cf7cbd3826c90.jpg
"בוא ראג'י, אני זקוקה למנוחה". ראג'י הציב את מיטת המסג' ממש מתחתיך. התפשטתי, נותרתי בתחתונים. עינייך הדומעות צפו בי מתפשטת מולו. לא היה לך כוח להלחם וגם לא כוח לבכות. שוב ושוב שאלת את עצמך אם אני באמת אוהבת אותך ואם כן, למה אני מתעללת בך כך, למה הכאבתי כך, למה אתן לו לגעת בי עכשיו במקום לך. הידיים הטמאות שלו יגעו בגוף שרק לך מותר לסגוד לו, להשתייך לו. אתה יודע שגם אני שלך. אמרתי. מה פתאם כללי המשחק השתנו עכשיו? קצתי בך? אני משתעממת? הפסקתי לאהוב אותך? לא. זה לא יכול להיות. אתה יודע שאני מטורפת עליך. אתה מסרב להאמין לכל דבר אחר. אתה שלי, אתה תפסיק לפקפק בי. אתה תביט בו נוגע בי ותדע שזאת רק עוד דרך שלי להשתמש בך. פעם תשאל אותי למה ובמה היית שימושי, עכשיו, אתה פשוט תהיה גיבור בשבילי.
עליתי על מיטת העיסוי, מתרווחת, מפשקת רגליים, מאפשרת לו גישה לירכי. הוא התחיל לעסות את כתפיי והחל לרדת למטה באיטיות רבה. כשהגיע לכפות רגליי, לא רק טיפות דם זלגו עליי מלמעלה, הן התערבבו בדמעות שלך. לא אמרת מילה. הסתובבתי. הוא עיסה אותי עם טיפות מדמך ודמעותיך, שהתערבבו בשמן העיסוי. כשהגיע לתחתוני שאל "להמשיך?". "לא, זה מספיק, תודה, נהנתי", אמרתי לו וביקשתי שיוריד אותך אליי. בקושי הצלחת לעמוד על רגליך. הראש מסוחרר, הדמעות מפריעות לראיה. הדם הנוזל מחליש. "תביט לי בעיניים", ציוויתי. לא הרמת את עיניך. "תביט", אמרתי בלחש, מרימה את סנטרך כלפי מעלה. עיניך הביטו בי באהבה, בעלבון, באסירות תודה. "זה קשה, אני יודעת, רכוש, אבל זה המבחן שלך. אתה רוצה לעמוד במבחן שלי ולהוכיח לי כמה אתה שלי?". "כן גבירתי", אמרת, "אני שלך ללא גבול ואני אעשה הכל להוכיח לך", ענית. הלוחם חזר. אתה תלחם על מעמדך. אתה תראה לי מה אתה בשבילי וכמה אתה שלי ואני אחזור להיות רכה ושלך. רק שלך.
"בוא, תנקה אותי, תן לי להתגאות בך מול ראג'י. אני רוצה שיראה שאתה הרכוש הכי שימושי בעולם. תוציא לשון. אתה רק מגבון לח עכשיו. מגבון לח שמנקה ממני דם ודמעות. אל תכניס את הלשון עד שאהיה נקיה". הלשון שלך נשלפה. זה מה שאתה עכשיו, כי זה מה שאמרתי. מגבון. הלשון שלך עברה על כל גופי, ניקתה כל טיפת דם ושמן. הטעם היה מלוח ומר, אבל זה לא שינה דבר. אתה שלי. אתה שימושי לי ואין לך מה לעשות חוץ מלהיות מה שיעדתי לך. בלילה. בלילה אתה תבקש ממני אהבה. עכשיו אתה מגבון. רק מגבון.
הרגשת את עיניו של ראג'י נעוצות בך. הגנבת חצי מבט. הוא אונן. אני הרשתי לו להביט בנו ולהתגרות ממך ואין דבר שאתה יכול לעשות. בעולם בחוץ היית קורע אותו במו ידיך. עכשיו אתה צריך להמשיך ללקק אותי ולתת לו להתגרות מהמראה. יבוא יום והוא ישלם, בנתיים אתה צריך לקוות שאסתפק בכך ולא אתן לו עוד פיסה ממך. "עכשיו תראה לו איזה חיה רעה אתה. איזה כלב פראי אתה", ציוויתי. על הפקודה הזאת כבר לא היית צריך לחשוב. מהר עלית על מיטת העיסוי, חדרת אליי והרמת את כפות רגליי לפיך, דופק ומלקק. צעקתי. צעקתי כמו שאני צועקת ממך כשאני הכי נהנית. הכי מגורה. צעקתי ונשכתי אותך וגמרתי. צעקתי ושרטתי את גבך הפצוע וגמרתי שוב, צעקתי והתפרעתי מתחתיך ומעליך, גומרת שוב ושוב מהויברטור שלי ובכל גמירה פוצעת אותך עוד קצת ולך כבר לא היה חשוב דבר. לא העובדה שהוא גמר מלהתבונן בך מספק אותי כך, לא הכאב, לא העלבון. גבירתך גומרת ממך שוב. בכל גמירה הרגשת כמה אני אוהבת אותך. אני עדיין שלך. עדיין גומרת רק ממך ובתוך כל העצב מקודם, הרגשת פתאם מאושר. מאושר יותר ממה שהיית אי פעם בחייך. אתה הרכוש שלי. הכי רכוש. הכי שלי וכלום לא מעניין יותר מזה. אתה החפץ. האהוב.
http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/29/c3/26/29c326a8fbff7822b28d0d5886c04e21.jpg
אני כותבת לך בעור
את יומן חיי,
מאיירת ציורים של ילדות,
אני כותבת לך בעור את כל מה שהיה,
מקשטת במילים של עדות.
אני כותבת לך בקיין,
את כל מה שיהיה.
את העתיד האדום,
הפשוט.
אני כותבת לך תשוקה במילים צרובות,
בשעווה, בחתכים, בנשיכות.
