רצה עם זאבים

לפעמים אני כמו ילדה קטנה, מפונקת.

אני רוצה  "את זה".

-אבל אניגמוש, אי אפשר "את זה", "את זה" שייך לילדה אחרת.

-לא אכפת לי. אני רוצה "את זה".

- אבל קוקי, "את זה" לא רוצה לשחק איתך.

- לא אכפת לי. "את זה. את זה", אני רוקעת ברגליי בכעס.

- אבל נשמה-כפרות, תראי, לקחתי אותך לחנות צעצועים ע-נ-ק-י-ת, תראי כמה צעצועים יפים, הרבה יותר מתאימים לך, תבחרי צעצוע אחר.

- לא רוצה צעצוע אחר, רוצה רק את הצעצוע שלי.

בחודש הבא אחגוג 44 חורפים. כשהילדה הנפלאה והדומיננטית שלי מתעקשת על דברים, אני מסבירה לה יפה ובסבלנות שאני לא יכולה לתת לה את מה שאין, רק את מה שיש. נדמה לי שהגיעה השעה שלי ללמוד את השיעור הזה בעצמי. וליום הולדתי אני מזמינה לעצמי מתנה גדולה -גדולה, עטופה בסרט אדום, שלא נכנס לפרטים לאיפה בדיוק הוא נקשר: צעצוע של גלדיאטור, שאוהב מישהי, שלפעמים היא ילדה קטנה, מפונקת ושתלטנית.

מאז שהתחלתי לשלוט ניסיתי להבין מה המשותף לכל הנשלטים. במשך שנים לא מצאתי תשובה, למעשה, הגעתי למסקנה שאין דבר אחד משותף לכולם.

אבל השבוע פתאם היתה לי תחושה שמצאתי: רמת חרדה גבוהה מהממוצע. בלי קשר למנת המשכל, להצלחה בחיים, לעוצמה של הנשלט בחייו הוניליים ולכל קריטריון אחר, כל נשלט שהכרתי בחיי (רק הזכרים), סבל מחרדה כזו שמביאה אותו לשיתוק בדברים מסויימים ואני לא מדברת על הפחד מפני השליטה עצמה, אלא פחד קיצוני מהתמודדויות יומיומיות לא נעימות.

בנשלט יש צורך שלא יכעסו עליו, צורך משותף לכולנו, אבל בעוד ונילי יתמודד עם דברים לא נעימים, גם אם זה אומר שהמחיר עלול להיות שיכעסו עליו ויגערו בו או פשוט לא יאהבו אותו, נשלט פשוט יברח או ימצא דרך להתחמק או ימשיך לרצות גם במחיר של ביטול עצמי, או ישקר, כדי שלא יאלץ להתמודד עם תוצאות האמת. זה קורה גם בעבודה ובחיים בכלל, אבל במידה מועטה יותר, אך מול השולטת שלו זה מגיע לקיצוניות.

אחת התופעות הנגרמת מהפחד הזה היא הקלישאה הגדולה של עולם השליטה "העבד הבורח". במצב נורמלי, כשאחד הצדדים בקשר חושב שלא מתאים לו להמשיך, הוא פונה לצד השני ונפרד ממנו בצורה מכובדת ויפה, אך לא כך אצל רב הנשלטים. מרב שהם רוצים לרצות ומפחדים שיכעסו עליהם, הם לא מסוגלים להתמודד, אז הם מתפוגגים. באותו רגע הם מפוקסים לחלוטין על עצמם, השולטת היא משהו מוחפץ לחלוטין, אישה חזקה, שבטח לא יזיז לה שנעלמו או שהיא תכעס קצת אבל תבין. הם לא רואים אותה כאישה עם רגשות, תחושות ורצונות, שאולי תיפגע מהתנהגותם. יצר ההשרדות שלהם אומר "סכנה" והם נסים על נפשם, כאילו חבורת קוז'קים נדלקה להם על הרקטום. מאותה סיבה, כשרמת החרדה יורדת, הם גם חוזרים ולרב לא מבינים על מה המהומה, למה כועסים עליהם ולא מבינים את הבריחה שלהם, הם הרי חשו סכנה וזה טבעי שיתרחקו.

