ראיתי את התמונה+הציטוט הזה ונזכרתי במשהו שכתבתי עליה לפני 8 שנים. השתנתי קצת בשנים אלה:
על אנאיס ודראמות
פורסם לפני 8 שנים ב - 13 באוגוסט, 2005 בשעה 22:16
Ordinary life does not interest me. I seek only the high moments. I am in accord with the surrealists, searching for the marvelous." from The Diary of Anais Nin, Volume One 1931-1934
אני אשה דרמתית. החיים הרגילים - רגילים לי מדי ואם אין דראמה כנראה שצריך לייצר אחת. אולי בגלל זה אני כל כך מעריכה אשה אחת, שכתבה הרבה יומנים, ספרים אירוטיים ומאמרים ספרותיים וידעה איך להכניס דראמות לחיים שלה. בין השאר, היא היתה המאהבת של הסופר הנרי מילר (סקסוס, נקסוס וכו`) ושל אשתו, ג`ון. משולש אהבה סוער שתועד בסרט בינוני אך אירוטי.
קראו לה אנאיס נין והיא היתה שרמוטה גדולה, סופרת בינונית, דו מינית והרפתקנית. הכתיבה הכי מופלאה שלה היתה ביומניה. האירוטיקה היתה חייה והיא הביטה בעולם כילדה מופתעת המנסה לגנוב כמה שיותר ממתקים משקית ההפתעות. לפעמים בא לי לקרוא לה, לעלות אותה באוב ולומר לה "יה חתיכת זנזונת, איך העזת למות לפני שהכרנו? היינו יכולות להיות חברות הכי טובות או גבירה ושפחתה". אבל היא מתהפכת על משכבה ולי יש חברות טובות משלי ולא פחות מכך - דראמות.
יש אנשים שרוצים שהחיים שלהם יהיו כקו ישר - בלי עליות ומורדות, רק שיגרה מבורכת. אם אני אחיה יומיים בקו הישר הזה, אני ארגיש מתה, אז כשאין דראמה אני מייצרת אחת ורצוי שהיא תהיה סקסית".
***
שמונה שני אחריי, פלוס שני ילדים, מינוס נשלטת או עבד, חיי עדיין במלאים דרמות, רק שהיום אני יותר מבינה את הצורך בשלווה, בשקט, במשהו שעושה לי שמח, בלי לעורר סערות קשות, מטלטלות. אז הנה אנאיס, תהיי היכן שתהיי - אני מוכנה ללמוד ממך גם את השיעור הזה. אסטה לה ויסטה בייבי ונפגש בשמחות.
ולכם, שתהיה שנה אזרחית מאושרת, מלאה באהבה, תשוקה ושמחות ושכל הדרמות, יהיו רק כאלה שעושות לכם טוב בלב.
השעות הבאות עברו על יוני בתחושת עירפול. הוא הכין כריכים, הסיע את המתבגרים לתיכון, שוחח עם אשתו על סדר היום, חייך כשצריך, חיבק כשהיה אמור ובכל הזמן הזה חש כבדות בלתי נסבלת. יהלומה, גבירתו- מתה. מצחיק, שהוא עדיין חושב עליה כך. כבר לפני שנים חש שהשתחרר ממנה לנצח ובכל זאת, תמיד ידע שהיא שם, שלא משנה עם מי תהיה וכמה תהיה מאושרת, ברגע שהוא יגיע היא תמצא לו מקום. היא הבטיחה. הוא שלה לתמיד ולא משנה מה עבר בחייו, הידיעה הזאת נתנה לו תחושת ביטחון מוזרה. ועכשיו, במקום של האהבה שלה נותר חלל והוא לא מצליח לקלוט. יהלומה נרצחה והוא אידיוט.