אני כותבת לך בטוש בלתי -מחיק,
את כל מה שאתה בשבילי.
צורבת בבשרך מילים של התמסרות,
מקעקעת בדמעות של השתייכות.
אני חותמת עליך בתחתית,
חותמת על כף רגלך,
את שמי האחד ואחריו
רק מילה - "גבירתך".
אני הכותבת ואתה המילה הכתובה.
אני הציירת ואתה? תמונה שלא הושלמה.
http://thebacklot.mtvnimages.com/uploads/images/matthew2adjle.jpg?quality=0.7
http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/97/95/d0/9795d02deece8b1306e7a7a138a73385.jpg
הכרנו בצ'אט. מהר מאד הוא הפך לנשלט שלי. התאהבנו. הכל היה מושלם פרט לדבר אחד-זמן. כמה שלא נפגשנו, הזמן לא הספיק ואני הפכתי ליותר ויותר סדיסטית, עם פחות אפשרויות להוציא לפועל את כל הפנטזיות שלי ואז זכיתי בטוטו. רכשתי דירת מסתור, הכשרתי אותה למטרה וכבר חודש שהוא האסיר שלי. דירת שלושה חדרים בדרום העיר, ריצפת בטון חשוף, טבעות בריצפה, חלונות מוחשכים, הוא כבול בשלשלאות רב היום. מסוגל לזוז בדירה עד גבול מסוים. כמעט עד הדלת. חדר שינה מרווח, חדר כושר ומחשב, ללא חיבור לאינטרנט. בהתחלה הוא נלחם, בקושי הצלחתי לגרום לו לכתוב לכולם מכתבי פרידה. לאט לאט הוא מתרגל למצב החדש ומבין שזה לא שגזלתי ממנו את החופש שלו, להפך-שחררתי אותו ממגבלות חייו וכעת הוא יכול להיות מה שרצה תמיד - העבד שלי 24/7.
אני מגיעה פעם בכמה ימים, משתמשת בך וקושרת שוב. מביאה לך אוכל. לרב הוא מספיק. הפעם לא הגעתי יומיים. האוכל כמעט אוזל לך. אתה חי על שאריות. הגוף שלך מותש מאימונים. הזין שלך רעב. הרגלתי אותו למגע תמידי, להיותו שימושי והוא לא רגיל שאני לא באה. אתה בודד, מפחד, רעב. אתה לא יודע מתי אשוב. הכביסה מקופלת, הבית מסודר. המים חמים למקרה שארצה להתרחץ. אתה רעב אליי... צמא לנוזליי, כמה למגע שלי, להשביע אותי. מתי אגיע כבר? בחצות אתה שומע את המפתח במנעול. אתה רץ. השרשרת חונקת אותך. אתה מושך עוד קצת.
אני מגיעה ללא מילה, מושכת אותך בשרשרת, מורידה לרגליי. "ששש...מותק... שששש. הכל בסדר. חזרתי אליך. תראה לי. תראה לי כמה התגעגעת". אני בועטת את נעלי העקב ודוחפת לך אצבעות לפה. "הנה אסיר שלי, תראה לי כמה התגעגעת. תמצוץ. תבכה את הפחד אל האצבעות שלי. אחרי... אני אתחיל להשתמש בך. גם אני רעבה. נורא".
אני משתמשת בך לעינוגי, לא מאפשרת לך לגמור ונרדמת, לא לפני שאתה מקבל הוראה ללטף אותי בכל פעם שתתעורר. באמצע הלילה אני מרגישה את הזיקפה שלך מתחככת ברגלי. "גבירתי, בבקשה, אני מתחנן, אני חייב לגמור. אני נטרף מלהיות צמוד כך ולא להיות מסוגל לעשות דבר", אמרת.
"לא. אמרתי רק בבוקר. אתה צריך שאכלא את הזין שלך מחדש בכלוב?"
"לא גבירתי... בבקשה, זה כל כך קשה. תני לי. אני אהיה עם זיקפה חדשה בבוקר, מוכן בשבילך".
אני מתעוררת מרוגזת. "הערת אותי משינה כדי שאתה תגמור? השתגעת אסיר?"
אני לוקחת את שוט הרצועות הופכת אותך ומתחילה להצליף בך חזק. "עדיין רוצה לגמור, אסיר?"
הגב שלך מדמם. כולך רועד וכואב ואתה עונה: "עוד יותר ממקודם גבירתי. בבקשה"
http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/01/45/97/0145976ea1d0d801359bc709513fc1fd.jpg
"רוצה לגמור? אין בעיה. אני על הכורסא. אתה השטיח לרגליי. אתה תתן לי את הבושה. אני אנגב עליך רגליים ואתה תאונן. כשתרצה לגמור תבקש שאשתין על הפצעים שלך". אני מנגבת עליך רגליים ואתה מאונן. אני אוסרת עליך לעצום עיניים. "תביט לי לתוך העיניים ותתן לי את הכל, גם את הבושה". אתה מתקרב לקו הגמר ומתחיל לבקש. "בבקשה גבירתי, תשתיני לי על הפצעים. תשרפי אותי". אני נעמדת מעליך מעל הפצעים שבירכים הקדמיות. מתרכזת מרימה קצת את שפתי הכוס שלי כלפי מעלה, מסתכלת לך לתוך העיניים, מתחילה להשתין עליך. שורף לך כל כך. "מותר לך לגמור אסיר, אסור לך לעצום עינים. עכשיו. תן לי הכל..."
אתה גומר ומתחיל לבכות "גבירתי.. אני שלך, גבירתי".
אני לוקחת אותך וקושרת את ידיך ורגליך לטבעות בריצפה. "אם אתה מפריע לי לישון תישן כאן על הריצפה, לבד, כמו כלב. אני אבוא לשחרר אותך מתישהו".
"אל תלכי", אתה מבקש ושומע את צעדיי נבלעים בחדר השינה. יש לך הרבה זמן לחשוב ואתה חושב כמה תצטיין בשבילי כשאחזור. כמה תעשה הכל שארצה להשאר וללטף אותך.