לא כל נשלט סובל מרמת חרדה כזו שגורמת לו להפוך לקלישאת בריחה. אחרים סובלים מהחרדה בדרכים אחרות, שגם הן פוגעות בקשר (שקרים, תירוצים, ריצוי שלא בא מהלב וכדומה).

ולמה חשוב לי שהבנתי את זה ואני משתפת בזה גם כאן? ראשית, למעננו, השולטות, ברגע שאנחנו מבינות את זה, דרך הפעולה שלנו שונה. במשך השנים ניגבתי עשרות דמעות ושמעתי עשרות קיטורים גם שלי וגם של אחרות שסבלו מתופעת הברחן החרדתי או תופעות אחרות הנגרמות מהחרדתיות הזאת ושנית, למענכם, נשלטים. אם תהיו במודעות לתופעה אולי תנהגו אחרת בשעה שמתפרשת אצלכם כסכנה. 

וכמובן שלכל כלל יש יוצא מהכלל, אז אל...

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/b5/26/37/b5263782a38736f7a169a7bbff74f18e.jpg

כבר שבוע שאני מראיינת צבעים. מחפשת אחד שיעשה עבודה מושלמת ונקייה. ואז הוא מגיע והוא כל כך דומה לו, שהלב שלי פועם בשמחה. אחרי כמה שאלות והצעת המחיר הסבירה שלו, הוא מתקבל. הבעיה היחידה היא שהוא יכול לעבוד רק בשבת. אני מקבלת את חוסר הנוחות ואנחנו נפרדים.

שבת בבוקר, אני לבד והוא מגיע, גוף שרירי ומקועקע, ארוז בחולצת טריקו אפורה וג'ינס שמבליט את נתוניו הטבעיים. הפנים שלו ילדותיות משהו, חמוש במשקפיים. כמה שאני מתה על הניגוד הזה בין פני החנון לגוף הגבר-גבר. הוא מציב את הסולם בראש המדרגות ומתחיל לצבוע. אני נחושה. שולפת את הלק השחור מהמגירה, מניחה כפות רגליים על שולחן הסלון ומחליפה את הלק האדום בשחור, בודקת מה זה עושה לו, אם בכלל ובפעם הראשונה בכמה חודשים לא סתם בא לי לשלוט, בא לי לקרוע, בא לי לזיין ובא לי לקשור את הדבר היפה הזה ולהצליף בו עד שיתחנן לדי ולעוד, השאלה היא רק איך מביאים אותו ממצב של "עובד" למצב "עבד".

חבר טוב שלי, נשלט, שולח הודעות בואטספ. אני מבקשת שיתקשר וידבר איתי כאילו הוא שפחה. התוכנית: להבהיר לצבעי מה אני, לחרמן לו ת'נשמה ולתת לו הזדמנות להתוודות אם הוא בעניין. אני משוחחת בטלפון ומספרת "לה" שהיא היתה ילדה רעה ותענש, כמה בא לי להצליף בה בקיין ומה אעשה בה כשנפגש. מדי פעם אני מציצה בו. הוא סמוק, עושה עצמו שאינו שומע וכל מה שמפריד בינינו זה 12 מדרגות. מדרגות שאני רוצה לעבור במהירות, להוריד אותו מהסולם, למשוך אותו למטה, להדביק אותו לקיר, ללחוש לו דברים שיגרמו לו להסמיק ולעשות בו עוד כמה מעשים מגונים מאד. אוביקט, הוא רק אוביקט, אבל איזה אוביקט סקסי.

אז אני עושה פרצוף של אישה מנומסת ומציעה לו קפה וכשזה מוכן, אני מזמינה אותו לגג, לשתות איתי והוא שואל על הקריסטלים שמפוזרים לי בבית והמבט שלו יורד לי לכפות הרגליים והוא מתבלבל בצורה שרק פוט פטישיסט מתבלבל ואני עדיין תוהה איך להתחיל איתו לא בצורה מאיימת והוא כבר לא מביט בי בעינים, כשהוא מספר לי כמה הוא אוהב סיכונים ולעבוד בגבהים ואני כן מביטה בו בעיניים כשאני אומרת לו שיש עוד דרכים לחיות על הקצה חוץ מלחיות כשאתה כמעט נופל כל יום מקומה לא- יודעת- איזה והוא מתחיל לספר לי על החבר המופרע שלו ואני אומרת לו שמופרע זה מעניין, זה טוב והוא עונה שלא, שהוא יותר מופרע ממה שאני יכולה לדמיין ולא חשוב, הוא יספר לי פעם ואני אומרת לו שאשמח לשמוע פעם, אני מאד אוהבת סיפורים על מופרעים, למעשה, כמה מחבריי הטובים...