שמונה וחצי בבוקר והוא במכונית בדרך למשרד יחסי הציבור המצליח שלו. שם את השיר שלהם. זאת השעה שהיו משוחחים בה מדי בוקר, כשהיה שלה. היא הכירה אותו יותר מכל אדם אחר בעולם והוא הכיר את הנשמה שלה וידע, היא לא התאבדה. הוא חיפש בנייד את מספר הטלפון של הרצל, מפכ"ל המשטרה וחייג. הוא חייב את זה ליהלומה. הוא ינקה את שמה.
יהלומה היתה מחייכת אם היתה יודעת שהוא חושב ששמה הטוב נפגע. אף פעם לא היה אכפת לה ממה יאמרו. הדבר היחיד שניהל את יהלומה היה הלב שלה. הוא זכר את אותו הלילה. אחרי שסיימו את המעקב היא שתקה כל הדרך ונסעה לביתה, בלי לשאול אותו דבר. כאילו ברור שהוא יבוא איתה מבלי להתנגד. הם נכנסו לדירה שלה והיא זרקה את התיק לריצפה, העיפה מעצמה את הז'קט אחזה בחולצה שלו והדביקה אותו לקיר. הוא חייך "היי, הלו, מה את חושבת שאת עושה? אני לא נותן בדייט הראשון", אמר וניסה להדוף אותה בצחוק בידיו השריריות. "איזה מזל שאנחנו לא בדייט", אמרה, תפסה לו חזק בביצים עד שגנח והדביקה אותו שוב לקיר. הוא ניסה להתנגד שוב. היא הפכה אותו, פניו לקיר ולפני ששם לב איך זה קרה, הצמידה אזיקים לידיו וקשרה אותן לאחור. היא שלפה את חגורת העור ממכנסיו והפשילה אותם. חשפה את ישבנו.
"השתגעת? מה את עושה?", שאל בתדהמה.
"משהו שיגרום לך לא להתנגד לי יותר", ענתה בשקט.
"את לא נורמלית. את יודעת את זה נכון? מה שמפחיד בך שאת כזו מטורפת שאני מאמין עליך הכל", ענה, מרוגש.
"אני מסוגלת להכל, זה נכון", היא ענתה, "ואתה תלמד עד כמה ועכשיו תתכופף ותספור. זה העונש הראשון שלך. אחרי כל הצלפה תאמר 'תודה גבירתי, שאת מחנכת אותי' וכשאסיים איתך רד לרגליי, נשק להן ותבטיח להתנהג יפה מעתה ולנצח".
היה לו הרבה מה לענות לה, אבל הוא שתק. כאילו כל חייו הובילו לרגע הזה שיתכופף בבית של כתבת פלילים הזויה ויגיד לה תודה שהיא מכאיבה לו. זה היה העונש הראשון שלו והמרגש מכולם. כשהיא סיימה היא שחררה את ידיו, הפילה אותו לריצפה. הוא נשק לרגליה והודה לה, כאילו שם מקומו וכאילו עשה את המעשה הזה כל חייו. כשסיים, היא פשטה את מכנסיה ותחתוניה, עלתה עליו, רכבה עליו עד שגמרה שוב ושוב, סוחטת אותו בכוח בתוכה. באותו רגע הוא ידע. הוא יעשה כל דבר שהאישה הזאת תגיד לו, רק כדי לראות אותה שוב מחייכת כך, גונחת כך, גומרת שוב ושוב ממנו. רק ממנו.
"אח שלי, אני מבין ששמעת את הבשורה המרה", ענה הרצל מצידו השני של הקו "חשבתי עליך ברגע ששמעתי".
הרצל ויוני הכירו בנסיבות שאף אחד מהם לא רצה לפרסם. הרצל היה העבד של שוש, חברתה הטובה של יהלומה, בדיוק בתקופה בה יוני היה בן זוגה של יהלומה. הם הפכו לרביעיה סודית, שנהגה לבלות יחד בילויים שהשתיקה יפה להם. יוני ידע שהוא יבין ואמר "הרצל, ברור לך שהיא לא עשתה את זה, נכון? זאת לא יהלומה. היא היתה מתה לפני שהיתה מתאבדת", לרגע חייך ואז הרצין שוב ואמר "אני רוצה להיות מעורב בחקירה. בבקשה, הרצל, צרף אותי לצוות ותבקש שיתנו לי גישה חופשית לגופה ולכל המידע שארצה. אני חייב לה את זה".