בבוקר אתה מכין ארוחת בוקר ואחריה אני מצווה עליך ללבוש תחתונים. אחרי חודש שלא לבשת דבר. "הבוקר מגיע אליי אורח. יותר נכון, עובד. הוא עומד להתקין לי משהו בתיקרה. במיוחד בשבילך, אסיר שלי. אתה תתנהג יפה, שלא יחשוד שאתה אסור כאן. חטוף. לא נורא שהוא יראה את הסימנים בגב שלך, העיקר שתראה מאושר. מה שהוא יתקין בשבילי, יגרום לך הרבה כאב."
אתה שואל בחשש: "אני יכול להתלבש לגמרי? לא רק תחתונים? זה גורם לי להרגיש לא נוח שהוא יראה אותי כך עם כל הסימנים בגב, חצי עירום".
"לא. אתה לא יכול. אם הייתי רוצה שתלבש יותר, הייתי אומרת לך. אתה תלבש תחתונים ואתה תתנהג למופת, אחרת לא תגמור חודש ואני אהיה מאד לא מרוצה ואם לא אהיה מרוצה, אתה גם לא תקבל ליטוף וגם תישן לבד עוד לילה. רוצה לחיות עוד יום בלי הליטוף שלי? רוצה לישון עוד לילה קשור לריצפה?"
"לא, גבירתי. סליחה. אני אתנהג יפה. אני מבטיח. אל תקשרי אותי לריצפה שוב. אני רוצה לישון איתך. מחבק את רגלייך. הכי קרוב שאפשר. אני צריך את הליטוף שלך. את לא תהיי רעה אליי היום, נכון?"
"זה תלוי בך, אסיר". אני אומרת ומחייכת והחיוך שלי קצת מרוחק ואתה תכף תפרוץ בבכי. אתה לא יכול יותר עם הריחוק הזה שלי. אתה זוכר אותי חמה ואוהבת. מנשקת אותך בגב, מספרת לך אהבה. מה קרה? אתה תשנה את זה. אתה תצטיין. אתה תספוג את הכאב הכי טוב, אתה תתנהג יפה ליד הפועל. אתה תגרום לי להתגאות בך.
"אז תספרי לי לפחות מה הוא מתקין?"
"תכף תדע", אני אומרת והולכת להתלבש. אתה רואה שאני לובשת בגדים סקסיים, נועלת נעלי עקב. מתאפרת, כאילו אני יוצאת לדייט ואתה מתחיל להתעצבן. לקנא. כל זה בשביל פועל שבא להתקין משהו? המחשבה על כך שאני מתגנדרת לכבוד גבר אחר מוציאה אותך מדעתך. בחודש הזה כל השרירים שלך התחזקו והתחטבו. התאמנת כמו משוגע. אסיר או לא, אתה מקווה שלא אעמיד אותך במבחן שלא תצליח לעמוד בו, אחרת הוא יבנה דברים ואתה תפרק.
צלצול בדלת. הוא מגיע עם סולם גבוה. אני פותחת לו את הדלת ומחייכת, נושקת ללחיו ואומרת "היי מותק, ברוך הבא, בוא ואכיר לך את החבר החדש שלי".
הוא מגיע ולוחץ את ידך. אתה רואה שהוא מתבונן לעומק בסימנים על גבך, על כל גופך "מה עוללת הפעם?", הוא שואל אותי.
"שום דבר רציני. הכל בסדר. הגבר שלי מאושר. נכון גבר?", אני שואלת אותך ומביטה עמוק לתוך עיניך במבט מאיים משהו.
"מאד מאושר", אתה אומר ומחבק את מותני ברכושנות. "אז מה אנחנו מתקינים היום? הפתעה?"
"עוד לא סיפרתי לו, אבל עכשיו אספר", אני אומרת לו ועכשיו לך, "ראג'י מתקין לנו מתקן לתלייה הפוכה מהתקרה. משהו שישא אותך בלי להתפרק כשאתלה אותך הפוך וראג'י הוא חבר ותיק, הוא יודע על האהבות שלי".
אתה תוהה איך הוא יודע וכמה מקרוב. שניכם נבוכים עכשיו. ברור לכל מי שבחדר מה יקרה במתקן הזה שהוא מתקין. אתה תהיה קשור אליו. רגליים למעלה, ראש למטה ואני אצליף בך וראג'י צריך להיות מספיק אחראי להתקין את השרשראות בתקרה כך שלא יפלו, גם אם מאד תשתולל.
הוא עולה לסולם ומתחיל לקדוח. להצמיד טבעות לווים ווים לתקרה, ממלא חורים בגבס ובדבקים מיוחדים מוסיף מקלות ברזל ווים. אתה לא לגמרי מבין מה קורה שם, אבל הקונסטרוקציה הזאת מפחידה אותך. בנימוס אתה שואל אם הוא צריך עזרה ואני ממהרת להשיב : "אין צורך. הוא יסתדר לבד. לך יש עבודה חשובה יותר לעשות".
"אתה תסתדר כאן קצת לבד, נכון ראג'י?", אני שואלת וכשהוא מאשר אני מסמנת לך לבוא אחריי לשירותים.
"על הברכיים, פנים לשירותים", אני מצווה עליך.
"גבירתי, אולי כשהוא ילך, אני מתבייש?"