ופתאם הוא בורח פנימה ואומר שחסרים לו חומרים והוא יוכל לסיים רק מחר. ואני אומרת לו שיש לי חומרים בארון שבגג ושאני מעדיפה היום, כשאני יכולה לפקח עליו ולא לחלק את תשומת הלב בינו לבין הילדים. לוקחת אותו לארון ואומרת לו להתכופף, לחפש במדף התחתון. הוא מתכופף ואני דואגת שכף רגלי תהיה בדיוק שם, לפניו. הוא מסתכל ואני מכירה את המבט. שולף איזה שקית ואומר, "יופי, הנה יש לך כאן חומר איטום" ואני רוצה לספר לו שיש לי גם שיטות איטום משלי וגם כמה שיטות שיחרור, אבל אני עוצרת. מה הקו הדק בין התחלה נעימה להטרדה מינית? אני עוזבת אותו, אחרי הכל מחר יום חדש.

היום הוא מגיע שוב, פתאם הוא נראה קצת פחות דומה. עדיין שרירי. אני מתכתבת עם המועמד  החדש שלי, מספרת לו על הצבעי, שוקלת להתחיל איתו שיחה שתגרום לצבעי לגמגם. אבל אני צופה בו ורואה ילד ולא את זה שאני אוהבת. תכף הילדים שלי חוזרים. במקום להתחיל איתו שוב, אני מציעה לו קפה. הוא לא עונה. אני מגבירה את הקול ורואה שהוא שולף אוזניות מהאוזניים. רגע? מה? הן היו שם גם אתמול כששוחתי עם ה"שפחה?" או שאולי הן שם בגלל השיחה ההיא? הוא יורד ומביט בי נבוך. שואל אם יוכל לבוא שוב בחמישי בבוקר. הוא מעדיף לעבוד כשאין ילדים בבית ובכלל, הוא רצה לספר לי על החבר המטורף שלו, אם עדיין אפשר.

אני מחייכת. קבענו.

נ.ב אם אתה כאן במקרה, אז תחסוך לי את המבוכה ותגיד משהו, נניח 'קריסטלים'.

נ.ב.נ מועמד שלי, אני שמחה שאני יכולה לשתף אותך גם בזה. :-)

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/6a/a4/0e/6aa40e7df8ce74070623c0243abd1543.jpg

לאט, אני לומדת להכיר אותך, לאט, אתה לומד אותי. עדיין לא נפגשנו, אני מושכת את הזמן, מחכה ששנינו נבשיל לרגע המתאים, שאדע שאני קוראת אותך כספר פתוח, מכירה כל ניואנס ויודעת לצפות כמעט כל תגובה. ממוגנט, אתה חוזר אליי לעוד שיחה, לעוד פקודה, מוסר לי עוד חלק ממך, בכל יום שעובר. לעתים, אני תובעת את הגמירות שלך, הן שלי. אסורות עליך. לעתים, אני רק נהנית להקשיב לך ולחייך. נעים לי לדעת איזה אתגר בחרתי לי ושלחנך אותך זאת עבודה קשה, אך מתגמלת. 

אבל הבוקר שונה. הבוקר, אני אחרת. אתה מספר לי שדאגת שהיום תעבוד לבד במשרד. "מעולה", אני אומרת, "אז תקפוץ אליי בדרך להכין לי קפה ונשתה יחד. הכנתי לך הפתעה". 

אתה עומד בפתח הדלת ואתה בדיוק כמו שתארת, כמו שדמיינתי ונעים לי בעיניים, אני מחייכת אליך ורואה שאתה מציץ לכף רגלי. אבל לא, יש זמן ולא זכית. הפעם החלטתי להתחיל מהסוף. על התנוחות כבר התאמנת בשיחות שלנו. "גש למרכז הסלון ועמוד בתנוחת בדיקה", אני מצווה. אתה כל כך נבוך, פתאם אנחנו שני זרים ולא שני האנשים האלה שמחייכים אחד לשני באינטימיות בשיחות שמתפרשות על פני ימים. אבל אתה נעמד. ידיים מאחורי העורף, רגליים מפושקות, מבט מושפל. "כן, אניג",  אתה אומר לי, נזכר שאיני מרשה לך עדיין לקרוא לי 'גבירתי' ושאתה צריך לזכות בהכל. 