הרצל שתק לרגע. הוא חשב מה היה מרגיש אם שוש היתה נמצאת כך ונזכר בפעם ההיא שיוני הציל את התחת שלו משערוריה ציבורית ולבסוף הסכים. "טוב אחי, סבבה, בוא למטה ביפו. החוקרת היא רב פקד דורית שטרית. אני אדבר איתה כבר בשבילך. אגיד שאתה מלווה את הפרשה כי יש פוטנציאל לפיצוץ תקשורתי בגלל מי שיהלומה היתה ולחצי התקשורת. הגופה עדיין באבו כביר והאמת? אני לא ממליץ לך ללכת. זה לא מראה מרנין ואני לא חושב שתעמוד בזה, בכל זאת, אהבת אותה פעם".
יוני ידע שילך. הוא חייב להפרד מיהלומה כמו שצריך. כמו שלא עשה אז, כשעדיין יכל.
זה היה סתם יום חמישי, כך יוני חשב, השעה היתה חמש בבוקר, הוא התעורר לפני כולם ולא ידע שהיום הזה יהפוך את חייו וששוב, הם יתהפכו בגלל אותה אישה. אישתו חיממה גם את הצד שלו במיטה, בניו הבוגרים ישנו שינה עמוקה. עוד מעט כולם יקומו והוא אהב את השעה הזאת לעצמו, לפני שכל הבלאגן מתחיל. הקפה כבר מוכן וכעת התחיל לעבור על עיתוני הבוקר ואז ראה את הכותרת שטלטלה אותו: "העיתונאית יהלומה לוין נמצאה ללא רוח חיים בנסיבות מסתוריות. גופתה של לוין נמצאה מוטלת על הספה בדירתה, כשסכין מטבח נעוצה בחזה. המשטרה בודקת מספר אפשרויות, כולל חשד להתאבדות".
יוני לא הצליח לאחוז בעיתון. ידיו רעדו. יהלומה? יהלומה שלו? היא לעולם לא היתה מתאבדת. היא היתה אישה חזקה, עוצמתית, לביאה. מי כמוהו יודע. הם חייבים לחקור רצח. רק רצח. הוא חייב להגיד להם. ומה אם היא השתנתה? בכל זאת עברו עשר שנים מאז הפעם האחרונה שראה אותה. לא, לא יתכן. אנשים לא משתנים כך וכן, יהלומה היתה מספיק דרמטית כדי לתקוע לעצמה סכין, מספיק מטורפת, אבל היא לא תעשה את זה. הוא יודע. היא לא תעזוב אותו לבד. גם אחרי כל השנים האלו בנפרד.
הוא היה בן עשרים וחמש כשנפגשו לראשונה. צלם עיתונות צעיר שהגיע לעיתון וצורף לכתבת הפלילים המזהירה. הוא רצה לחסות בצילה. באחד הערבים, אחרי מעקב ארוך אחרי אחד המקורות שלה, היא הוציאה ג'וינט והציעה לו. הם ישבו במכונית וחיכו להתפתחות. בלי לומר מילה היא הכניסה יד למכנסיו, לחצה על הזין שלו בחוזקה ואמרה "ידעתי שאתה עומד בשבילי, עכשיו נראה גם כמה אתה מוכן לסבול בשבילי". הוא הביט בה המום. לא הזיז את ידה, כמעט ולא נשם. מעולם לא היה מגורה כך. "מוכן לכאוב בשבילי?", היא שאלה בשקט, מביטה בו במבט מחייך ומתגרה, חיוך שהגיע עד עיניה והציף אותן בקרני שמש חמימות. "מוכן", ענה לה, בלי לחשוב וידע שמצא את האישה שיאהב לשארית חייו.
