|
|
|
נשמה יקרה, זכה, טובה ואהובה שלי.
החברות שלך היא לא דבר מובן מאליו, זכיתי בך ואני יודעת כמה הזכייה הזאת היא נדירה. יש לי כ"כ הרבה אהבה ותודה כלפייך על התקופה הזאת, שאחזת בידי ולא הנחת, עד שהיית בטוחה שאני שוב מאושרת, שאין לי מספיק מילים להודות לך ומספיק חיבוקים להשיב לך. אז במקום אלה, אספתי לך כמה דברים שאומרים לי אותך:
אני אוהבת אותך, מאד וזה מה שאני מאחלת לשתינו:
כבר בשיחת ההכרות הוא מספר לי שבמקור הוא ירושלמי ואני מספרת לו את הסיפור על ההוא, מירושלים, שעשה לי סנטימנטים מיוחדים לעיר.
הייתי סטודנטית בת 21 ויום אחד הוא נכנס לשיעור. ילד פרא עם שיער בלונדיני שופע ומבולגן וזוג עיני תכלת הכי תמות שראיתי בחיי. מבט אחד והייתי ישר בתוך הנשמה שלו. במבט השני, הבחנתי בנעלי בית של המגפר, משובצות בחום והבנתי שאנחנו עומדים להיות חברים טובים. הוא התיישב לידי, התחלנו לחייך ולדבר וזה היה כנראה מסתכם בחברות, לולא ערב אחד של לימודים משותפים למבחן, גשם סוער שהוביל אותו להשאר לישון אצלי ולמרות שעוד לא ידעתי מי ומה אני, הוא בהחלט נכלל בעשרת רגעי הסקס השווים בחיי.
עבר שבוע והוא הזמין אותי להפתעה שהכין לי. "יוצאים לטיול". ושם, הוא כיסה את עיני ובמערה בקעו קולות של חליל. הוא חילל, הרועה הקטן וכשסיים לנגן בחליל, סיפר לי שהוא מאוהב בי וניגן על גופי ועינג אותי כך, שנדמה לי שהתאהבתי בו באותה השנייה. אחרי שבוע הוא חזר עם בשורה: החברה שלו נכנסה להריון. הוא עוזב את האוניברסיטה ואותי ועובר לחיות בכפר ביוון. זה לא כאב מדי, היה ברור שזה רומן לרגע, אבל נזכרתי בו פעמים רבות.
במשך שנה, אחת לחודש, הגיע אליי בדואר פרק מספר שהוא כתב עליי ועלינו. בתום השנה הספר היה מוכן והוא דפק בדלת, בלי להודיע מראש "לא יצאת לי מהראש", הוא אמר ואני רציתי לומר אותו דבר, אבל בעלי לעתיד היה בחדר השני, אז קראתי לו ויצאנו שלושתינו לבר. זה לא נגמר טוב. בעלי העתידי שאל : "נו, אז מה אתה עושה בחיים היום?" והקסם הירושלמי ענה: "אני גנן לילדים". זה הספיק לעתידי ללעוג לו בשארית הערב ומאז לא שמעתי ממנו שוב. הספר מעולם לא יצא לאור.
במשך השנים נזכרתי בו פה ושם וחיפשתי אותו בכל מקום אפשרי. סקרן אותי לדעת מה קרה איתו, איך הוא נראה היום, האם המבט שלו נשאר כזה זך ומתוק.
ופתאם, היום בשיחת הבוקר, העבד הנבחן המתוק שלי אומר לי "יש לי הפתעה בשבילך".
אני מציצה בטלפון ועולה תמונה שלו. של הקסם הירושלמי הנעלם. הוא מצא לי אותו. התמונה קטנה מכדי לראות את המבט, אבל הוא נראה שמח, מתוק כמו אז, ירושלמי כזה
ולא, אין לי שום כוונה ליצור קשר. והחדש? הוא משמח אותי. כל יום קצת יותר.