אני מסתובבת סביבך, מלטפת, צובטת, מושכת, בודקת אותך כפי שבודקים סחורה איכותית. "ששש...לא לזוז", אני לוחשת כשאני חשה שכולך רועד. ניגשת לספריה ושולפת חבילה עטופה. "תפתח, חומד, קניתי לך הפתעה", אני אומרת. "זה לא אמור להיות הפוך? לא אני אמור להביא לך מתנה רומנטית?", אתה שואל ואני צוחקת. ממתי מישהו מאיתנו פועל לפי מה שאמור? "תפתח". אתה פותח ומגלה שם חגורת צניעות, כלובון, שקניתי במחשבה עליך. לאט לאט אני מפשילה את מכנסיך, הזין שלך עומד זקור, יפה וגאה. ביד חזקה וחמה אני מחדירה אותו לכלובון ונועלת. אתה שוב רועד. "ברוך הבא למסע שלנו", אני אומרת, "נעים מאד, אני אניגמטית ואתה?"

"הזונה שלך", אתה עונה, "העבד שלך, כל מה שתרצי-שלך".

"הכלובון שלי", אני צוחקת. "לך לעבוד, חומד. תחזור בארבע. אם אתה רוצה שאשחרר אותך ואגב, אני הולכת לעשות לך את זה מאד מאד קשה לא לגמור היום".

אני שולחת אותך לדרך, מכינה את הקפה שלי בעצמי. מחוייכת כשאני חושבת עליך נוהג עם הכלובון שלי ויודע שאתה אסיר מרצונך החופשי.

 http://static2.fsstatic.com/Portals/0/productimages/cache/768_c_320x320.jpg

* יצא לי אתמול לצפות בפרק בסדרה "אניגמה". באתי בגלל השם, נשארתי כי הפרק היה מלא ברמזים בדס"מים ולא אתפלא אם יוצרי הסדרה חברים בכלוב. צר לי, אבל אני חושבת שאפשר להעניק לסדרה את הכינוי "הסדרה המטומטמת ביותר שנוצרה בישראל". אכן אניגמה - מי אישר את הדבר הזה לשידור?

* השוק מוצף בספרי שליטה, בעקבות ההצלחה של 50 גוונים, אבל למה בכולם הגבר הוא השולט? מחכה לספר הראשון שיעסוק בפמדום (או שאאלץ לכתוב אותו בעצמי). ואם כבר ספרות זולה, הסדרה הטובה ביותר שנכתבה בעיניי בנושא היא של אן רייס ("ראיון עם הערפד"), שכתבה אותה בשם בדוי. טרילוגיה כיפית ומחרמנת. אבל כן, גם שליטה גברית.

http://www.amazon.co.uk/The-Claiming-Of-Sleeping-Beauty/dp/0751551031/ref=pd_bxgy_b_text_z

* השיר המקסים הזה של רומי, מה גם הוא הבין את נפש הנשלט/ת?

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/a1/8a/ad/a18aade621cce6df86a4af9141935e59.jpg

* גבר מלא ביטחון עצמי זה דבר מדליק לשולטת. אבל שחצן זה טרן אוף טואלי (מה? זה לא קשור לתרבות?).

ושמישהו ירמוז שמה שקורה בתמונות הבאות לא תרבותי:

הנה למשל, תרבות האוכל:

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/2a/fb/00/2afb006164d010ed18880857ea2d5ff2.jpg

סדר וניקיון - חלק מכל חברה מודרנית:

http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/96/cc/07/96cc07d8659f08a24170f19df21617b3.jpg

הכל מתחיל ונגמר בחינוך

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/64/b4/b9/64b4b958d1dc03c2cf4bfa7d25231b42.jpg

ערב נעים לכולם:)

את שוכבת על הבטן. אסור לך לזוז.

ידייך קשורות מאחורי גבך, כך שגם אם תנסי, זה לא יעזור.

רגלייך קשורות מפושקות לצדדים.

עינייך מכוסות. ישבנך אדום ממה שהיד שלי עוללה לו. חזק. כובש, כואב.