"יופי", היא ענתה ולחצה שוב על הזין, עד שהתקפל ואז הרפתה והכניסה שתי אצבעות לפיו "לקק", ציותה. הוא מיהר להפעיל את לשונו ולהרטיב את אצבעותיה בתשוקה. היא הורידה את ידה הרטובה אל הפיטמה שלו והחלה לסובב "אתה מבין, יוני שלי, כך זה כשאתה איתי מעכשיו. זין עומד, ריגוש מטורף וכאב. כך זה יהיה בינינו תמיד, מעכשיו ועד שהמוות יפריד בינינו".
אז לא הבין למה היא מדברת על מוות ומה פתאם שני קולגות עם סטוץ פתאומי מדברים על לנצח או עד המוות. אבל היא צדקה. יהלומה תמיד היתה מכשפה. תמיד ראתה כמה צעדים קדימה. כבר אז ידעה שלא משנה איפה הוא, משהו ממנו תמיד יהיה שייך לה, מאותה שניה ולתמיד ועכשיו, יהלומה מתה והוא חייב להוכיח שהיא לא התאבדה. יהלומה היתה שונאת את זה שחושבים שהיא היתה כה חלשה. בת זונה מטורפת-אהובה שלו, אפילו מהקבר היא ממשיכה לשלוט בו. הוא היה אמור להרגיש חופשי, שמח, אבל בפעם הראשונה בחייו הבוגרים בכה. סופסוף הוא נתן ליהלומה את הדמעות שלו, שכל כך רצתה.
יש לי הרבה לספר לך, על מה אני רוצה שתהיה, על איך אני רוצה שתשרת אותי.
אני רוצה לקרוא לך "זנזונת" ואתה תהיה גבר. הכי גבר, אבל זונה שלי, כי כך אני אוהבת, מזה אני מתגרה.
אני רוצה לספר לך איך אשתמש בגופך, איך אקעקע את נשמתך, ללחוש לך איך אשתמש באיבריך לעינוגי. אחד-אחד, כמה אכאיב לישבנך ואיך אאדים אותו, כיצד אסמן כל מילימטר שלך בתשוקתי.
ויותר ממה שאני רוצה לספר לך ולהשתמש בך, אני רוצה שתדבר אליי. כי כדי להתענג על כל מי שאתה, מכל מה שאתה, אני צריכה לשמוע אותך אומר, תוך כדי וכשאני קרובה לקצה ולעוד אחד, אחרי שלקחתי אותך וכבשתי אותך, אחרי שהצלפתי בך ושייכתי אותך, אחרי שדרכתי עליך ונתתי לך לנשק כל מילימטר בגופי. תגיד לי: מה אתה שלי? כמה אתה שלי? כמה אתה צריך לשרת אותי? ספר לי על הכמיהה, את העוצמה שלך להיות מתחתיי הכי נמוך ונלקח, דבר אליי עד שאגמור מעסיס מילותיך ונפשך בכפי.
"תכתבי", היא אומרת לי, הקואצ'רית המדהימה שלי, "תכתבי כי את אישה של מילים. תזמני אותו, את האחד שאת רוצה באמת, את זה שראוי באמת לאהבה שלך. לא מגיעה לך אהבה אמיתית? מישהו שיהיה שם גם בשבילך ויראה גם אותך? אז תזמני אותו, את האחד הזה שמסוגל להכיל אותך, כמו שאת הכלת תמיד אחרים".