"אתה שוב מתוכח, רכוש? זה יכאב לך", אני אומרת. דוחפת את ראשך לאסלה ובידי החשופה מפליקה לישבנך. ההפלקות נופלות על סימנים וחתכים, הן כואבות וביניהן אני דוחפת את ראשך למים. אתה מבולבל והמום מתחיל לבקש שאפסיק. אני מסובבת אותך. אתה יושב על הישבן ואני מתיישבת לך על הפה. "לקק אותי. אני רעבה. לקק אותי עד שאגמור". אתה מלקק כאילו לא שתית שנתיים. אני גומרת לך בפה ואז מתישבת לך על הזין. מכניסה אותך לתוכי ומביטה בעיניך. סוף סוף אני קרובה. מרחק נשימה. כשאני מתחילה לזוז עליך אתה לוחש לי כמה התגעגעת אלינו כך, כמה אתה אוהב שאנחנו כה קרובים. אני מלטפת אותך בפנים וגומרת. רק ליטוף אחד. מוציאה אותך ממני ואומרת "בוא נלך לבדוק את המתקן החדש שלי". ברגע הזה אתה רוצה לשניה להרוג אותי. אתה רוצה לטלטל אותי עד שאומר שוב כמה אני מטורפת עליך. במקום, אתה מציית.
"איזה יופי, ראג'י, נראה נהדר ועכשיו רכוש שלי, מי משנינו יביע את תודתו העמוקה לראג'י. אתה או אני?". אני אומרת לך וקורצת לו.
http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/c8/75/84/c87584eb2d07745cf2a8a4cfb06e5386.jpg
http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/d9/f3/52/d9f35250b05ca019ace184dda055f25b.jpg
המשך יבוא...
"יש הוראות מיוחדות גבירתי?" אתה שואל כשאתה מתקשר לומר לי שיצאת לדרך וממש תכף תהיה אצלי. בזרועותיי, תחת שוטיי המצפים.
"לא, אין הוראות, אתה רק צריך להבין את הסיטואציה. התקשרתי לחברת נערי הליווי שאתה עובד בה והזמנתי את הזונה הכי חיה רעה שלהם. מישהו חולה כאב, חסר גבולות וחיית פרא לחלוטין. כזה שיהיה כיף לאלף. הם המליצו עליך. אתה תבוא ותקבל את שכרך מראש. 5 שקלים עבור השירות וחמישה שקלים טיפ ותמורת הסכום הזה אתה תעשה כל מה שאני רוצה ותשרת אותי בכל דרך שאני בוחרת. זה ברור?".
"ברור גבירתי", אתה אומר לי ואני מרגישה את המתח בקולך. מחליטה באותו הרגע שלפני הכל אתן לך חיבוק גדול. שתרגיש, שתזכור. אתה נכנס ואני עוטפת אותך, נושמת לתוכי את החיוך שלך, נותנת לך לנשום אותי, לגפף את גופי, אך לפני שאנחנו שוקעים מדי במתיקות הזאת, אני מרחיקה אותך ממני ושואלת "אז אתה הזונה ששלחו לי? נראה לא רע בכלל. תתפשט. תראה לי מה יש לך שם למטה". אתה מתחיל להסיר מעצמך פריט לבוש אחד אחרי השני ואני מושיטה לך עשרה שקלים ומתישבת בכורסא.
אתה כבר ערום. הגוף החטוב שלך מתגלה לעיניי והזין שלך כבר זקוף לכבודי. "לא רע בכלל", אני אומרת ומתרשמת ממה שאני רואה. "עכשיו בוא נראה מה אתה יודע, רד לרגליי", אני מצווה ואת כורע ברך ומתחיל לנשק לי את האצבעות המבצבצות מנעלי העקב ואז חולץ לי את שתי הנעליים ומתחיל ללקק את כפות רגליי בהתלהבות. "מספיק לך", אני אומרת ומושכת אותך מהזין למזרון שבמרכז החדר. "שכב על הגב". אתה מציית ואני קושרת את רגליך וידיך. עכשיו אתה מוכן.
"תראה איזה לקוחה רומנטית מצאת לך", אני מחייכת, "חובבת בקרים רומנטיים לאור נרות. יפה הנר שהדלקתי לכבודך?". אתה מחייך. ברור מהפרצוף שלך שאתה מבין היטב שמטרת הנרות לא היתה ליצירת אווירת שנטי. "אתה מוכן בשבילי? מוכן לכאב שלי?". אתה מהנהן בראש ואני מתחילה לטפטף עליך זילופי שעווה. השעווה לבנה ולא מאד כואבת. אתה רק מתחיל במשחקי שעווה, אבל כבר מתחיל לספוג את האפקט הראשוני. הזין שלך עמד עוד יותר חזק עבורי. אני שואלת "אתה מוכן בשבילי? לכאב שלי? למה? למה תספוג עבורי את הכאב הזה?" ולרגע אתה שוכח את כל משחק הזונה בתשלום ועונה לי בפשטות "כי אי אוהב אותך הכי שאפשר". התשובה משמחת אותי ומזכה את הזין שלך במזרקת שעווה חמה.
http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/75/4f/2c/754f2c15e7922dd40e7f3a18f18ff101.jpg
אחרי אני מגרדת ממך את השעווה בציפורניי. זה כואב שוב. אני קמה להביא משהו שיעזור לי בגירוד הזה ואתה מבקש "אל תלכי. בבקשה הישארי איתי. אני אוריד אחר כך במקלחת. אל תעזבי". אני נשארת. מלטפת אותך, מנשקת אותך, משקיפה לך לתוך העיניים, מלטפת לך את הנשמה. "עכשיו הגיע הזמן להצלפות. אתה לא נלחם בי זונה, אתה נושם את ההצלפות שלי לתוכך. ברור? שילמתי לך עשרה שקלים, תהיה טוב". אתה מהנהן ואני מתחילה להצליף. אתה סופר ומודה לי. בשלב כלשהו אתה מתחנן שאפסיק אבל מסרב לומר את מילת הביטחון. "לא בריא לך רחמים", אני אומרת וממשיכה. הגוף שלך מתפתל, כל כך יפה. אני מעניקה לך את האהבה שלי בפסי קיין אדומים.