אחרי תקופה ארוכה של לא, הבנתי שזאת אני ולא הם. לא הייתי באמת פנויה רגשית לכלום, אז עזבתי ועסקתי בחיים האמיתיים שלי. חברים וניליים, משפחה, שלוש פעמים בשבוע לימודי קארטה וקרב מגע, עם מורה שהיא כוסית על ושולטת בנשמה (חמודה שכמותה, יודעת להוציא ממני לוחמת, בלי לתת לי לרגע להבין כמה היא יותר חזקה), פעמיים צעדות ליד הים, נשימה עמוקה, חבר טוב חדש ותובנות חדשות על החיים שלי, החברים שלי ועל שליטה, אחרי כל אלה, זכרתי לעדכן כאן שאני סגורה לרגל שיפוצים ודווקא אז, דווקא כשויתרתי על הסיכוי למצוא את כל מה שרציתי בגבר אחד, הוא בא. וזה כל כך טרי, שמוקדם מכדי לכתוב על זה משהו אמיתי, אבל אני מחוייכת, מאד. מצד שני, אולי זה בגלל שהשמאלית שלי התחזקה מאד לאחרונה. מדהים כמה קווי דימיון יש בין קארטה וקרב מגע לשליטה. והשלום, אכן מתחיל בתוכנו.
לכל המברכים, המגיבים והמיילקים.
זוכרת כל אחד ואחד מכם :-)
החלטתי להעביר את הפוסט לטיוטות, כי הוא חושף לא רק אותי.
בכל מקרה תודה רבה, התגובות שלכם עשו לי יום הולדת שמח }{
http://www.epochtimes.co.il/et/15138
מאמר מסקרן על התפתחות בחקר המוח, שיכול להתחיל לתת הסברים למשפטים כמו "אני קוראת אותך" ובכלל, לשליטה מנטלית.
ועוד קצת בעניין המוח, יש ז'אנר משעשע של סרטוני היפנוזה בבדס"מ. כמה חביב זה היה יכול להיות אם אפשר היה לעשות את במציאות ובלי ייסורי מצפון.
ובנימה אופטימית זו, אני מהפנטת אתכם שיהיה לכם שבוע נפלא, שמח, חגיגי, פורימי וכיפי במיוחד. נשימה עמוקה, שאיפה, צאו לדרך:)
"לו יכולתי הייתי קוסם, מטייל בספרי אגדות, הייתי את כל העולם מקשט ביופיים של רזים וסודות. לו רק ניתן, לו רק ניתן - הייתי עושה זאת מזמן". השיר הזה התנגן לי בראש כשראיתי את שני הזאטוטים שלי מחליקים בפעם השנייה בחייהם בהחלקרח. שניהם נפלו וקמו, נפלו וקמו ובכל זאת הצליחו לעשות את זה בחינניות שסחטה ממני עוד ועוד נשיקות. בעוד הבן שלי נפל ובכה והשתולל ונטה לוותר על כל העסק, הבת שלי נפלה וקמה, עיוותה את פניה בחוסר שביעות רצון, לפעמים הזילה דמעה וקמה שוב על הרגליים לסיבוב נוסף. מדהים כמה כבר בגיל הזה האופי שלהם כל כך ברור ומגובש. מדהים כמה היא מזכירה לי אותי, אז ועכשיו.
אני נכנסת עם שניהם לשירותים, הבן שלי נעמד ישר בעמדת חייל ליד הדלת ומודיע: "אני שומר לכן שלא יראו לכן כלום". היא ממהרת להשיב לו: "אני לא צריכה שתשמור עליי, אני חזקה בעצמי, מי אתה חושב שאתה? אם אתה גבר אז אתה מלך העולם?". נשבעת שהיא לא מקבלת ממני שיעור בפמיניזם (אני בכלל נגד- בעד זכויות יתר לנשים).
אני מבינה פחד. אני מבינה כאב. אני מבינה הגיון ובאופן עקרוני אני שמה עליהם פיפס. כל אלה לוקחים אותנו למקום אחד - מוות בחיים. אני מעדיפה להרגיש את החיים זורמים בי. לרב זה מביא אותי ליפול ולקום, קצת יותר פצועה, אבל חיה. "אני האש שלא תוכל לכבות". איזה משפט מקסים מסתתר לו בשיר הזה. מה אתה באמת רוצה? להפסיק לפחד? אמר פעם מישהו חכם, שההבדל בין אמיצים לפחדנים זה שאמיצים לא נותנים לפחד לעצור אותם. ולי נראה שכדאי להוסיף, שהם גם לא נותנים להגיון להרוס להם את ההנאה שבלהיות בלתי הגיוניים.
המזוודות כבר ארוזות. טסה אחה"צ. מעניין איך תהיה אתונה - עזה עילית או פלוס פלוס.
המלצות (לא לאקרופוליס נו, באמת) יתקבלו בברכה.