ואני חושבת. על האהבות הישנות שלי, על האהבה החדשה שאני רוצה. אני באמת רוצה? מישהו שיכיל אותי? למה מרגיש לי כ"כ בנוח להכיל וכ"כ מאיים להיות מוכלת? והאם היא צודקת? האם בחרתי לי מראש אנשים שלא יוכלו? אני לא בטוחה. בחרתי אנשים עוצמתיים בעיניי, כי חשבתי שהם יוכלו גם להיות נשלטים ומתמסרים מבלי לברוח ולהיות מאויימים מכך וגם להכיל אותי. כי לפני הכל, קשר של שליטה הוא קשר של אהבה בעיניי, בין שני אנשים שווים בערכם וכמו שאני רוצה להכיל, לכרבל, ללמד, לעטוף, לקחת, לסחוף, לשרמט, להטריף ולכבוש, כך אני רוצה שאוכל להביא את כולי. את החלק הזה שרוצה לשתף אם קשה לי, שרוצה חיבוק כשעצוב לי או סתם הקשבה. ולא תמיד זה הולך יחד, לפעמים זה הפוך. כשנשלט מרגיש שיש הבדל בין פנטזיית השולטת הכל-יכולה-רעה-ביטצ'ית-בת זונה-חסרת לב לבין האישה הזאת, שאוהבת אותו, רוצה אותו או אפילו (שומו שמיים) - צריכה אותו, הוא מתבלבל וכל התשוקה שלו נמצאת במצבי טרן אוף טוטאלי.
אז זה לא מה שאני רוצה לעצמי. אני רוצה גבר עוצמתי באמת, מלא ושלם עם עצמו שהוא גם נשלט. גבר שחי במציאות ושיכול לראות בי אישה מלאה שהיא גם שולטת. גבר כזה שאיתו לא אצטרך להציג דבר, שהמקומות בהם אני לא כל יכולה לא יצטרכו להסתתר בארונות. אני לא בארון שנים כשולטת אז מה? עכשיו אני צריכה להכניס לארון את האישה? מצחיק מאד ואולי עצוב.
אז כתבתי, כמו שהיא אמרה, על הגבר המדהים ההוא, עם הנשמה היתרה והכריזמה הסוחפת, זה שמאמין באלוהים, אבל מאמין גם בעצמו, בי ובנו, שמקבל את עצמו כנשלט, אבל יודע להכיל כמו גבר אוהב, זה שמצחיק אותי ומרתק אותי ומתמסר לי באמת, כמו שעבד מתמסר לגבירה, בלי להתבייש או לפחד או לברוח. זה שהסקס איתו מביא את שנינו לגבהים מטורפים והשיחות איתו מביאות את שנינו לעומקים שנוגעים. כתבתי ושלחתי ליקום. כתבתי ואני יודעת שיום אחד, היקום או איך שלא נקרא לזה, יחליט שהגיע הזמן ואני אקבל את מה שזימנתי לעצמי. את הגבר הזה שהוא לא קלישאה של נשלט ולא קלישאה של גבר. הוא השילוב המושלם בין שתי המהויות.
ואני אוהבת את התמונה הזאת, כי הלביאה היא המובילה, אבל קצת מאחוריה, מי שצועד, זה אריה אמיתי.
בואי שרמוטה קטנה, תלבשי בשבילי את הג'ינס הקרוע, הקצרצר. מתחת רק תחתונים ורודים, ילדותיים. אני מרשה לך עם ציור.
וחזיה, ורודה או לבנה ומעל, רק גופיה, למרות שקר. הנה כך, עכשיו את הילדה הטובה שלי. ואת הרי יודעת מה אני אוהבת לעשות לילדות טובות, נכון, זנזונת? כן, מותק. להפוך אותן לזונות גדולות. קחי את הסוכריה. לקקי יפה בשביל גבירתך ובואי. אנחנו נוסעות. את מזהה את המלון מרחוק? כאן תל ברוך ואת הזונה שלי. המתוקונת הקטנה. עמדי וחפשי לקוחות. תני מחירים מופקעים ואל תעלי לאף רכב, עד שאני מגיעה. תהיי ילדה טובה? יופי מתוקה שלי. אני מציצה ושומרת עלייך, עשי אותי גאה, תראי לי איזה חור טוב את.