"זוכר את הפנטזיה שלנו על הברית? זוכר את מסיכת הילד המרצה שאני רוצה לקחת ממך? אני רוצה שתתן לי את החיה הרעה". כבר דיברנו על זה. אתה יודע את הכללים. מותר לך לעשות הכל, כל עוד זה נשאר בגבול של לא מכאיב לי, לא משפיל לי ואני גבירתך לא משנה מה. אני רוצה שתתן לי הכל. להכיל את הכל. להראות לך שאני לא מפחדת משום דבר בך, גם לא ממה שאתה מפחד. אני עולה עליך, מחדירה אותך לתוכי ומתחילה לגמור ממך. אתה זז מתחתי. אני משחררת את החבלים, לוקחת את ידיך ושמה על ישבניי. תצמיד אותי אליך, תהיה ויברטור שימושי. כן, כך. עכשיו אני מתחילה לסטור לך, שוב ושוב, חזק, יודעת שהסטירות האלה מקפיצות לך את הכל, שתכף לא תתאפק ותתחיל להתפרע. "תזהרי", אתה מתריע, "תזהרי, תכף באמת תצא החיה הרעה". "אני נראית לך מפחדת?", אני משיבה לך בחיוך, "עוד לא הבנת ממי? כלום לא מפחיד אותי בך. אתה תהיה ערום מולי, ערום מכל מסיכה. אני רוצה ואתה נותן ואני לא בוחלת בדבר כדי להשיג את מה שאני רוצה".
אתה תופס לי את הידיים, מסובב אותי על הגב, מתחתיך. "את תפסיקי כשאני אומר לך", אתה מסביר לי בטון רציני ואני צוחקת, "אין מצב רכוש שלי. מה פתאם שאקשיב לך? אתה הרכוש שלי. אתה שייך לי. אתה מקשיב לי". אתה מהסס לרגע ומשיב "כן, אבל רצית את החיה הרעה ואת מעוררת אותה. את לא רוצה באמת להרגיש אותה, תזהרי, את שוכחת שאני חזק ממך". אני שוב מחייכת. אני? שוכחת? איך אפשר? זוכרת תמיד ויחד עם זאת יודעת, שאת החיה הרעה שלך אני יכולה להרגיע בשנייה. גם היא יודעת מי גבירתה.
"לא מפחדת אפילו קצת", אני אומרת, למרות שאיני מצליחה לזוז. ידיי תפוסות בידיך ואין סיכוי להשתחרר, אז אני מתחילה לבעוט. לבעוט חזק, בישבנך, בגבך. אתה צוחק. "זהו? להגיד תודה גבירתי?". אני מחיכת חזרה "בטח שלהגיד תודה", אני אומרת ונושכת אותך חזק בכתף, נשיכה שתשאיר סימן. אתה משחרר אותי, הופך אותי על הבטן ומתחיל לזיין לי את הצורה. זה חזק, כמו שאני אוהבת, אתה פראי, כמו שאני אוהבת ועכשיו אתה הגבר שלי, לא העבד. אתה מושך אותי לשולחן, משעין אותי, בא מאחוריי ומזיין שוב ואני גונחת ומסתובבת ומביטה בך "זהו? אתה באמת חושב שזה אמור היה להפחיד אותי? זאת כל החיה הרעה שיש בך? אמרתי שאני רוצה את המסיכה. תתן לי אותה כבר. אתה תתן כל מה שאני רוצה". אני מרגישה את החיה נאבקת בתוכך ונכנעת. אתה שומר עליי. מפחד להכאיב לי. רוצה אותי שמחה.
תוך דקות אתה על הגב ואני רוכבת עליך, מסבירה לך שאתה חתיכת בשר, חתיכת הזין שלי ששילמתי עליה עשרה שקלים כולל טיפ. אתה מספר לי כמה אתה רוצה שאשתמש בך, יותר מהכל, להיות מתחתיי ולהיות היחיד שאני גומרת ממנו. אני מספרת לך כמה אני אוהבת אותך. אוהבת ורוצה כל פיסת נשמה שלך, כל תכונה שלך, הכל שלי וגם אם היום נזהרת, אני עוד אקח הכל. אחרי שאני גומרת וגומרת, אני מרשה לך. אתה גומר על כפות רגליי ונשכב לצידי. עכשיו אני מראה לך אהבה, בנשיקות קטנות על גבך, בליקוקים של בשרך, בליטופים של הקרקפת המגולחת שלך. אני כל כך מופצצת אהבה.
אנחנו הולכים לאמבטיה. יש לנו כבר ריטואל. אני פותחת את המים. אתה מלטף לי את הרגליים. עד שאני מחכה להצליח ולהשתין עליך, אני ממלאה את פיך במים. סותמת את אפך. תבלע. זה השתן שלי. תבלע. אתה בולע ולאט לאט זרם חם עוזב את גופי ופוגש בשלך. זה החיבור הכי אינטימי שלנו. גבר אישה גבירה-רכוש, אני-אתה. אני מביטה בעיניך ורואה את האהבה שלך. מספרת לך כמה התגעגעתי למבט האטרף הזה שלך. האטרף הזה עליי-עלינו. לפני שאתה יוצא אתה מחבק אותי חזק אליך, לתוכך. דקה אחרי, צמרמורות של קור ממלאות את גופי. קר לי כשאתה לא כאן, בלי המבט שלך והמגע שלך ואולי, אולי אני סתם חולה. חולת אהבה.
http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/7b/2e/a3/7b2ea35e875dc2ff7b5274fd953f9b1d.jpg
לילה, שנינו כבר מפורקים. כל אחד בביתו וגעגוע שלם בינינו. היום הוא עבר את האימון השני לאיירון מן*. זה שם את שנינו במצב בלתי שגרתי. אותו בתחושה של שובר שיא בחייו ומגיע לעוד קצה של השגיות, אותי בחרמנות עליו. אני מדמיינת את הגוף שלו עובר את כל הסבל הפיזי והמנטלי הזה ורוצה להיות שם. לחוות אותו כואב כך, שהכאב הזה יוקדש לי, שיסבול עבורי.