"שששש... חור שלי. את יודעת שהגיע הזמן, נכון מתוקה?"

את נושמת עמוק. מפחדת.

היינו שם קודם, אבל היית משוחררת. עצרת את ידי כשפחדת.

עכשיו לא והעובדה שאינך יכולה להתנגד מכניסה אותך לפאניקה קלה.

"בבקשה, לא, בבקשה".

"מה אמרתי לך שתהיי בהתחלה?", אני שואלת.

"חור", את עונה בבושה.

"את רוצה להיות החור הטוב שלי? השימושי?", אני מקשה.

"כן. רוצה. מפחדת".

"ששש.... תרגעי חור, הנה אנחנו מתחילות, תנשמי ותכווצי, תנשפי ותשחררי, את לומדת להיות חור טוב עבורי".

האצבע שלי משומנת. את מכווצת וכשאת משחררת, האצבע חודרת אותך לאט, משייכת אותך סנטימטר אחר סנטימטר. את מנסה לא להתנגד, לא כל הזמן מצליחה. כואב לך, קשה לך, את לא רגילה.

כשכל האצבע שלי בתוכך, אני לוחשת "בדיוק כך, חור קטן, חור פתוח ורעב. החור שלי יהיה מאולף, צייתן, מורעב, מתחנן. איך זה להיות חור, חורצ'יק?". אני מחייכת כשהאצבע שלי מסתובבת ומסתובבת. מניעה אותך על הציר שלי. היד השנייה נכנסת מתחתייך, אצבעי משחקת לך בדגדגן ואת כל כך רטובה.

את מייבבת, מתרגלת, אני לא זזה. אני אוהבת את העובדה שככל שהעיניים שלך נרטבות יותר מדמעות, כך הכוס שלך רטוב יותר, כאילו יש איזה קו ישיר המחבר ביניהם.

אחרי דקות ארוכות, את נרגעת ועונה: "לא סתם חור. אני החור שלך" ובתמורה, האצבע שלי מתחילה ללמד אותך לרקוד. ריקוד סודי- שלך ושלי.

מרגישה, פחדנית קטנה ולא שלי?:-)

http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/9e/09/18/9e09187c298f216be4ec42e50ad8a360.jpg

לפני כמה חודשים...

צעדתי בטיילת, מביטה בים, הכתף אוחזת בטלפון הנייד, מדברת עם חברה, חושבת עליך.

לפתע הרגל שלי נתקעה במרצפת שבורה ומצאתי את עצמי מדממת על הבטון השבור.

הדם זרם וזרם ודבר לא עצר אותו. אנשים טובים עצרו בדרך והציעו עזרה ולא רציתי.

והיתה בי תחושה עמוקה, שהדם הזה שזורם, קשור אלינו. צילמתי לך אותו, היית באמצע ישיבה. כתבת שאם היית שם, היית מלקק לי אותו וכעסת שהתעקשתי ללכת שוב בכפכפים במקום בנעלי הליכה. ושמעתי את הדאגה במילים שלך ואת האהבה ולרגע, את הרצון שלך לטפל בי הפעם, אני הבלתי נזקקת לדבר והדם המשיך לזרום כל הדרך הביתה ואמרת שזה לא צחוק ושאלך לרופא. לא הלכתי. שטפתי ועצרתי אותו בעצמי והיתה בי שמחה כזאת של אישה נאהבת ומלכת העולם, ששום כאב קטן בברך לא ישבור.

וכל כך שמחתי שהאהבה שלי אליך געשה ורעשה וכל מה שרציתי זה לקחת אותך לרגליי, לתת לך לנקות את הדם בלשונך ואז להצליף בך את האהבה שלי, עד שהלב שלך יגעש וירעש כמו שלי. עד שנפעם בקצב אחד של כאב ועונג, הכאב בברך שלי, זורם לישבן הכואב שלך - כואב בשבילי וממני ואז, לזיין לך את הצורה, עד שתצעק לרחמים ותבכה חופש.

אתמול, לפתע התנפחה לי הברך, סתם בלי שום סיבה, בדיוק במקום שכאב ובפעם הראשונה מאז שנפרדנו, חשתי שאתה כואב בגללי, בגללנו. תמיד אמרת שאני חלק ממך, שאי אפשר להפרד, כמו שאי אפשר להפרד מהיד שלך ואתה מבין, עכשיו כשאני מרגישה שלפתע כואב לך, בברך שלי יש כאבי פאנטום והדם. הדם שלי שוצף אותך, אתה חלק ממנו ולא משנה לאן אני הולכת ועם מי, אתה תמיד בתוכי, זורם בי. עכשיו אני רוצה ללקק את הדמעה שלך.