יום נפלא
זה קרה בערך לפני עשר שנים. היה לי משרד קטן בבית ופעם בשבוע בת דודתי היתה מגיעה לעזור לי, בעבודות מזכירות קלות. באחת הפעמים היא פתאם נעצה בי מבט עמוק בעיניים ושאלה "אניג, את מגדירה את עצמך כאישה שמרנית?". "מממ.. לא כל כך", עניתי.
"אז שבי, יש לי משהו ממש חשוב לספר לך. שבי ותחזיקי חזק".
אני מחייכת ומתיישבת, מתבוננת בה ותוהה מה היא חושבת שירעיש אותי כל כך והיא מתחילה: "אני לא יודעת איך לומר לך את זה, אבל אני דומית בעולם הסאדו". התפרצתי בצחוק מתגלגל ועניתי: "דייי, גם אני, מה הכינוי של בכלוב? נעים מאד, אני אניגמטית" והיא ענתה: "נעים מאד, queen M". מאז התהוללנו יחד בימי הדאנג'ן העליזים, עשינו כמה סשנים בלתי נשכחים (כבר לא) ומצאנו כאן בת דודה נוספת ועוד קרובי משפחה, אבל כמו תמיד, הקרובה מכולן זאת היא. בת דודתי שהיא כמו אחותי הקטנה ושאני בלתי אוביקטיבית לגביה בעליל.
לפני שלושה שבועות היא הציגה את תצוגת בגדי הפטיש שלה בסינמטק ת"א באירוע קולנועי בשיתוף חוני המעגל (לא המקורי) ובעיניי זאת היתה תצוגת אופנת הפטיש הכי לא לעוסה שיש. קודם כל בגלל הנושא: מדיקל יפני, נושא שכמעט אין לו התייחסות בארץ, גם בשליטה וגם באופנה ומאד פופולארי בעולם. מדובר בפטיש לאביזרים סביב מחלות ופגעי גוף: קביים, תחבושות, סדים לצוואר, רטיות לעיניים ועוד וגם בגלל שהצבעים של הבגדים הרחיבו גבולות מהשחור והאדום לצבעי הניוד האופנתיים. כן, זה אפשרי, בגדי פטיש לבנים, קרמיים ובצבעי גוף. ברקע הוקרנה עבודת וידיאו ארט עם קטעים מסרטים הקשורים ישירות או בעקיפין לנושא, כמו: תא קטלני, קראש, הלן בקופסא, הגנב, הטבח, אשתו והמאהב, רומיאו חייב למות ועוד.
בקיצור סקסיייי בטירוף ושווה לצפייה גם למי שלא מתעניין לחלוטין בבגדי פטיש, רק בשליטה.
ואגב, בתצוגת האופנה פגשתי מישהי שסיפרה לי שהיא חדשה בתחום, אם את רואה את זה במקרה, כתבי לי. היית מותק:)
אתה מדבר איתי כמה ימים, שולח לי תמונות עירום, שאתרשם, מודה-יש ממה.
זה לא הגודל שלך שקובע, זה מה שאתה כותב לי, שמקשט כל תמונה ואז אני פתאם מבינה,
לא רמזת שהפנטזיה שלך היא סחיטה? ואם לא רמזת, אז מה? כמה חומר מפליל, כמה וידויים מרגשים, אני בטוחה שאמא שלך תשמח לקרוא וגם אשתך. מה כתבת שם? להיות כלבלב לרגלייך? תמיד חלמתי לשרת אישה ואשתי לא מסוגלת לשלוט בזבוב? אני בטוחה שהיא תשמח לקרא ואמא שלך? היא תאהב לראות את התמונה ההיא שלך עם מסיכת הכלב והבאט פלאג בישבן? מה לא? לא לשלוח להן? מה אתה מוכן לתת בתמורה? הכל. ידעתי שהכל, עכשיו השאלה היא מה אני רוצה לקחת ממך.
אתה מבין, מה שנחמד בלסחוט אותך, זה שאני לא צריכה להשקיע בך, אני לא צריכה ללמוד אותך ואת צרכיך ואם כבר, רק כדי לדעת על איזה כפתור ללחוץ, כדי להוציא ממך עוד קצת מיץ. להבין מה מפחיד אותך, מה יגרום לזין שלך לעמוד בשבילי, גם כשלא תרצה, גם כשתמות מפחד ואתה תבצע, כל מה שאומר, כי אם לא, אתה יודע, קצת לא נעים...