"אני גאה בך, פסיכי שלי", אני אומרת, "בא לי להשויץ בך, כמו בחפץ יקר"
"אז תשוויצי, עכשיו, גבירתי", הוא מציע. אני רותמת לצורך העניין את סייפאריאה בדמיוני. "תשבי לרגליי מתוקה ותראי איך אני מצליפה ברכוש שלי". היא כבר הלכה לישון לפני כמה דקות, אבל במחשבותינו היא כאן איתנו וצופה.
אני מניפה את הקיין הדק באוויר, שישרוק, שיהיה עוצמתי, שיחתוך, שינחת לו על הישבן ויקרע אותו, שישאיר סימנים של חתך ושל דם. "1, תודה גבירתי", הוא אומר, מיומן בטקס שלנו. רק שכאן בדימיון אני יכולה לסמן אותו בטירוף. במציאות אני צריכה לשמור.
הקיין מונף שוב באוויר, בטירוף, אני לא צריכה לחשוב יותר. אני רוצה לקרוע, להכאיב, לגרום לו לדמם עבורי, לכאוב אותי, לכאוב את האהבה המטורפת הזאת שנמצאת בינינו כחלל בפני עצמו. השוט נוחת על גבו וקורע בו פס שמפלג את עורו לשניים וגורם לגב לדמם.
"2, תודה גבירתי. זה כואב בבקשה..", הוא אומר ומסביר לי שדמעות מתחילות לזלוג מעיניו. זה לא מעניין. זאת הפנטזיה שלי ואני רוצה אותו צורח ובוכה, כואב ומתפתל מתחתיי, מדמם אותי מהורידים שלו. הקיין מונף שוב, שורק ונוחת על ישבנו וירכיו. בהצלפה השישית הוא כבר בוכה, מוטל על המזרון, קרוע, מלא בדם ופסים של אהבה.
אני לא צריכה הרבה כדי להפיל אותו ולסובב. אני מחדירה אותו לתוכי כך. הדמעות שלו שוטפות את ידיי ואני מעבירה אותן לגבו לוקחת מהדם. מורחת על שדיי ועל פניי. צבעי מלחמה. "כך אני אוהבת אותך. אתה מבין? כך. בכזה טירוף ועכשיו אני הולכת לקרוע ממך את כל המסיכות. לקרוע חזק, במשיכה, כמו שמושכים רצועת שעווה מרגל שעירה. אתה תהיה ערום עכשיו. נקי. הבנת? ערום מול גבירתך".
אתה מבין. ממתין. לא יודע מה אני רוצה לקרוע. מה אני רוצה לקחת עכשיו שעוד לא לקחתי ממך, שעוד לא נתת לי. "אני קורעת את מסיכת הילד הטוב, המרצה, הבסדר, המצטיין. אתה תתן לי אותה ותראה לי מה שמתחת. אני רוצה לראות את החיה הרעה שבפנים. את הלוחם שאוהב דם, את הגלדיאטור שנהנה להרוג, את הכלב חסר השליטה. אני אקח אותך לקצה שלך, רכוש, בינך לבין הקצה לא יהיה מקום לפירור ואת תיתן לי. תיתן לי עכשיו את החיה".
אני מתחילה לזוז עליך, בפראות, באלימות ואומרת לך "תראה לי את האהבה שלך בכל תנועה, תראה לי כמה אתה נותן לי הכל. כל מסיכה שתפרת לעצמך במשך החיים. כולן שלי. אתה ילד ועבד ופרא וחיה רעה ולוחם. הכל שלי. תבכה, תדמם, תשפיך תקרע, הכל בשבילי".
אתה מבין. אתה איתי. אתה הופך אותי על ארבע ונכנס אליי לכוס, חזק, פראי, כלב מיוחם שמרצה את גבירתו. אתה חזק עכשיו. אני לוקחת לך את היד ונושכת. אני שורטת אותך. קורעת. גורמת לך לדמם עוד בשבילי. הזין שלך חודר אליי וממלא אותי בהשתייכות שלך. הוא כאן לשרותי. אתה גונח, צועק, משתולל בי. אתה לא שומר עליי ולא חושב מה יקרה עכשיו. אתה פרא נטול מסיכות ומחשבות ואתה מדמם תוך כדי ואתה גומר ומתמוטט ואני עולה לך על התחת ומזיינת אותו לרגע וכשאני גומרת בצעקה, אני נושכת אותך בעורף, חותכת בך עוד סימן מדמם. טועמת את הדם שלך ומשתינה עליך. על הדם והזרע, על כל מיצי האהבה שיצרנו כאן.
שנינו נרגעים. "כך אני אוהבת אותך? אתה מבין?", אני שואלת. אתה מבין. "עכשיו תצייר עליי את האהבה שלך, בדם". אתה לוקח את הדם שלך "אני מצייר עלייך שלוש נקודות. אחת גדולה בלב. אחת גדולה מעל הכוס. אחת על המצח ומחבר אותן בקו של דם. זהו. ראש-לב-כוס. הכל שלי".
ואני לוקחת את הדם שלך, מציירת עין על הלב שלך. עין שמביטה פנימה וזולגת את דמעות הכאב שלך עד לזין ומשם אני מעיפה גיצים של אש ואושר לראש שלך. זהו. אתה מושלם ושלי. כל כך שלי ועכשיו נערבב את הציורים שלנו. אני רוצה לזיין אותך בפראות, באלימות. שתי חיות רעות בטבע, בלי גבולות, בלי קווים אדומים. אני נעה עליך, אתה זז בתוכי בפראות. אני נושכת ושורטת, אתה תופס ומושך ומזיין וקורע. הכל. אני לוקחת לך הכל. אתה לא תשאיר שם כלום. אתה שומע? תן לי את זה. תן לי את המסיכה. תראה לי מי אתה בפנים. תראה לי איך אתה אוהב אותי. עכשיו. חזק. הרגע.