****

בלי תגובות בבקשה

שאלת "מיהו 'נשלט אמיתי' " היא המקבילה הבדס"מית ל"מיהו יהודי" 😄 במשך השנים שאני כאן, שמעתי שוב ושוב גברים* שטוענים שאינם "נשלטים אמיתיים". חלקם, אמרו זאת תוך שחצנות ומבט מתנשא כלפי מי שהם הגדירו כ'אמיתיים' וחלקם, בחוסר ביטחון, בבחינת איך 'נשלט לא אמיתי' כמוני, יכול לספק 'מלכה אמיתית' כמוך. אחרי שנים של תשובות דיסקרטיות לתהיות הללו, החלטתי להעלות אותן לכתב, לטובת המתלבטים. מדובר בתשובה שלי בלבד ואתם מוזמנים להוסיף את הגירסה שלכם (בעיקר- אתן מוזמנות וגו').

הטענות של אותם גברים להיותם 'נשלטים לא אמיתיים' נעות החל בסיבות טכניות, כמו אי אהבת כאב, חדירות אנאליות ומחטים ועד לסיבות נפשיות: קשה לי לוותר על אגו, אני בעניין עד הרגע שאני גומר, אני מפחד לממש במציאות, אני נהנה בפנטזיה, אבל לא במציאות וכד'. 

בעיניי, אין דבר כזה "עבד אמיתי", בדיוק כפי שאין דבר כזה "מלכה אמיתית". העבדות בוטלה מזמן וכל מי שנמצא בתפקיד עבד/נשלט/צעצוע, עושה זאת תוך בחירה חופשית, מה שאומר - במשחק. לא משנה כמה המשחק הזה מרגיש אמיתי, עמוק, שייך ועוצמתי, יחסי שליטה הם עדיין משחק בין שני בוגרים שווים בערכם ובזכויותיהם. מה שאומר, שהתנאי הראשון להיותך נשלט אמיתי, הוא הגדרתך העצמית ככזה, במשחק התפקידים של עולם השליטה.

מאחר ומדובר במשחק, יש לו ספקטרום רחב של אפשרויות. יש נשלט שמסתפק במשחק תפקידים בו מאיימים עליו שאם לא יציית יקבל מכות בטוסיק ואחר, לא ירגיש מסופק אם לא יתלה הפוך, דמו יוקז ועשרים אנשים שונים ישתמשו בו - זה וזה הם "נשלטים אמיתיים", כל אחד במשחק שלו.

התנאי השני להיותך נשלט היא הסכמתך לשחק במשחק ולהעביר שליטה לצד השני, השולט. גם כאן, קיים ספקרטום רחב של אפשרויות, החל ממסירת שליטה בסייבר חד פעמי ועד ליחסי שליטה 24/7 מעוגנים בחוזה או אפילו בנישואים.

התנאי השלישי והמאד חשוב, הוא נכונותך להתמסר. על ההתמסרות יש המון מה לומר, אבל אקצר ואומר שנכונותך להקדיש את עצמך ברגעי השליטה לצד השני, להנאתו והובלתו.

אני חושבת שרב אנשי הקהילה יסכימו עם שלושת התנאים הבסיסיים הללו. מכאן, כל שולט ונשלט מגוונים את הגדרתם לשליטה וכך גם אתה, יכול לגוון את הגדרתך העצמית כנשלט. האם אתה מזוכיסט? מתגרה מינית מהשפלות? משליטה בכלל? וכו'.

כל שולטת מחפשת לעצמה נשלט שעונה להגדרה שלה למהו נשלט אמיתי בעינייה. ההגדרות הללו נובעות לא מתוך איזו אמת מוחלטת של עולם השליטה, אלא מתוך הצרכים שלה כשולטת והגדרתה העצמית שכזו.

ההגדרה שלי לנשלט אמיתי בעיניי, מעבר למה שכתוב לעיל, היא:

1. נשלט שמתמסר לי לא רק כשהוא חרמן ולא רק במשימות שמחרמנות אותו.