אני צופה מהצד השני, רואה איך מזילים עלייך ריר. שומעת אותך ממלמלת בבושה לתוך הסוכריה "אלפיים שקל למציצה", כשאחד מסכים אני מתקרבת עם הרכב שלי, "עלי זונה". את ממהרת להכנס לרכב ולקבור את פנייך בירכיי. הדמעות שלך מרטיבות לי את המכנסיים. אני נוסעת קרוב לים, מפשילה את מכנסיי ודוחפת את ראשך אל בין רגליי. "את לוקחת מחירים מופקעים, זנזונת, בואי נראה מה את שווה". הדמעות שלך זולגות לך על הלשון כשאת מלקקת אותי, הצעקות שלי מוצמדות לכתפייך בציפורניי. "כן, כך ילדונת שלי. את השרמוטה הכי טובה, הלקקנית הכי מוכשרת. תאונני, תראי לי את הכלבה המיוחמת שלי ולא להעז לגמור". אני מנגבת את הגמירה שלי בפנייך ומרימה את סנטרך. מחייכת אלייך "הסכימו לשלם לך 2000 שקל למציצה, ילדונת? יש לך עתיד, ממי. תראי איזה זונה טובה את. עכשיו רדי שוב לכביש ונראה. אולי הפעם לא אבוא להציל אותך".
"למה?", היא שואלת כאילו זו הפתעה, מה שאני רוצה לעשות לה. כאילו היא לא יודעת מה אעשה.
"תפתחי. כי אני צריכה להכאיב עכשיו, לכבוש עכשיו, לגרום לך לילל ולצעוק, להרטיב בשבילי ולצרוח. תפתחי כי אי רוצה לזיין אותך עכשיו, להכניס את זין הסיליקון שלי מהכוס שלך ולהוציא לך אותו מהגרון, עד שתבכי, עד שתתחנני לגמור. עד שלא תוכלי להפסיק לבכות ולגמור, לצרוח ולגמור, להתחנן ולגמור ויודעת משהו? אני, כנראה, ארשה לך. אני ארשה לך לבכות את הגמירה שלך מהאצבעות שלי וארשה לך לגמור את הבכי שלך קבורה בין רגליי. אבל קודם עמדי על הברכיים. כן, כך, התכופפי, הבליטי את התחת שלך, אני אסמן אותו ברשעון שישאיר לך סימנים לשבועיים, תבקשי. תבקשי שיכאב. תבקשי שארק לך בפרצוף אחרי ואמרח אותך. תבקשי שאזכיר לך מי את. חור. חתיכת חור חסר משמעות. תגידי. מה את? חור. איזה חור? חור של כלום. חור. אפילו לא חור שלי. סתם חור. תבכי את זה עכשיו חור. תבכי מותק, תבכי. תצרחי את הכאב שלך, תצרחי בשבילי. יותר חזק. יותר חזק. עוד יותר חזק ודי. לרגע די".
את. כן, את. תצעקי, תבעטי, תשתוללי, תבכי, תזלגי לי בידיים. תהיי חור, תגמרי כמו כלבה בשבילי, תבכי שוב ותני לי את הדמעות שלך במתנה. למה? כי אני צריכה. אני צריכה דמעה. ואת, את רוצה להיות שימושית, כלי שלי - נכון?
אחרי כמה ימים של שיחות צפופות, החלטתי שהוא מתאים לתפקיד עבד הריבאונד שלי. דרישות התפקיד פשוטות: חכם, נאה, אוהב לענג ולפנק, לא מפחד מכאב וכזה שלא תהיה לי בעיה להשתמש בו ולאפסן על איזה מדף נשכח, לאחר מכן. שום רגשות, שום בלאגנים. רק כיף ותשוקה.