אתה מספר לי איך אתה נע בתוכי בפראות, נטרף, צועק, תוקע, משתולל, מושך, לא מפסיק לא משנה מה. מדמם בשבילי כמו כלב פצוע ולא מפסיק לזיין. הבכי שלך מתגבר, עד שאתה מתפוצץ בתוכי, באטרף, לא יכול יותר. הגוף שלך רועד. אתה מתמוטט לתוך שלולית של דם זרע ושתן. אני גומרת עלייך חזק, צועקת שאני אוהבת אותך. כמה שאני אוהבת אותך, רכוש.
שנינו נחים בתוך השלולית הזאת. "את הופכת לי את הבטן ומפוצצת לי את הלב, מטורפת אחת", אתה מגלה לי.
"אני אוהבת אותך כמו שאתה לא מבין", אני מגלה לך.
"אני רוצה לישון כך בלי להשטף. עם הדם והזרע, כל הלילה", אתה מבקש.
"נישן בגג. מחובקים, דבוקים בכל הנוזלים האלה ואתה תחמם אותי כל הלילה. יהיה לי קר".
"אשמח לחמם אותך גבירתי. בבוקר הכל יכאב לנו. תקחי בחשבון".
"יכאב בעיקר לך. בבוקר ארחץ אותך ואשלח אותך לעבודה".
"יודעת שאת אהובתי היחידה?"
"יודעת ומאושרת. כל כך מאושרת ממך"
"לילה טוב גבירתי. מדהימה. מטורפת. אהובתי"
"לילה טוב רכוש שלי. גבר שלי"
ועכשיו כבר בוקר. אני אחרי הלילה הזה שהיה פנטזיה שלנו והיה כל כך אמיתי. אני רוצה אותך כאן לידי. לקרוע ממך את כל המסיכות. אחת לאחת. להפשיט אותך מולי, לגרום לך לכאוב, לדמם, לבכות, לצעוק. להשתולל. כך אני אוהבת אותך. אתה מבין? ואני אוהבת גם את איירון מן.
* איירון מן
הפרקים הקודמים:
א-ה': http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=27738
פרק ו' מופיע בתגובות ללינק הזה: http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=33842
http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/77/f6/0b/77f60b17f76a07efe9e34f665ea16aba.jpg
סטפן חזר ובידו ויברטור ורוד, עבה ובעל תוכניות הפעלה מגוונות. חניתה חייכה, מרוצה. "תראי איזה הפתעה הכנתי לך, חור, לא סתם ויברטור, ורוד. מתאים לצבע של הערוץ שלך, שלא תגידי שאני לא מתחשבת". היא צחקה את הצחוק המרושע שלה, שנירית למדה כבר להכיר וזו לא יכלה להסתיר את סקרנותה. מה המפלצת עומדת לעולל לה עם הויברטור הזה? טוב נו, לא צריך להיות גאונה כדי להבין.
אבל חניתה היתה יצירתית, לא סתם הגיעה למעמדה הכלכלי וגם את המשחקים שלה היא אהבה לשחק קצת אחרת. "אנחנו עומדות להשתעשע קצת, חור שלי, משחק קטן וחמוד שהמצאתי. אני עומדת לשאול אותך שאלה. אם תעני לשביעות רצוני, תקבלי את הויברטור החמוד הזה בתוכך, שיעשה לך נעים-נעים. אם תעני בחוסר כנות או תשובה לא מספקת, תקבלי הצלפה מהקיין. ברור חור קטן שלי?"
נירית השתנקה ונזכרה שמומלץ לה לענות בצורה שתרצה את חניתה וענתה "כן, גבירתי".
"יפה חור", ענתה חניתה בחיוך שהצביע על כך שהיא מתחילה להיות מרוצה. היא אפילו ליטפה לרגע את ראשה של נירית כשאמרה לסטפן "גש תביא לי את הקיין הדק". סטפן מיהר לבצע והתיישב לרגלי גבירתו, מחכה להוראות נוספות.
"ועכשיו חור, שאלה ראשונה: מה את שלי?"
נירית ידעה שזה לא זמן להתחכם וענתה: "החור שלך, גבירתי".
חניתה חייכה שוב. נירית מתחילה ללמוד וכמה שהיא נהנית לאלף אותה. זה עומד להיות מרתק. היא ידעה שצפויות לה עוד מלחמות רבות ומאבקים שונים מול נירית, אבל בסוף זו תהיה השפחה הכי צייתנית שהיתה לה אי פעם. היא פשוט יודעת את זה בלבה והיא לא ממהרת לשום מקום. היא הניחה רגע למחשבות וחזרה למשחק: "תשובה יפה, חור, מגיע לה פרס. פשקי את רגלייך".
נירית פישקה את רגליה בהיסוס. היא פחדה מהאישה הזאת, אבל עכשיו, יותר מכל, היא פחדה להנות. היא פחדה להישבר ובאמת לאהוב את המשחק המטורף של המפלצת שסוחטת אותה. היא לא תהנה. יתהפך העולם והיא תסבול מזה. חניתה ניגשה אליה. ליטפה את שערה קלות, העבירה אצבע על לחייה. "תהיי חור טוב, מותק, חור רעב, אין טעם להלחם בזה, הגוף שלך כבר יודע של מי הוא, למי הוא שייך, גם אם המוח שלך נלחם בזה. רוצה שאראה לך? אל תטרחי לענות. אני אראה לך מיד".
חניתה הכירה נשים. למעשה, היא ידעה אותן. ידעה איך לגעת, ידעה איך לענג, יותר מכל ידעה איך להכאיב בצורה שתענג ואת כל הקסם האישי והמיומנות הזאת היא הביאה עכשיו לנירית. "פה גדול חור, לקקי לגבירתך את האצבעות עד שיהיו רטובות מספיק לשחק בחור שלי", ציוותה ובלי להמתין החדירה שלוש אצבעות לפיה של נירית. נירית נחנקה קצת, אבל התחילה ללקק ולהרטיב את האצבעות.