2. נשלט שחש שאושרו כרוך בצורה ישירה בסיפוק צרכיי, הפיזיים, הנפשיים והרוחניים. 

3. נשלט שמגיע לקשר כדי להעניק, לא פחות מכדי לקחת ולא בעולם הפנטזיה- במציאות.

4. אדם שאוהב את מי שאני, כאדם, כאישה וכשולטת - לא את הפנטזיה של הסרטים הכחולים. הוא מבין שלמרות בחירתי להוביל אותו ואת הקשר, אני אנושית, אני בעלת חולשות ואוהב ומכבד אותי כאדם שלם ולא מחפיץ אותי.

5. מותר לנשלט להתקשות בויתור על האגו בסשן ובכלל מולי, אבל חובתו להלחם בכך ולא להכנע לכך.

6. דרך ההתמודדות שלו במצבי משבר בקשר היא להביא אליי את הקושי ולהתמודד איתו יחד איתי ובעזרתי.

7. גם במצבי משבר הוא זוכר שאני גבירתו ושתפקידו לגרום לי אושר.

8. התפוגגות/בריחה היא לא אופציה. הדלת תמיד פתוחה ואתה מוזמן ללכת, אבל בצורה מכובדת, באמירת שלום ובמתן הסבר הגיוני ואמיתי, כמו בכל קשר מכבד בין שני בוגרים.

אז אתה מבין? זה שאתה לא אוהב זין בתחת או מחטים בפיטמה זה שקשה לך להתמודד עם הגדרתך העצמית כנשלט, לא הופך אותך ללא אמיתי. רק לחובב דברים אחרים, במשחק הזה, שכל כך מושך אותך ואת כולנו, למקום הזה.

ואתן, שולטות יקרות, בטח גם אתם נתקלתן בתהיה הזאת. אני חושבת שחשוב שנשלטים ידעו שלא רק אני חושבת כך, כי הם מ-פ-ח-ד-ים (לא שזה רע, בד"כ 😄 ).

אני חושבת שכנשלט, חשוב שתגדיר לעצמך מי אתה ומה אתה רוצה. מה אתה מחפש באמת. עזוב את שאלת האם אני אמיתי או לא ושאל את עצמך מה הצרכים שלך. האם הם מיניים בלבד? הם יש לך צורך נפשי עמוק לשרת, להעניק ולספק, מיהי השולטת שתוכל לגרום לה אושר ולהפך וכו'. כמה דקות מחשבה והגדרה לעצמך, יכולים לחסוך לשני הצדדים הרבה זמן ועוגמות נפש ותתפלא, על כל מה שאתה, יש שולטת שרוצה דברים מאד דומים. לא כולנו סדיסטיות, לא כולנו רוצות לשלוט מנטלית וכו'. 

* נכון גם לגבי נשלטות/שפחות/כלבות וכו'

 http://media-cache-ec0.pinimg.com/736x/75/62/03/756203d1eb8daa7541ceedda4434fd25.jpg

השווית אותי להרואין,

אמרת שבאת להלחם בי,

להוכיח לעצמך שניצחת, שניגמלת.

ואני הסברתי לך,

שאני לא בזירה,

אני לא נלחמת.

אני כאן באהבה, מאהבה,

ויכולתי להסביר לך בכוח,

שאת כאן מסיבות אחרות,

שאת רוצה שאסביר לך שאת עדיין ולתמיד

הילדונת שלי, האהובה,

הזנזונת שמחכה לאצבעות שלי שישחקו לה 

בכוס הקטן, הרטוב, הרעב שלה, שיחנקו אותה,

שישייכו אותה בחזרה אליי,

שבדרך לגמירה , הילדה שלי תלחש "גבירתי, תרשי, בבקשה".

במקום זה, אני קוראת לך "אחותי" ונותנת לך נשיקה בלחי.

ואני לא יודעת איך את יותר שונאת אותי או אוהבת אותי.

אני יודעת, שלא משנה מה תאמרי,

את עדיין שלי ויום אחד, כשכבר לא תפחדי יותר,

תקראי לי שוב "גבירתי",

הבנת, אחותי? :)

ברצלונה מקסימה, החגים הנוצריים האלה, מלאי שמחת חיים ויופי קיטשי.

והלב שלי, הוצף בגעגוע.