בחנתי אותו בבחינות שונות ומשונות בימים האלה והוא הוכיח עצמו כעומד בקריטריונים. לבסוף, הגיעה השעה הנכונה והודעתי לו: "מחר אבחן אותך לראשונה. גן מאיר, עשר וחצי בערב, הספסלים הקיצוניים, סמוך לבית הקפה. מכנסיים שחורים עם חגורה. חולצה שחורה. בלי תחתונים. תביא איתך מגבת, קרם עיסוי ושמיכת פיקניק". הוא אישר שהבין הכל וסיימנו את השיחה. היה לי יום קשה. הייתי עצבנית וגשם כיסה את שבילי גן מאיר. שקלתי לבטל, אבל החלטתי שלא. אני רוצה את הפורקן הזה. אני רוצה צעצוע חדש שיעשה לי נעים וישרת אותי. בעצם, אני רוצה כמה צעצועים, אבל הוא הראשון שאבחן. הציידת שבי קמה לתחיה, נשמתי עמוק ויצאתי לדרך. בא לי לטרוף הלילה.
הוא חיכה שם, ליד הספסל הרטוב. גבר נאה וגבוה, שרירי בדיוק במידה הרצויה. הושיט את ידו וחייך במבוכה, "היי, אני יוני". הושטתי את ידי לשפתיו, לנשיקה ועניתי, "אתה לא יוני. מהיום אתה sunday, העבד שלי לימי ראשון. ברור עבד?". הוא הבין. כמה סידורים טכניים- ניגוב הספסל, פריסת שמיכת פיקניק על החול הרטוב והוא היה מוכן. "נתחיל בלבדוק את כישורי הפוט פטיש שלך", הבהרתי, "תחלוץ את נעליי ותתחיל לעסות עם כפות ידיך. תמשיך עם הלשון כשאומר 'עכשיו'". הוא היסס "מה כאן? בחוץ? אנשים יכולים לעבור. לא נעים". הבטתי מסביב. אנשים בודדים הילכו בגן עם כלביהם. הגשם הבריח את כולם לבתים ולא היתה סכנה ממשית. "אתה באמת רוצה להתווכח איתי בערב המבחן שלך?", שאלתי. "אין בעיה. נכשלת. היה נעים מאד, יוני". הוא התעשת מהר. "לא, סליחה גבירתי, בסדר. אני עושה מה שרצית".
"בסדר? אתה מאשר סאנדיי? או שאולי אתה רוצה להודות לי על הזכות שנתתי לך הערב לשרת אותי?". הוא מיהר להתנצל ולהודות והחל לעסות את כפות רגליי כמיטב יכולתו. "עכשיו לפה. את כל כף הרגל, סאנדיי", ציוויתי. הוא הביט לצדדים באימה ולבסוף החל ללקק את כף הרגל ולדחוף אותה לפיו. כשדחפתי אותה עמוק פנימה, כבר לא היה אכפת לו מדבר. כל כולו הפך לכלבלב מורעב וכמה, מרוכז במשימה. הוצאתי את כף הרגל מפיו והוריתי לו "עכשיו רק את הקשת, מלמטה". הוא נשכב על השמיכה והניח את כף רגלי על פיו והחל ללקק אותה במרץ. כעבור דקות גמרתי מלשונו המיומנת. עכשיו חזר לי החיוך.