"בדיוק כך, חור שלי", אמרה חניתה והורידה את ידה אל בין רגליה של נירית. האצבעות הרטובות שלה גיששו עד שמצאו את הדגדגן של נירית וניצבו מעליו. לאט החלה לשחק בו, בודקת את תגובותיה של נירית לזויות השונות וללחצים השונים שהפעילה עליו, עד שמצאה את הזוית המדוייקת והלחץ המדויק שגרם לנירית לגנוח, גם כשלא רצתה. עכשיו היא המשיכה במרץ, דופקת את הדגדגן בקצב אחיד ומביטה לתוך עיניה של נירית, קוראת כל תזוזה בעיניה. נירית עצמה את עיניה. חניתה שלפה את אצבעותיה מהכוס של נירית והעיפה לה סטירה מצלצלת "החור שלי לא מסתתר מגבירתו ולא נסגר בפניה. אף פעם. את גלויה וחשופה בפניי. אין לך סודות ממני. אין יותר שום דבר פרטי שלך. הכל שלי. תפקחי עיניים, חור ותמשיכי להביט בי כל הזמן. ברור?"
"ברור, גבירתי", ענתה נירית ופקחה עיניה בבושה. זין. היא לא רצתה להנות מזה והזונה צודקת, לגוף שלה יש רצונות משלו והמפלצת יודעת להפעיל אותו. "מס הכנסה, מס הכנסה", חשבה לעצמה כשחניתה החדירה לתוכה את הויברטור הורוד והפעילה אותו. חניתה נקשה באצבעותיה לכלב שלה וסטפן מיהר להחזיק את הויברטור פועל בתוך נירית. היא חזרה לדגדגן ונירית החלה לרעוד מעונג, תכף היא תגמור, אבל לא, חניתה שלפה מתוכה את הויברטור ואת האצבעות וחייכה "החור שלי נהנה ורוצה לגמור? עוד לא מתוקה. עוד לא שיחקנו מספיק. עכשיו לשאלה הבאה: מה החור שלי מוכן לעשות למעני?"
נירית היתה נבוכה מהכניעה של הגוף שלה. אבל היא חזקה. היא לא תשבר. הגוף שלה אולי זנותי ורעב, אבל הנשמה שלה חזקה. "כלום, מפלצת. אני לא אעשה בשבילך כלום בלי האיומים האלה שלך, יה חתיכת סחטנית חולנית!".
חניתה צחקה בקול רם: "החור שלי כל כך נהדר. גם מאתגר אותי וגם נותן לי המון הדמנויות לשחק איתו. פשוט נפלא. סטפן, תביא את הקיין".
"זונההה", צעקה נירית.
"בת זונה, חור שלי, בת זונה", תיקנה אותה גבירתה והחלה להצליף בה הצלפות חזקות עם הקיין. הצלפות שקרעו את בשרה והותירו עליו סימנים עזים ובלתי נשכחים של פסים עמוקים ומדממים. נירית צרחה מכאב והתחננה שחניתה תפסיק. שהיא לא מסוגלת יותר.
"אוי את כזה חור מתוק", ענתה חניתה באכזריות, "מה אמרת? כנראה לא שמעתי טוב. מה תעשי למעני, חור?".
"הכל גבירתי, הכל, רק תפסיקי את ההצלפה הזוועתית הזאת. אני אעשה מה שתרצי".
"תשובה יפה, חור, תשובה של חור מצטיין. תכף אבדוק אם את באמת מתכוונת לכך". היא סימנה בהנעת ראש לסטפן להחדיר שוב את הויברטור לתוך הכוס הרעב של נירית וחזרה עם אצבעותיה לדגדגן. "את מבינה חור? אני מאלפת אותך כמו שמאלפים כלב, בהתניה. הגוף שלך והנשמה שלך לומדים שלהיות טובים שווה פרס ועונג ולהיות רעים שווה כאב וסבל. את תלמדי לאהוב את הכל בשבילי ואת תלמדי להיות צייתנית. כלבה טובה וחור טוב ושימושי. כמה זמן שזה יקח לי, כמה כאב שזה יקח לך. את תהיי מצטיינת שלי והנה תראי כמה את רטובה מזה. החור שלי לומד כבר שכאב זה טוב. אין הנאה בלי כאב. אין גמירה בלי כאב, אין גמירה בלי לענג אותי. זה ברור חור?"
"ברור, גבירתי, החור מבין", ענתה נירית ולא הבינה מה הרעד המטורף הזה שמשתלט על גופה ותכף יטביע אותה רגשית ופיזית.
חור... היא חור. חור של גבירתה. זונה בת זונה.
http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/fc/96/59/fc96595bdfed5f983fc8a4aed1c1fe3d.jpg
לפני עשר שנים, כשהכרתי את אמסטף, לא היתה לכף הרגל שום משמעות בעיניי. לא ידעתי שמישהו מקדיש לה דקת מחשבה מעבר ללמרוח לק על ציפורני כף הרגל וגם זה, במקרה הטוב. אבל אז הוא הגיע ולימד אותי את העונג הבלתי מוסבר של עינוג כף הרגל ולמעלה מכך - את היכולת לגמור ממנה כשמענגים אותי כמו שצריך. כמו שהוא יודע...
מתישהו, יהיה לי קעקוע על כף הרגל. כשזה יקרה, אספר לכם גם למה. אבל בנתיים, לאמסטף ולכל מי שאוהב כפות רגליים, תראו איזה יופי
וגם משהו ללמוד, על הדרך.
http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/78/bb/63/78bb631a94d915680b482b0afe340f1c.jpg
http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/66/61/c9/6661c97068a9a1ca6dfbd00b385de419.jpg
http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/9e/c8/c9/9ec8c9891fef612468cd642eb2924ea1.jpg
אתה או הפדיקוריסטית?
http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/31/2d/28/312d28eccc98d6a08890afbe81ba3740.jpg
ואם כבר יופי ועונג, תקדישו לזה עוד דקת מחשבה:
http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/87/1c/6b/871c6b5e1c2ffb53e2125f03d07f6452.jpg