זה לא שאני צריכה דווקא אותך. ראה, הנה מוטלות גופותיהם שורה ארוכה-ארוכה, מוכנות לשרת אותי מקצה הציפורן ועד קצות השערה, אבל אני רוצה דווקא אותך. למה אותך? אני לא באמת יודעת, אולי כי אתה חכם מהם ובדרך שמוציאה ממני סדיזם, לפעמים רשעות. אני לא רוצה לאהוב אותך, אני רוצה להשפיט אותך, להשתמש בך ולזרוק ואז להשתמש שוב ושוב ולזרוק שוב. אולי אם תהיה נחמד, אהיה לרגע רכה ואולי לא, כי בעצם, למה זה מגיע לך?
ואתה? אני רוצה שתרעד, שתפחד, שתבין שלכל אי ציות יש מחיר כבד, כואב, קורע, כזה שיצרוב את בשרך ויפגע בנשמתך. אני ערפדית הלילה, אני ערפדית איתך ואני רוצה למצוץ לך את הדם עם פיסת נשמה. תתפשט. זה יכאב. זה יצרוב. לא אדלג על שוט ומכאוב. תתפשט, אין סודות, זה זמן חשיפה, הנה אני חודרת לך לגוף ולנשמה.
מהיום אתה כלי, חפץ, שימושי. אתה אחראי לסיפוקי המיני. ויברטור כזה, קצת אנושי, הקול שלך לשרותי, הגוף שלך לשימושי, הראש שלך, ישמש לחפש לי שיאים. אתה תרגש ואתה תענג, אתה תקפוץ כשלי יעמד, עמוד נוח, עמוד דום, לקבלת המפקדת- לא תעצור באדום.
אני רעה הלילה ויש לי סיבה ומהרגע הזה - אני גבירתך.
* פנטזיה
היה לי לילה של חלומות מוזרים. אשתו של נשלט אחד שברקע מתקשרת אליי, אנו משוחחות עליו, אני אומרת לה שהיא מאד מעניינת ומזמינה אותה אליי. תמונה שנייה: שתינו יושבות בג'קוזי בגג שלי, מצחקקות, כנראה עליו ומדברות כאילו היינו החברות הכי טובות כל החיים. שתינו יין ופתאם התנשקנו נשיקה צרפתית ארוכה ולוהטת. נדמה לי שהוא לא היה שם, בכל מקרה הוא לא הורגש. היה מרגש ולא מבינה למה זה היה צריך להסתיים לי לפני שזה הגיע לחלקים יותר מעניינים.
חלום שני: אני משחקת עם הילדה שלי ופתאם נשמעת אזעקה. היא בדיוק נרדמת ואני תופסת אותה ביד ורצה איתה למקלט, רק שפתאם זאת לא הבת שלי, זאת אני בגיל של הבת שלי ואני לא מצליחה להעיר אותה. אני סוחבת אותה על הידיים ורצה למקלט. רוצה לשמור עליה יותר מעל עצמי. נשמעת צפירת הרגעה. אני עולה חזרה לבית. הבית שוקק חיים, כל המשפחה שלי שם וגם האקס שלי. הוא צופה בטלוויזיה ולא מדבר איתי. למה הוא לא מדבר? אני לא יודעת ונמאס לי. אני הולכת לענייני ועוזבת אותו שם. כשאני חוזרת אני מגלה שהוא נעלם ומתעצבנת, אבל כשנשמעת האזעקה הבאה, אני מתקשרת באימה, לבדוק שלא קרה לו משהו בדרך. THE END
וזהו, הצבעי כבר כאן - נא להתנהג בהתאם. מצד שני, גם הגנן כאן, אני מכינה את ביתי לאביב וגם את עצמי. הצבעי מלא חיוכים מוזרים וזה די לא ברור בהתחשב בכך שאף אחד לא כתב לי כאן 'קריסטלים'. הוא נראה די מופתע שגם הגנן כאן, אבל זה ממש לא אומר כלום, פרט לכך שלפחות היום לא יקרה כלום בינינו וכבר פחות בא לי שיקרה משהו בכלל. נדמה לי שזה קשור לחנות הצעצועים ולבחור במה שיש והוא הרי היה מראש אוביקט שדומה למישהו אחר.
ובכלל, מאד קל לדעת מה מצב רוחי בתקופה מסוימת, מספיק להציץ בעציצים מחוץ לחלוני. אם הם נבולים סימן שאני בקריזה כלשהי ואיכשהו זה יוצא עליהם. ועכשיו, הזמנתי גנן- זמן שתילה וזריעה. באביב הגינה שלי תהיה שוב פורחת. ואני? אני עם חיוך השולטת שלי. חיוך שזומם משהו על מישהו. יום נעים גם לכם:)