"עברת את המבחן הראשון, צעצוע, אתה מסוגל להגמיר מכף הרגל. עכשיו אבדוק את כושר העמידות שלך". הבליטה במכנסיו לא הותירה מקום לספק. הוא אהב את מה שעשה. "תפשיל את המכנסיים, עבד, בוא נראה מה אתה שווה". הוא שוב הביט מסביב ואז התחיל לבקש שאוותר לו. אף אחד לא עבר בסביבה. בעלי הכלבים התרכזו בחלקים אחרים של הגן, בית הקפה כמעט והיה שומם, האורות בגן היו רחוקים. הוא היה בטוח ולא התכוונתי לוותר לו. "אמרתי להוריד". אחרי עוד כמה מבטים מבועתים הוא הפשיל את מכנסיו וחשף בפניי זין יפה ועומד. "בוא נראה כמה אתה חזק", צחקתי ותליתי את תיק היד שלי על הזין שלו. התיק לא כבד מדי. שמתי בו ארנק, צרור מפתחות ושפתון. "עכשיו תספור עד ששים ואחרי כל סיפרה תגיד 'תודה גבירתי שאת בוחנת אותי'", ציוויתי. המבט על פניו היה מבוהל ומשעשע. הזין שלו נע בחוסר נוחות, אך לא ירד. "אם לא תחזיק מעמד, תחטוף סטירה", הסברתי לו כשהתחיל לספור "1. תודה גבירתי על כך שאת בוחנת אותי. 2. תודה גבירתי.." הקושי ניכר על פניו. מדי פעם נראה היה שהזין שלו לא יעמוד במשימה, אבל שוב ושוב כשהבהרתי לו שיחטוף סטירה אם הזין יפול, הוא רק נעמד חזק יותר ואיכשהו הוא הצליח לשרוד גם במשימה הזאת. הורדתי ממנו את התיק, ליטפתי קלות את לחיו ואמרתי "היית קולב טוב, צעצוע. בוא נראה איך אתה עם כאב".
עכשיו הוא נראה מבוהל עוד יותר מקודם. "תשלוף את החגורה מהמכנסיים, מתוק", אמרתי בחיוך משועשע. "לא כאן, בבקשה גבירתי, בבקשה", הוא השיב. "אז איפה אתה רוצה סאנדיי? שנעבור לגינת הכלבים? אתה רואה כאן מישהו? מישהו מתעניין בך חוץ ממני? לא. נכון? אז תפסיק להתבכיין ותן לי את החגורה. הזדמנות אחרונה או שאני הולכת ולא תראה אותי שוב". הוא שלף לאט את החגורה ממכנסיו. קיפלתי אותה לשניים. "תשען על הספסל ולא לזוז. תקבל רק חמש עשרה הצלפות, אבל חזקות. תודה לי על כל אחת מהן. אם תזוז באמצע נתחיל מההתחלה ואתה לא רוצה שנתחיל מההתחלה, נכון סאנדיי?" הוא אישר. הישבן שלו קרא לי. אחזתי בחגורה והתחלתי להצליף בו חזק, בכל הצלפה הרגשתי את העונג מתחיל לזרום בי, את השלווה חודרת אליי. סופסוף אני אני וכמה טוב לחזור הביתה, אליי, חסרתי לי הרבה זמן.
"חמש עשרה, תודה גבירתי", הוא כמעט צעק בקול שבור. "תרים את המכנסיים ותתישב", אמרתי, מתעלמת מכך שהישבן שלו כואב מכדי לשבת. לאחר שסגר את מכנסיו והתיישב בכאב, התישבתי עליו, נעה על זיקפתו המכוסה במכנסיים, עד שכמעט גמרתי. נעצתי את שיניי בכתפיו תוך כדי גמירה, סידרתי את בגדיי וקמתי.
"עברת את המבחן, סאנדיי, נפגש שוב בראשון הבא והפעם לסשן אמיתי. אה ו.. אם לא ברור.לך אסור לגמור. אני מרשה לך לגמור רק תוך אוננות על מה שהיה עכשיו ורק בין חמש בבוקר לחמש ועשרה. אם תפקשש, תאלץ לחכות 24 שעות. ברור?".
"ברור גבירתי, תודה. אפשר חיבוק לפני שתלכי?"
"לא מותק. עוד לא זכית בחיבוק. לילה טוב. נפגש בשבוע הבא. חכה עשר דקות לפני שתצא מהגינה".
השארתי אותו שם ויצאתי ללילה הקריר. חיוך גדול מלא את פניי. מעניין מה צופן לו יום שני.
